אקסיומות, מיתוסים וכזבים מדיניים
יש להודות: על מדיניות ממשלות הימין בנושא הפלסטיני בשנים האחרונות כמעט שאין ערעור בציבור הישראלי. גם בחוגי המרכז-שמאל אין מתווכחים עם בסיס תמונת העולם שמצייר הימין, כמו למשל האחריות הפלסטינית הבלעדית לכישלון תהליך השלום, או הדרישה העקרונית להכרה במדינה יהודית, ונבדלים רק בדרך ההנמקה, בסגנון ובתכיפות החזרה על החזון הכמעט מופשט כבר של "שתי מדינות", או בשאלות טקטיות כמו הדרך לא לגרות את עצבי ארה"ב. כיצד התגבש הכמעט-קונסנזוס הישראלי הזה? לכך יש כמה וכמה סיבות, שאחת העיקריות שבהן היא התקבעותן בדעת הקהל של שורת אמונות, אקסיומות ומיתוסים הרסניים לגבי הסכסוך, שהתנחלו במשך השנים בעקשנות בתודעת מרבית הישראלים, וממאנים להתפנות. הנחות אלה, שחלקן כזבים גמורים, חלקן תעמולה מחושבת וחלקן היקשים קלושים על בסיס מידע חלקי - מעניקות לכולנו תחושה מרגיעה של שליטה וסדר במציאות מבלבלת ומאיימת, יחד עם אישור מנחם שישראל לעולם צודקת.
לכאורה מדובר אך ורק במלים - אך המלים האלה חוסמות במפגיע את שדה הראייה הפוליטי-מדיני שלנו. הן מצליחות להחריש כל קול אחר בדיון הציבורי בישראל בנושא השלום, להשתלט ולרושש אותו מתוכן ולמתג כל דעה מורכבת יותר כ"הזויה". בדרך זאת הן מחבלות קשות ביכולתנו להבין את הסיטואציה הישראלית-פלסטינית באופן ענייני ורציונלי.
חלק מהמערכה למען הסכם מדיני צריך להיות מופנה לזירה הזאת: איתור, חשיפה וניסיון לפרק את אותן אמונות ואקסיומות רווחות וקשות עורף, פעולת צנתור של הקרישים הרטוריים שעוצרים את המחשבה העצמאית, הפתוחה, המושכלת, ההגונה והחוקרת. לשם כך לא מספיק להפריך את העובדות והנתונים של הימין ולהביא עובדות ונתונים אמפיריים חלופיים - נחוץ לקרוא תיגר גם על תבניות החשיבה שהימין מנחיל, על הנחות המוצא המוטות שלו, שהוא מציג כניטרליות כמובנות מאליהן.
ניקח ארבע דוגמאות רלבנטיות:
"במשך למעלה משעה עסק קרי באובססיביות בהתנחלויות, וכמעט לא נגע בשורש הסכסוך - ההתנגדות הפלסטינית למדינה יהודית בגבולות כלשהם". (ראש הממשלה נתניהו בתגובה לנאום מזכיר המדינה האמריקני באו"ם). המיתוס בדבר "שורש הסכסוך" יונק מהדעות הקדומות הישראליות הנושנות בדבר דו-פרצופיות הערבים, שאין תוכם כברם, ומבוסס על הנטייה האנושית הכללית להניח שהמישור הנגלה של העולם הוא מראית עין, שמתחתיה חבויים השורשים, שהם ה"אמת" העמוקה. מדינאי נבון, לפי אמונה זו, הוא מעין בלש ספקן, שמשכיל לא ללכת שולל אחר תעתוע הדיבור הגלוי, אלא לחדור למה שבעומק – המאוויים הכמוסים.
הבעיה היא שפוליטיקה איננה בוטניקה, וגם לא פסיכואנליזה. המטאפורה הציורית של עץ ושורשים, מה לעשות, אינה חלה על סכסוכים פוליטיים, שאינם ליניאריים, אינם נעוצים בנקודה חותכת בהיסטוריה, ולא בעילה ראשונית אחת. אם פרויד היה מתגייס למען שלום ישראלי-פלסטיני – הוא היה רק מפריע. ברובד התת-מודע של קונפליקטים לאומיים, בפנטזיות והדחפים המודחקים של הצדדים, אין לזלזל, אך גם לא להפריז בהשפעתם. הם אינם מונעים מציאת פתרונות מדיניים. כשישראל חתמה על חוזי השלום עם מצרים ועם ירדן לא טופלו "שורשי" העימות הישראלי-הערבי. רובם ככולם של האזרחים המצרים והירדנים אינם בגדר חובבי ציון גם היום, בלשון המעטה. ולמען האיזון - אילו היו בודקים את "שורש" נפש הישראלים כלפי הערבים היו מוצאים שם רק חסד ואחוות עמים?
צרפת נאנסה לסגת מאלג'יריה, בלי שהודתה בחוסר המוסריות של האתוס האימפריאלי הצרפתי כשלעצמו, ובריטניה הסכינה לעצמאות המושבות האמריקניות בלית ברירה, מבלי שחדלה להאמין בסתר לבה שהן רכושה הצודק של הממלכה. עם השנים זה עבר לה. היוניוניסטים והרפובליקנים הקתולים, שחתמו על הסכם יום שישי הטוב שסיים את העימות בצפון אירלנד, ופרק את המיליציות החמושות מנשקן, לא המיתו בחובם את חלום עצמאות החבל, או להבדיל, חלום הסתפחותו לאנגליה. הם רק ויתרו על הגשמתו, ובחרו בחיים לפני החלום.
בסכסוך לאומי, בדיוק כמו במריבה בין-אישית, כל צד מעדיף לראות את עצמו כ"נסיבתי", כלומר כמי שהתנהגותו נטועה בתוך הקשר, ויש לה פשר הגיוני ומניעים תלויי-מצב - ואת הזולת כ"מהותי", כלומר כזה שהתנהגותו נובעת מטבעו הקבוע והבלתי משתנה, למשל מהאידיאולוגיה שלו. אם אני לא הדחתי כלים - זה מפני שהייתי עייף מהעבודה, ומכל מקום ידעתי שאדיח בבוקר. אם השותף לא הדיח - זה מפני שהוא עצלן וחסר התחשבות1. התגמול לחלוקה כזאת ברור: מכיוון שלנסיבתי יש תמיד סיבות מוצדקות למעשיו, הוא זכאי לדרוש אמפתיה והבנה, בעוד שהמהותי, שמעשיו הם ביטוי ל"שורש" שלו, תמיד יישלח לעמוד לשיפוט נורמטיבי. כשהצד השני, במקרה שלנו הפלסטינים, נוקט באלימות, אנו מאמינים שזה מחמת ה"שורש" הרצחני-טרוריסטי שלהם. כאשר אנחנו מפעילים כוח קטלני – זה תמיד בתגובה למשהו, כלומר בגין הנסיבות, ויש לנו הסברים מצוינים לכך. גם ההיפך נכון: ממש כמונו הפלסטינים זועקים על ה"אופי" הקולוניאליסטי והמתנחל של ישראל במהותה, ואת עצמם מתארים כקרבן תמים שרק מתגונן מהתגרויות. הדרך לצאת מהמעגל הזה במשא ומתן לשלום היא לברר כמה מהמהותי הוא למעשה נסיבתי - ולכן פוליטי – ואפשר לנסות למצוא לו הסדר.
שני שותפים להסכם מדיני אינם אמורים לאהוב זה את זה. הם בכלל אינם מוכרחים להתוודות על רגשותיהם – אלא ללמוד להסתדר. עקרון המציאות, מגבלות הכוח, מאזן האינטרסים, הלגיטימיות הבינ"ל, ההבנה לאן צועד העולם – כל אלו קודמים ל"שורש" ביישוב סכסוכים. מה גם שה"שורש" עצמו הוא דינמי. הוא יכול להשתנות אפילו בדיעבד. כאשר סכסוך כמו זה הישראלי-פלסטיני מקבל פתרון לאומי-הסדרי, הפתרון יכול להשליך מאוחר יותר על האופן שבו ייתפס "שורש" הסכסוך מלכתחילה, כך שאף הוא יתפרש כלאומי ולא דתי, פוליטי-מעשי ולא קמאי-מטאפיזי. מרגע שדויד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ב-1948, הריבונות המדינית, גם על חלק מהארץ, הפכה להיות ברטרוספקטיבה התכלית המוחלטת שאליה חתר המפעל הציוני מאז ומעולם, והציונות עצמה הפכה להיות המזור האולטימטיבי לבעיה היהודית מלידתה. המדינה הפכה להיות "שורש" הציונות, והציונות – "שורש" העניין היהודי. האם היו כך קודם בהכרח? היו עוד משאלות וכיוונים שהתחרו עימם במהלך הדרך - והם הובסו על ידי הפתרון.
על ישראל לחתור שכך יהיה גם עם הפלסטינים. שהאחרית תקבע את הראשית, ולא להיפך. אפשר להניח שהסכם שלום טוב וצודק יוביל לכך שמשעה שתוקם מדינתם, המציאות החיה שהיא תחולל והאנרגיות הקונסטרוקטיביות שתפיח – החיים עצמם - יאפשרו לשכך במידה מסוימת את מכאובי העבר של הפלסטינים, להכיל את סיפור הפליטות ולהאפיל על הנראטיב האנטי-קולוניאליסטי והדתי. כאן נבחנת מדינאות. שכן מדינאי אינו בלש. הוא יוצר, או מהנדס. תפקידו, בפיכחון נוקב ובלי שמץ נאיביות, לחבר נוסחה פוליטית חכמה וארוכת טווח, שתחליש את הגורמים המפריעים לשלום, בהם האקסיומות בנוגע למהויותיו של היריב, ותחזק את מרכיבי הפרגמטיות והיציבות, בהם התפיסה הנסיבתית ההדדית. שורש הסכסוך האמיתי – הוא האמונה שיש שורש לסכסוך.
"לא הגבולות, לא ההתנחלויות, אפילו לא ירושלים... שורש הסכסוך הוא העמדה הפלסטינית המסרבת לוותר על עקרון זכות השיבה" (פרופ' שלמה אבינרי, "הארץ")1. בשורשים ומשמעותם כבר דנו לעיל.
נותרת הטענה לגופה: האם הפלסטינים אכן לא ויתרו על זכות השיבה? זוהי בהחלט אקסיומה מושרשת וחוצת מחנות בישראל - אך לא נכונה. לעובדות שהצטברו בנושא אפשר לתת רק פירוש אובייקטיבי אחד: הם זנחו אותה דה פקטו, ובאופן שאינו רוורסבילי.
ברגע שהפלסטינים קיבלו את היוזמה הערבית, הקובעת שעל הפתרון בסוגית הפליטים להיות צודק, אולם גם מוסכם על ישראל – והיות שעמדתה של ישראל נגד קליטת פליטים ידועה ונחרצת – הם הורידו מהפרק את דרישתם לזכות שיבה במובנה המאיים על ישראל. הם לא יוכלו לחמוק מכך. תמיד אפשר לטעון שבפרק על הפליטים ביוזמה הערבית יש גם חלקים יותר בעייתיים מבחינת ישראל, כמו ההסתמכות על החלטה 194 של האו"ם, שלפיה לכל פליט תינתן הזכות לשוב לביתו אם ירצה בכך, ולכן הצעד הפלסטיני הוא מניפולטיבי וריק מתוכן. זוהי טעות, או הטעיה מכוונת.
כאשר אנו באים לבחון את כנותו של צעד פוליטי של יריבנו, שני המבחנים האפקטיביים ביותר שיש לערוך הם: א. האם היריב יכול לחזור בו מהצהרתו, או שהוא "סינדל" את עצמו? ב. האם היריב משלם מחיר פוליטי על שינוי עמדתו? אם התשובה לשתי שאלות אלה חיובית, יש להתייחס ברצינות למהלך. במקרה שלנו, בלתי סביר בעליל שהפלסטינים לא הבינו היטב את משמעות חתימתם על הנוסח של הליגה הערבית. כל מילה נשקלה בזהירות שוב ושוב, המחיר הפוליטי הפנימי היה בוודאי נהיר, השינוי בכושר המיקוח מול ישראל במשא ומתן אף הוא היה נהיר - ואם מחמוד עבאס לא היה רוצה, הוא לא היה חותם. הוא החליט לחתום, כי מעל שאר השיקולים הוא היה נחוש להעביר מסר לישראל ולארה"ב – מסר מנוסח כמעט במובלע, אבל בעל משקל עצום - זכות השיבה לא תהיה לאבן נגף בדרך להסדר.
לכך יש להוסיף את עדויות הנושאים ונותנים הישראלים בשיחות המדיניות בקמפ-דיוויד, בטאבה ובאנאפוליס על גישה פלסטינית ריאליסטית בנושא הפליטים. הדיווחים מהשיחות שניהל ברק עם ערפאת בשנת 2000 בנושא הפליטים נעים סביב המספר של 100 אלף פליטים שיורשו לחזור לישראל. בפסגת טאבה ניסו הצדדים לגבש מנגנון טכני מפורט שיקבע מי יוכל לחזור וכיצד2, ואולמרט העיד כי דן עם עמיתו הפלסטיני על פתרון קבע בנושא הפליטים, שיכלול את קליטתם בישראל של בין כמה אלפי פליטים, כדרישתו, לכמה עשרות אלפים בודדים, כדרישת עבאס, ובכל מקרה היה ברור לכול כי לא ידובר בשיבה מאסיבית, אלא סימבולית. גם מחוץ לדיונים החסויים בחדרי המשא ומתן, בכירי הרשות הפלסטינית משמיעים הכרזות חוזרות ונשנות על כך שהם אינם חותרים לכך שזכות השיבה "תשנה את ההרכב החברתי בישראל"3 או "תשנה את המאזן הדמוגרפי"4. כמו כן, יש לציין את ההתמקדות של המנהיגים הפלסטינים בעיסוקם הפומבי בסוגיה בממד הסמלי-אינדיבידואלי של מתן זכות בחירה בין כמה חלופות לכל פליט, בכפוף לקריטריונים שיוסכמו עם ישראל - ולא בתביעה לשיבה מסיבית בפועל. האם יש דרך אחרת לבאר את כל הסימנים האלו, לבד מוויתור פלסטיני מעשי על זכות השיבה? מי שפוטר את הדברים שנאמרו בכל כך הרבה מקומות במהלך כ-20 השנים האחרונות כזוטות, יואיל להסביר מדוע הפלסטינים לא דיברו באופן הזה לפני כן. חלה מהפכה בשיח הפלסטיני הממסדי על הפליטים, שלא קרתה סתם, אלא יש לה מטרה: להכין את הקרקע לפשרות במו"מ עם ישראל.
אם כן, מדוע הפלסטינים לא פשוט מודיעים ישר ולעניין, שלא תהיה זכות שיבה? מדוע אינם שמים קץ אחת ולתמיד ללשון הכפולה, מפוגגים את החשדנות ואת אי ההבנות? ובכן, כי זה לא עובד ככה בפוליטיקה. זכות השיבה היא אתוס מקודש בחברה הפלסטינית, אחד מגרעיני הזהות הפלסטינית והכבוד הקולקטיבי של הפלסטינים, שהם אומה של פליטים. לבטל את רעיון זכות השיבה מן הנמנע - זה כמו לבטל את הרעיון הציוני - מה שאפשר לעשות זה לא ליישם אותו, להופכו לסמל. וגם זאת רק בתמורה למימוש אתוס לאומי שווה משקל, כמו שחרור מהכיבוש והקמת מדינה. ככל שיקבלו יותר נכסים סביב שולחן המו"מ, כך יוכלו הפלסטינים להיות ברורים יותר בנושא השיבה, ואף להתחיל לנקוב במספרים קונקרטיים (ומצומצמים) של פליטים, שהם מבקשים מישראל לקלוט. את זאת הם אינם יכולים לעשות כיום. העובדה שבכירי הרשות ריככו את עמדותיהם בעניין הפליטים בשנים האחרונות, עוד בטרם זכו לתמורה, היא כשלעצמה הישג חשוב לישראל. אסור בשום אופן מבחינת ישראל, שההנהגה הפלסטינית תרחיק לכת מעבר לכך. אין לצפות, ואין לדרוש זאת ממנה כדי לא לקעקע את הלגיטימציה שלה בקרב עמה. מה שאמרו הפלסטינים עד כה הוא המקסימום שיכול להיאמר – ואיתו נכון היה לגשת לדו שיח על הפרטים.
ולבסוף, נשאלת השאלה: אם ההוכחות כה חד משמעיות – למה כל כך הרבה אנשים, כולל רבים בשמאל וכולל חוקרים באוניברסיטה ואינטלקטואלים רציניים – אוחזים בדבקות להוטה כזאת בדעתם שהתביעה הפלסטינית לשיבה שרירה וקיימת, והיא "שורש הסכסוך" שיטרפד כל הסדר? ייתכן שהסיבה לכך היא במתודה. כשאיש האמון על מחקר אקדמי בא לנתח חומרי ריאליה: נאומים, הצהרות, ריאיונות, מסמכים – הוא בא ממַטריה ששיטת העבודה שלה היא חיפוש סדר, כיוון, רצף. משהוא נתקל בסתירות פנימיות ובעמימות, הוא עשוי לנטות להעדיף את החומרים שיתלכדו באופן עקיב, וייצרו מבנה הגיוני. הנחתו היא שתמיד חייבת להיות לתופעות מקור אחד, שיש להתחקות אחריו, כי הוא ישפוך אור על הכול. סיבה יסודית, ולא מרקם של הרבה מאוד נסיבות, שחלקן משתנות, חלקן מתנגשות, וחלקן אפילו אקראיות. מה שמעניין יותר מכול את החוקר הלא טוב מהסוג הזה הוא הקוהרנטיות. הרצון לקוהרנטיות עלול לגרום לו ללכת שבי אחר האסתטיקה של ההסברים שלו, להעדיף מענה עגול ושלם על פני מענה פרוזאי העשוי תפרים-תפרים ואינו מושלם, גם אם הוא מציאותי יותר.
נושא ונותן פוליטי אינו פועל כך. כשהוא מתבונן במציאות, הוא מכוּון לחפש בה את ה"תכלס", משהו לעבוד איתו. הוא כורה אוזן לפרטים בשביל לא לפספס את האינדיקציות. הוא מזהה ריבוי אינטרסים, ריבוי פנים, אמביוולנטיות, מעקפים ופערים בתוך מה שהוא שומע, ויעדו לשים את העובדות בהקשר הנכון שלהן, ואז לבדוק עד כמה הן פותחות פתח להגיע להסכמות אפשריות. זוהי הפוליטיקה, לעומת האנליטיקה. התבונה הלוגית של החוקר, לעומת ה"חוטם" הרגיש של הפוליטיקאי. אורות הזרקור המנותבים בעוצמה לפינה מסוימת, לעומת אורות הערפל שתרים בסבלנות מרחב גדול. המסקנה של חוקרים מסוימים שהפלסטינים לא ויתרו על זכות השיבה, אינה תלושה מהאוויר. יש לה תימוכין, וניתן כפי הנראה לבנות מערך טיעונים בזכותה, שיישמע הדוק ומשכנע יותר מנימוקי הגישה ההפוכה. אבל זו מסקנה שגויה. בנהייתה אחר מה שהוא כביכול העיקר - היא מחמיצה את העיקר האמיתי, שממתין לנגד עיניה. הפלסטינים ויתרו על זכות השיבה.
1 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2372888
2 http://drucker10.net/?p=305
3 http://news.walla.co.il/item/2721374
4 http://www.haaretz.co.il/misc/1.999435
"הרשות הפלסטינית, שאימצה באופן רשמי את פתרון שתי המדינות, מתחמקת ממשא ומתן רציני עם ממשלת ישראל ליישום ריאלי של הפתרון הזה" (א.ב יהושע, "הארץ")1. עוד מוסכמה כמעט גורפת בחברה ובפוליטיקה הישראלית. נבחן את הדברים: מי אחראי יותר ממי לקיפאון בתהליך השלום, ישראל או הפלסטינים? התשובה הנועזת ביותר שאפשר לקבל מרוב אנשי השמאל כיום היא "שני הצדדים", אופציה שנשמעת שקולה והוגנת בגלל הסימטריה שלה. ברם, סימטריה אינה ערובה לאיכותו של טיעון. היא אינה מלמדת בהכרח על פתיחות או על שיקול דעת מעמיק, אלא לעתים על קלות ראש אינטלקטואלית וטיוח.
העניין פשוט בתכלית. בכדי להחליט מי אחראי למבוי הסתום המדיני בין ירושלים לרמאללה, יש לערוך שתי בדיקות עובדתיות: א. איזה מבין הצדדים התחייב בפומבי למרכיבים של פתרון מדיני, אשר קרובים יותר למתווים הצפויים להסדר הקבע (הפרמטרים של קלינטון, הצעת אולמרט לאבו מאזן, היוזמה הערבית, עקרונות נאום קרי). ב. איזה מבין הצדדים הסכים - ושילם מחיר פוליטי על הסכמתו - לוותר על קלף המיקוח היקר ביותר שלו, שהיה הקאזוס בלי בעיני הצד השני, על מנת לשפר את סיכויי השגת ההסכם?
בשני המקרים התשובה נטולת הפניות היא הפלסטינים. לא מטוב לב, טוהר מצפון או תמימות, אלא בשל הכרה והכרעה מגובשת כי זהו האינטרס הלאומי שלהם. בכל השאלות החשובות: גבולות, התנחלויות, חילופי שטחים, ירושלים, פליטים – נקל להבחין שעמדת מחמוד עבאס קרובה יותר מעמדת נתניהו למסגרת הסכם השלום העתידי, אם ייחתם. היא לא חופפת לה, אך נמצאת בין אותם קווי גזרה. עבאס רוצה שתי בירות בירושלים, נתניהו בירה יהודית אחת, עבאס דורש גבולות 67' עם תיקונים מזעריים, נתניהו מדבר על "הרבה הרבה פחות מכך", עבאס תובע את פינוי ההתנחלויות, נתניהו פוסק שהן אינן מכשול לשלום.
הבדיקה השנייה מראה, כי הרשות הפלסטינית קבעה שיש לחדול מכל מאבק מזוין נגד ישראל, והיא עומדת בהתחייבותה זאת, ופועלת לאכיפתה זה שנים אחדות בקשיחות וביעילות. בכך היא שמטה מדעת את קלף המיקוח הראשי שהיה בחזקתה מול ישראל, שכן הפסקת ההתנגדות הפלסטינית האלימה היתה תמיד מניע מרכזי של ישראל לשאוף להסכם. בצעד שעשתה קיבלה הרשות את המשוואה הישראלית, שמעולם לא היתה מקובלת על הפלסטינים, שטרור הוא אמצעי בלתי לגיטימי מיסודו, והוא אינו יכול להתקיים בצד משא ומתן. היא עשתה זאת, לאחר שהפנימה - בניגוד להשקפתה המסורתית שראתה בטרור את נשקו הצודק של החלש המגן על עצמו - שהפיגועים הם הקו האדום של הציבור הישראלי, ורק איסור מוחלט עליהם ופעולה נחושה נגד מי שמפר את האיסור יאפשרו משא ומתן בעל סיכוי. בכך מילאה הלכה למעשה הרשות הפלסטינית באורח חד צדדי את חלקם במשוואה ההיסטורית "שטחים תמורת שלום", ונתנה התחייבות לשקט, עוד לפני שקיבלה שטחים בתמורה. תנועת הפתח בראשות עבאס הקריבה בכך קרבן פוליטי כבד: הרבה מן המוניטין, היוקרה והאמינות שלה ברחוב הפלסטיני, והיא הואשמה בפייסנות ובהשלמה עם הכיבוש. אך החלטתה היתה אסטרטגית. עם זאת, אי אפשר כמובן לסמוך על כך שההחלטה תתקיים לנצח, ויש דמויות בולטות שאינן מסכימות עימה לחלוטין, כמו למשל מרואן ברגותי, המתנגד להמשך התיאום הביטחוני עם ישראל.
האם ממשלת ישראל נהגה באורח דומה? האם הייתה מוכנה להסתכן במחלוקת ציבורית עזה, ואולי אי יציבות קואליציונית, ולהניח מידה את קלף המיקוח הישראלי רב הערך ביותר, שהוא גם הקאזוס בלי הבלתי מעורער של הפלסטינים – הבנייה בהתנחלויות – בהבנה שבלא שתעשה כן לא יוכלו להתקיים שיחות רציניות? היא לא עשתה כן. ולכן מידת אחריותה של ישראל לוואקום המדיני רבה יותר מזו של הפלסטינים.
גם עבאס יכול היה לעשות יותר לשיפור המצב. הוא יכול היה להתערב ביתר נמרצות לסיכול פיגועי הדקירה בראשיתם, לגנות ביתר נחרצות את המחבלים, להתאפק ולא להיגרר להתנגחויות ופולמוסים מתסיסים ומיותרים בעצרת האו"ם, ואולי אפילו לפסוע עוד פסיעה קטנה לקראת העם בישראל והפגת חרדותיו ולרמוז שגם אם לא יכירו רשמית במדינה יהודית, הפלסטינים מבינים שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אבל גם לו עבאס היה עושה את כל אלו, הוא לא היה מביא את נתניהו לתת גם את חלקו שלו בעסקה, להקפיא התנחלויות או לאמץ עמדות סבירות בנושאי הליבה.
לבסוף נותרה תהייתו של א.ב יהושע – אז למה הפלסטינים מגלים סרבנות, ולא באים למשא ומתן, כפי שקורא להם נתניהו בהתלהבות שוב ושוב? המיתוס הגלום בדברים אלה הוא שמשא ומתן הוא דבר חיובי כשלעצמו, ולפיכך הצדדים מצופים תמיד להראות נכונות לקחת בו חלק. השתתפות במשא ומתן היא בבחינת מתן צ'אנס: תמיד יש סיכוי שיקרה שם משהו טוב, ואם לא יועיל – לא יזיק. כמו כן, עצם המפגש הבלתי אמצעי: לחיצות היד, החיוכים, האנקדוטות האישיות, המגע האינטימי בין "בני אדם" יכול להביא לנפילת מחיצות, לשבירת הקרח, לאינקובציה והבקעה, ליציאת עשן לבן, לפתיחת שערי שמיים – אין שיעור לדימויים, המתארים את המעמד המיוחל. ציפי לבני הרבתה לדבר על שאיפתה "להיכנס עם הפלסטינים לחדר", מה שאין לה ספק שיוליך לפריצת דרך. נתניהו חוזר וקורא גם היום אחת לזמן מה למחמוד עבאס "לבוא לדיאלוג ישיר, בירושלים או ברמאללה".
המציאות, לדאבון הלב, שונה. ישיבה בחדר אחד אינה מתכון פלא להתקדמות מדינית, ותועלתה תלויה בעיקר בגורם אחד – המרחק הקיים בין עמדות הצדדים2. אם הפערים הם סבירים, ויש יסוד להניח שהם ניתנים לגישור, יש טעם במשא ומתן. אם תהום מפרידה בין הצדדים, והם אינם נמצאים בתוך טווח פוטנציאלי להסכמות, ואינם בשלים להידברות תכליתית, אז יש לשער שמה שיקרה בתוך החדר הוא מה שהיה מחוץ לחדר. אם מחוץ לחדר היו ספינים, חילופי האשמות, איומים ונאומי הסברה מייגעים – כך יהיה גם בתוך החדר. גם אם האווירה תהיה בחלק מהזמן נעימה ובלתי פורמלית, זה לא ישנה דבר, כי לא החיבוקים למצלמה חשובים, אלא התמורה שכל אחד נותן. בתרחיש כזה, אין מה לסמוך שיארע נס, ואין טעם במשא ומתן. יתרה על כן – משא ומתן במצב כזה עלול לגרום נזק חמור, ואין להקל בדברים ראש. הדוגמה הבולטת היא כישלון השיחות בקמפ דייוויד – שכיום מוסכם שלא הוכנו כראוי במגעים מקדימים, בירור עמדות הדדי וצמצום פערים - שהצית את האינתיפאדה השנייה. בין משא ומתן שיסתיים במפח נפש ודאי לבין סטטוס קוו מתוח אך יציב – עדיף הסטטוס קוו, וטוב שעבאס אינו שועה לתרגיליו של נתניהו, ששיחות שלום מתמשכות ועקרות משרתות את תמרוניו הפוליטיים-מדיניים, אך מרחיקות את השלום עצמו. בעניין זה ה"סרבנות" של עבאס דווקא עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.
1 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3185366
2 על "הפטישיזם" של המו"מ כתבו אבנר ענבר ואסף שרון ממכון מולד, למשל במאמר הזה:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2137550
"אי אפשר היום להיכנס לחדר, לדבר עם הפלסטינים ולצאת מיד מחובקים אחרי שחתמנו על הסדר מלא, החוזר לקווי 67' ומחלק את ירושלים" )יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג, מאמר ב"הארץ")1; "פעמיים, בשנת 2000 ובשנת 2006, הציעה ישראל לפלסטינים 90 אחוז מהשטחים כדי שיקימו עליהם מדינה, והם סירבו" (מתוך מצע מפלגת "יש עתיד" בהנהגת יאיר לפיד).
מיתוס פשטני נוסף נוגעת לשני סבבי המשא ומתן להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, יאסר ערפאת מול אהוד ברק ומחמוד עבאס מול אהוד אולמרט – שהפלסטינים מואשמים בהכשלת שניהם, ובכך שלא היתה להם כלל כוונה להגיע להסכם. התיק הזה נחקר ולובן כדבעי, ואין הרבה מה להוסיף בדבר, פרט להזכרתם של שני נתונים: א. איש מבין חברי הצוותים הישראלים בשני מחזורי השיחות אינו טוען ולא טען מעולם שלא קרה בהם שום דבר, או שהזמן בוזבז לריק. להיפך, הם מעידים כי ההידיינות היתה מקיפה ומכוונת-מטרה, לעתים אף קדחתנית, שהצעות וניסיונות ספציפיים להסכמה על שאלות כגון חילופי שטחים, אחוזי נסיגה, הסדרים בהר הבית ומספרי פליטים נדונו באינטנסיביות, הועלו וירדו, הוקשחו והוגמשו. הפערים הצטמצמו בהדרגה, גם אם לא די. ישראל והפלסטינים באו לשולחן הדיונים בהבנה שעלו על רכבת, שעשויה להוביל אותן להסכם גורלי. לפיכך, אין שחר לטענה שהפלסטינים "לא הופיעו" למשא ומתן.
ב. ראשי הממשלה לשעבר ברק ואולמרט רמזו בעקיפין, כי ההצעות הסופיות שלהם בשיחות, אלו שהפלסטינים לא קיבלו, יכולות היו להיות נדיבות יותר, במבט לאחור2. שניהם יודו גם, שיש עדיין מרחק מה בין הצעותיהם האחרונות לבין המתווים המקובלים על הקהילה הבין-לאומית להסדר קבע, כמו למשל היוזמה הערבית. תהא אשר תהא אחריות הפלסטינים לכישלון השיחות – העובדה היא שישראל לא מיצתה את מרחב ההתגמשות שלה, ולא הגיעה למינימום שהפלסטינים היו מוכנים לקבל. האם הייתה צריכה לעשות זאת? מה שברור הוא שמה שנחווה על ידי ההנהגה והציבור בישראל בתור פער מינורי בעמדות שאינו מצדיק "פיצוץ" של משא ומתן, כמו למשל ההבדל הקטן לכאורה בין אחוזי השטח שהקצה אולמרט למדינה הפלסטינית (93.5%), לבין אלה שהסכים להם אבן מאזן (98.2% לפי הגרסה הרווחת), הוא בעיני הפלסטינים פער גדול ועקרוני שאינו מאפשר להם לחתום על ההסכם, גם במחיר של אבדן ההזדמנות. באותה מידה זה היה יכול להיות הפוך, בעניין שנראה קריטי לישראלים, כמו סידורי הביטחון, וצדדי לדידם של הפלסטינים.
בנוסף לשתי נקודות אלה, מן ההכרח להעיר בקצרה על סד הזמנים האכזרי והנסיבות הפוליטיות הבלתי נסבלות, שבהם פעלו ישראל והפלסטינים בשתי הפעמים שבהן ניסו להגיע להסדר קבע. אהוד ברק ניהל את השיחות בקמפ דיוויד על רקע זעזועים בלתי פוסקים בממשלתו, והחל את שיחות טאבה לאחר נפילת הממשלה, שבועות ספורים לפני קיום הבחירות שבהן הובס. בין לבין עלה יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון להר הבית, והתלקחה האינתיפאדה השנייה.
אהוד אולמרט הידיין עם מחמוד עבאס, כששתי מפלגות ראשיות בקואליציה מגבילות את מרחב התמרון שלו באזהרות פרישה, וכל זאת על רקע הסתבכויותיו בפלילים, שהסתיימה בהעמדה לדין ובהתפטרותו. האם לישראל ולפלסטינים היו יציבות פוליטית מינימלית ומרווח נשימה סביר ליישב סכסוך כה מורכב כמו זה הישראלי-פלסטיני? האם התנאים אפשרו להם לצלוח יחד תהליך נורמלי של משא ומתן מדיני – טעויות וטעויות נגד, התרגזויות, נטישות וחזרות, התפייסויות, עדכון ושיפור הצעות – או שצליל הסיום הפתאומי קטע את הכול, והנציח את הכישלון, שהיה יכול להיות רק עוד שלב בדרך? האם בלתי מתקבל על הדעת שהתוצאות היו יכולות להיות שונות, אם היה לרשותם עוד זמן?
אם יש בכל זאת דבר מובהק שבו בא לידי ביטוי החלק הפלסטיני בהכבדה על שיחות השלום ובתרומה לקריסתן, זהו דפוס ניהול המשא ומתן שלהם. המנהג החוזר של הפלסטינים היה להימנע מלהשיב ב"כן" או "לא" ברורים על הצעות שהוגשו להם על ידי ישראל, ולמעט מאוד בהעלאת הצעות נגדיות, ותחת זאת לחכות באופן פסיבי, עד שיובאו להם טיוטות משופרות. הסיבה הפסיכולוגית והתועלתנית להתנהלות זאת היא שהפלסטינים חשים שבתור הצד הנפגע והנגזל בסכסוך, מטרת המשא ומתן היא לרצות ולפצות אותם על העוול שנגרם להם, בעוד שעצם הסכמתם להסדרה מדינית של הקונפליקט, שתעניק להם רק מקצת מזכויותיהם, הוא כבר ויתור עצום שלהם. ולכן האחריות אינה על כתפיהם – שישראל תתפתל, תזיע, תחשוב על פתרונות יצירתיים, ותתמודד לבד עם המצוקה הפוליטית מבית.
גם אם ניתן להבין את המנטליות הפלסטינית, במבט לאחור ברור שפגיעתה היתה רבה מאוד. היא קלעה את הצוות הישראלי לשיחות - שלא תפס כיצד ומדוע הצעותיו, שנעשו יותר ויותר מרחיקות לכת, נתקלות שוב ושוב רק בשתיקה זועפת - לתסכול רב, תחושות חוסר אונים ולחץ הולך וגובר נוכח הזמן ההולך ואוזל והמשבר הפוליטי המתרגש בישראל, שהפלסטינים כמו אדישים להכעיס לקיומם3. כשאולמרט הגיש לאבו מאזן את קווי המתאר המקסימליסטיים ביותר להסדר קבע – הוא דיווח שהיו"ר הפלסטיני "נעלם", ולא חזר לשיחות הטלפון שלו. מאז הסביר אבו מאזן, כי אמנם הוא ועמיתו הישראלי היו "קרובים מאי פעם" להשגת הסכם, ויש להניח שהיו מגיעים אליו אם עמד לרשותם פרק זמן נוסף, אך בשל המידע שקיבל על העמדתו הצפויה של אולמרט לדין פלילי, הפכה החתימה על הסכם עימו לבלתי אפשרית.
נותר רק לדמיין מה היה עולה בגורלם של שני העמים, אם הפלסטינים לא היו מתחמקים, אלא מקבלים עקרונית, ואפילו בהסתייגויות מפרטים מרכזיים, את הצעות ברק, או אולמרט, או את הפרמטרים של הנשיא קלינטון. היה אז הרבה יותר קשה לטעון, שהם אינם מעוניינים בהסדר אלא בהשמדת ישראל. היה הרבה יותר קשה לטעון שהם אינם פרטנר. אך ייתכן שאת זאת ניתן היה לדעת רק בחכמה שלאחר מעשה. מה שצריך לזכור מכאן ואילך כדי לשקלל עמדה פוליטית עדכנית בסוגיית הסדר הקבע הוא שהעובדות מראות שגם ישראל וגם הפלסטינים ניהלו משא ומתן לשלום כן ורציני בסך הכול בכוונה ממשית להגיע להסכם. הפלסטינים התפשרו, או התקרבו לפשרה, בנושאים העיקריים החשובים לישראל, וישראל הלכה כברת דרך משמעותית לקראתם. ההסכם לא הבשיל, כי ישראל לא מיצתה את טווח הגמישות שלה, כך שיוכל להגיע למינימום שהפלסטינים יוכלו לקבל ולמתווים הבין-לאומיים, במידה רבה בגלל לחץ זמנים ותנאים פוליטיים בלתי אפשריים. הטקטיקה הפלסטינית לא לתת תשובה סופית ומובנת להצעות ישראל לא תרמה אף היא להצלחה. לאור זאת, ולאור הצטמצמות הפערים, על הסבב הבא של המשא ומתן – אם וכאשר יהיה – אין לחשוב כעל ניסיון נואש כלל ועיקר. מלאכה רבה כבר נעשתה. יש לקוות שגם ככה לקחים יילמדו.
1 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2712539
2 למשל בריאיונות לתוכנית "המקור" שעסקה בנושא: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1158791. אולמרט התבטא כי היה מסכים לפשרה עם עבאס, שהייתה חורגת מעבר ל-5,000 הפליטים שהוצעו לו.
