הסיפור של מחנה המרכז-שמאל הוא פשוט: הבעיה אינה היעדר תמיכה ברעיונותיו בקרב הציבור אלא תרגום התמיכה בעקרונות והעמדות המזוהים עם מחנה השמאל לייצוג במערכת הפוליטית. העובדה היא שברחוב הישראלי יש תמיכה עצומה בתפיסת העולם ובעמדות מחנה המרכז-שמאל, כפי שניתן ללמוד סקר אחר סקר, בין אם מדובר בתמיכה בפתרון שתי המדינות והתנגדות לסיפוח השטחים, תמיכה בתחבורה ציבורית בשבת, תמיכה במתן שוויון זכויות לקהילה הגאה, תמיכה ביישום תפיסת עולם כלכלית סוציאל-דמוקרטית, העמדת ערכי השוויון והדמוקרטיה בליבה של מדינת ישראל והיותה דמוקרטית וליברלית, כפי שראו אותה לנגד עיניהם הרצל ובן גוריון.

ישנן מספר סיבות לכך שהמחנה אינו מצליח לממש את כוחו הפוליטי כמו למשל הנטייה בשנים האחרונות לטשטוש אידיאולוגי, ההסתה הבלתי פוסקת של הימין, ההפנמה של השיח הזה בידי פוליטיקאים משמאל, מיעוט המוסדות שעוסקים בבניית התשתית של המחנה וההתמקדות בפרויקטים קצרי טווח המפוזרים על נושאים רבים ושונים ויוזמות חקיקה איזוטריות. השורה התחתונה היא שהמחנה הליברלי בישראל לא מקבל את הייצוג הראוי לו במגרש הפוליטי כבר יותר מדי שנים.

לפני שרצים למעגלי שיח וכנסים כדי לעשות "חשבון נפש" ‪ בשמאל, כפי שקרה לאחר כל מערכת בחירות בשנים האחרונות, ולפני שהספינים והנרטיבים השונים מתחילים לחלחל לראשינו, בואו ננסה להסתכל באופן מסודר ומפוכח על תוצאות הבחירות.

הנה 5 מסקנות עיקריות שכדאי לאמץ מהבחירות:

מפעל ההתנחלות בלבבות נכשל

קמפיין ה"התנחלות בלבבות" שמנהל הימין המתנחלי מזה שנים אינו מצליח לפרוץ מעבר לגבולות המגזר. הימין המתנחלי מנהל קמפיין ציבורי שמכתיב את סדר היום הציבורי מתוך הנחה שיש אלקטורט גדול שתומך בהחלשת בג"ץ ובתעשיית ההדתה, אך גם אם סופרים את כלל הקולות שהלכו למפלגות כמו הימין החדש וזהות, לצד איחוד הימין, מדובר בפחות מעשרה אחוז מהאלקטורט. הציונות הדתית, שרואה את עצמה כמגזר שאמור להוביל את המהפכה הערכית של הציבור הישראלי קיבלה בסה"כ ארבעה מנדטים בבחירות הללו, ומייצגים אותה אנשים כמו בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

תיבת התהודה של ערוץ 20 ואתר "מידה" הוליכה רבים שולל, בהם המובטלים החדשים איילת שקד ונפתלי בנט, שסברו שיש קהל גדול שמחויב אידיאולוגית להחלשת בית המשפט, סיפוח השטחים והאזרחים פלסטינים והפרטת השירותים החברתיים. בפועל, מדובר במיעוט קטן, שכמעט ואינו קיים מחוץ למגזר הציונות הדתית. מה שכן, הנציגים שלו בתקשורת חזקים, רעבים ודומיננטיים, אז אתם שומעים אותם בווליום גבוה כל יום, כל היום. אבל הם השוליים הקיצוניים של החברה הישראלית, ממש לא "העם", כמו שמספרים לנו.

אז מה כן? הימין ובייחוד הליכוד טובים בהתבצרות בשלטון – אבל מערכת הבחירות האחרונה הראתה שחוץ מכמיהה לעוצמה שלטונית, לליכוד אין מה להציע מלבד הערצה לנתניהו, שנאה לכל מה שמריח משמאל ולמוסדות המדינה והמשך הסטטוס קוו שכולל טילים על עזה ומרכז הארץ תוך תשלום דמי פרוטקשן לחמאס. מדובר בפשיטת רגל רעיונית מוחלטת וזה לא מפתיע שהם כבר שנים אפילו לא טורחים לפרסם מצע.

‪ בחירות לא מנצחים בקמפיין בחירות

יש רק דרך אחת לנצח בפוליטיקה ומי שמבין אותה זה בנימין נתניהו. על מנת להיחלץ מהמשבר שבו הוא נמצא, מחנה השמאל-מרכז חייב לחדד עמדות ולהתייצב בזירה הפוליטית ולעבוד קשה, לאורך כל השנה. פוליטיקה זה משהו שעושים במהלך כל הקדנציה. לא מנצחים בחירות עם קמפיין מדליק בטוויטר או סרטון ויראלי אחד. צריך לבנות זהות פוליטית בצורה אמיצה,‪ נוקבת וחדה, לאורך זמן.

זה אומר, בין השאר, לדבוק בתפיסת העולם שלך ולא למצמץ ולגמגם ברגעים הקשים, גם לא ‪ כשנתקלים במראיינים ימניים באולפנים או בהצבעה קשה בכנסת. אי אפשר לזגזג ולקרוץ לימין במהלך כל השנה, לא להציג אלטרנטיבה רעיונית ברורה ואז לקוות שקמפיין נוצץ של חודש-חודשיים יציל אותך – זה פשוט לא עובד.

זה אומר שאנחנו לא מהדהדים את הנרטיב של הימין, שהשמאלנים לא מספיק יהודים; זה אומר שלא תומכים או תומכים בשתיקה בשיח הדה-לגיטימציה חסר הפרופורציה כנגד ערבים בחברה הישראלית וכן, גם בכנסת. זה אומר שאנחנו לא מאמצים את הספין שצץ אחרי רצח רבין, על כך שיש "קיצוניים משני הצדדים" או שיש סימטריה בין נוער הגבעות ופעילי טרור יהודי לפעילי שמאל שכותבים טורים מעצבנים בעיתון הארץ.

זה אומר שלא מוותרים על הפתרון היחיד שמבטיח לנו ביטחון פתרון שתי המדינות. ‪זה אומר שאנחנו לא מגמגמים, ולא מזגזגים ולא קונים את הספינים של הימין ולא מבקשים מהציבור שלנו ״להתפכח״ או לשקול פתרונות ״יצירתיים״ של סיפוח.

זה אומר שאנחנו מזכירים שוב ושוב שהתהליך הוא זה שנתקע, ‪ לא הפתרון, שנוסחת שתי המדינות מקובלת על כל הממסד הביטחוני בישראל וש"תכנית" הימין לסיפוח השטחים ו-4.7 מיליון פלסטינים תביא לקטסטרופה ולקץ מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מפלגת העבודה התרסקה באופן דרמטי בבחירות האלה, למרות שהקמפיין שלה בחודש האחרון זכה למחמאות רבות. העבודה לא ״ספגה״ מפלה - היא הנחילה אותה לעצמה. הנהגת המפלגה באה כעת בטענות לעתיד כחול לבן, אך היא צריכה להסתכל רק על עצמה ולשאול כיצד הגיעה לבחירות מרוסקת בסקרים, עוד לפני כניסת גנץ לפוליטיקה.

מחנה השמאל חייב להפסיק להתמקד במאמצים ופרויקטים לטווח קצר ולא לחפש קיצורי דרך. להילחם על לבבות הציבור מסביב לשעון. זה אומר שבנוסף לנושאים חשובים – אך משניים – כמו יוקר המחיה ושחיתות, חייבים לטפח ולעסוק בבנייה לטווח רחוק ולהתמקד, על מנת לייצר עמדה חדה ונבדלת באופן ברור, בנושא הביטחון וזהות המדינה שלנו. שם המלחמה האמיתית, אלה הנושאים שקובעים את סדר היום – ובצדק. הימין הבין את זה מזמן. עכשיו תורנו.

תיאוריית ההתמרכזות לא מספיקה

לפני מעל לעשור הגה חיים רמון את תיאוריית המפץ הפוליטי, עיקרה של התיאוריה הוא טשטוש ההבדלים האידיאולוגיים בין ימין לשמאל והקמת תנועת מרכז נוסח קדימה, יש עתיד, ולאחרונה - כחול לבן. אבל מסתבר שהתיאוריה הזאת לבדה לא מנצחת בחירות, כפי שהוכח שוב ושוב לאורך השנים.

כחול לבן מתחה את תיאוריית ההתמרכזות עד לקצה ולא ניצחה את ביבי בבחירות. גנץ ניצח את מפלגת העבודה, ‪   הוא לא הביא מנדטים מהימין ולא שינה את מפת הגושים - המצביעים שלו הם עדיין, ברובם, מהמרכז-שמאל, כך שתיאוריית ההתמרכזות וטשטוש העמדות השמאליות, בעיקר בתחום המדיני איפה שהן מהוות אלטרנטיבה של ממש לתפיסת העולם של הימין, גורמים נזק עצום למחנה הליברלי והדמוקרטי בישראל.

בין 1996 ל-2015 קמו לא פחות מתשע מפלגות מרכז, רובן נעלמו לאחר שתי מערכות בחירות. המגמה חוזרת: תומכי עמדות השמאל מתפצלים בין מפלגות השמאל והמרכז, מפלגות המרכז מקבלות רוח גבית ומומנטום עם הופעתן, נחלשות בסיבוב הבא ונאלצות להמציא את עצמן מחדש.

זוכרים את יש עתיד? המפלגה הוקמה בקול תרועה רמה ב-2012 ושנה לאחר מכן זכתה ל-19 מנדטים, וכך הפכה להיות המפלגה השניה בגדולה בכנסת ה-19 ולשון המאזניים בקואליציה של נתניהו. המעמד זיכה אותה בישיבה בממשלה וחמישה שרים בממשלה ה-33. אך קו רעיוני מטושטש ולא ברור והנכונות להתפשר על עקרונות יסוד אידיאולוגיים (בין היתר, כתוצאה מהברית עם נפתלי בנט), הובילה להיעדר מעשים ממשיים והנצחת התודעה שהמחנה הליברלי פסיבי וחסר יכולת שינוי. בבחירות 2015, לאחר שנתניהו פיטר את לבני ולפיד, ירדה המפלגה ל-11 מנדטים בלבד. את מפלגת שינוי, זוכרים? בעוד שבבחירות 2003 קיבלה 15 מנדטים, במערכת הבחירות העוקבת לא עברו את אחוז החסימה.

כבר שנים שמפלגות המרכז חוזרות על המנטרה "נעשה אחרת כי צריך אחרת", אבל חסרות כל תפיסת עולם אלטרנטיבית. אותן מפלגות לא בנויות להיות באופוזיציה – כי הן לא באמת אופוזיציה אידיאולוגית, אלא שוק רעיונות בתפזורת. קמפיין הבחירות שלהם לא איתגר את הימין כי הוא לא הציג שום אלטרנטיבה, רעיון או מסר ברורים. "ממלכתיות" אינה תפיסת עולם, כפי שנימוסים והליכות אינם תחליף למנהיג. צריך להחליט – אי אפשר גם לבנות בהתנחלויות בכל הגדה וגם לחתור להיפרדות מהפלסטינים. אי אפשר לתמוך בחוק הלאום ולהיות נגד שיסוי בחברה. כשלא מבטאים עמדה ברורה, זה כמו לשחק כדורגל עם רגליים קשורות. כשבצד השני צועקים כל הזמן שאתה בוגד, חולה נפש ושמאל חלש וכל מה שיש לך להגיב, בקול ענות חלושה, זה שאין ימין ואין שמאל – הפסדת.

השלטון לא יוחלף בגלל שחיתות ושיסוי

פרשיות השחיתות שמרחפות מעל ראשו של נתניהו היו מסייעות להפלתו, לו רק היו מלוות בקריאת תיגר של ממש על תפיסת עולמו. אבל כאשר שלושה רמטכ"לים אומרים, למעשה, שהם יהיו כמו נתניהו רק יותר מנומסים ולא מושחתים – זה לא מספיק. הקהל הימני מעדיף את המקור, על פני החיקוי הנקי והמנומס שקם לו. מצביעי הימין מוכנים לסלוח לנתניהו לחלוטין על שחיתות, הסתה ושיסוי כדי לנצח את השמאל. כחול-לבן לא איתגרה את תפיסת העולם של נתניהו – או סיפקה סיבות טובות יותר מדוע כדאי לבחור בה להחלפת השלטון, כשהמפלגה ובכיריה נשבו בקונספציה של יועצי תקשורת, לפיה אין להגיד משהו ברור או לנקוט בעמדה מהותית, כדי למשוך מצביעי ימין "רך". אך כשכל הוויכוח על מי ימין יותר ומי פחות – הימין מנצח. כשהמועמדים לא מציעים סיבות טובות לעזוב את המחנה או מנסים לשכנע את הציבור בצדקת דרכם, אלא רק מנסים להיראות כמו אחרים אך נקיים – לציבור אין שום סיבה לשנות את הצבעתו.

הכל נשאר כשהיה, ישראל חצויה באמצע. אפשר לנצח את נתניהו

למרות כל הדרמה ואינספור הפרשנויות, בסופו של יום, לא באמת השתנה משהו מהותי בפוליטיקה הישראלית. תמונת הגושים נותרה כמעט על כנה.

אז לא, הבחירות לא הוכיחו שהעם ״כולו ימני". הן הוכיחו שכמעט כלום לא השתנה ושהישראלים חצויים בעמדותיהם. בבחירות האלה הימין בישראל המשיך לתמוך בעקביות במועמד שחי בשלום עם טילים על עוטף עזה, תל אביב והשרון, מעביר פרוטקשן לחמאס, ושמעל ראשו מרחפים שלושה כתבי אישום. זה אומר שתיאוריית ״רק לא ביבי״ נכשלה פעם נוספת ואין מנוס מבניית זהות פוליטית ברורה ונבדלת.

כמו שאמר אלברט איינשטין, אי שפיות היא לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. רק אנשים דוגמטיים נצמדים לקונספציות כושלות. בימים אלה שלאחר הבחירות, אנו יכולים להגיד לעצמנו, כפי שעשינו בכל פעם בשנים האחרונות, שיכול היה להיות יותר גרוע. אנחנו יכולים להגיד לעצמנו – היי, לפחות לא התרסקנו. או שאנחנו יכולים להגיד לעצמנו את האמת, והיא שצריך להחליף דיסקט. להפסיק עם ההתחכמויות או לבנות על טריקים מהשרוול. לא פוליטיקה לטווח קצר. להגיד מי אנחנו, בעד מה אנחנו ונגד מה אנחנו, ולחזור על זה שוב ושוב, בלי לגמגם ובלי להתבלבל. להתחיל לבנות. מהיום ועד הבחירות הבאות‪.