הצד השני של המטבע
זה מספר שבועות מתחוללת סערה בעולם הכלכלי. במרכז הפרשה עומדת שגיאה מביכה שהתגלתה במאמר אקדמי כלכלי מהמשפיעים ביותר בשנים האחרונות. במאמר המקורי שחיברו צמד החוקרים כרמן ריינהרט וקנת' רוגוף מאוניברסיטת הרווארד, נטען כי קיים מתאם מובהק בין רמת חוב גבוהה – של למעלה מ-90% מהתמ"ג – לבין צמיחה נמוכה במיוחד. הסערה פרצה כשתלמיד דוקטורט מאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט גילה בעיות מתודולוגיות יסודיות במאמר המקורי, ובכללן השמטת נתונים שסתרו את המתאם שהציגו החוקרים וכן ושקלול שנוי במחלוקת של הנתונים שבהם נעשה שימוש. תיקון הבעיות האלו שומט במידה רבה את הקרקע תחת הטענה המפורסמת של המאמר, ובפרט תחת הקשר הקיים לכאורה בין סף חוב של 90% תוצר ומעלה לבין האטה כלכלית.
התפוצצותה של פרשת ריינהרט-רוגוף היא הזדמנות טובה להזכיר כי מוטב שמדיניות מקרו-כלכלית לא תיגזר מ"כללי אצבע" פשטניים, דוגמת הכלל שניתן היה לכאורה לגזור מעבודתם של ריינהרט ורוגוף ("אין לעבור את סף 90% חוב/תמ"ג"), וכי כללי אצבע כאלו הם על פי רוב לא יותר מתרגילים רטוריים מוצלחים. תחת זאת, החלטות ביחס למדיניות מקרו-כלכלית ומדיניות פיסקלית - כלומר מדיניות ההוצאה הציבורית - צריכות להתייחס למכלול של משתנים רלוונטיים ולהיבחן לאור יכולתן לספק פתרון לבעיות שהשוק החופשי מתקשה להתמודד איתן - יציאה ממיתון עולמי, לדוגמה.
המאמר המקורי של ריינהרט ורוגוף היה אחד המאמרים הכלכליים המשפיעים בשנים האחרונות וזכה למאות הפניות בספרות המחקרית כמו גם לאינספור אזכורים בכתיבה כלכלית פופולרית. התפשטות הטענה בשיח הציבורי עמדה ביחס לא פרופורציוני לממצאים שהיו בו, שהצביעו על מתאם בין רמת חוב גבוהה וצמיחה, לפני שכאמור הופרכו כליל. מתאם, כידוע, לא מוכיח סיבתיות. כלומר, גם אילו היו הממצאים נכונים, לא היה בהם כדי לתמוך במדיניות צנע או בהגבלת מדיניות פיסקלית מרחיבה, כפי שרבים טענו. זאת משום שהטענה שעליית החוב נגרמת על-ידי צמיחה נמוכה היא סבירה כמו, אם לא יותר, מהטענה לקשר סיבתי הפוך. ובכל זאת, גם ריינהרט ורוגוף עצמם וגם גופי מדיניות שתמכו במדיניות צנע השתמשו במתאם של ריינהרט ורוגוף כדי לקבוע חד-משמעית כי מדיניות פיסקלית מרחיבה והגדלת החוב עלולות לפגוע קשות בצמיחה הכלכלית.
אולם אם עבודתם של רוגוף וריינהרט לא סיפקה תמיכה מדעית מוצקה במדיניות צנע, מדוע נעשה בה שימוש כה נרחב בה לצורך הצדקת מדיניות זו? דומה כי ההסבר היחיד שמתקבל על הדעת הוא העובדה שעבודתם של זוג הכלכלנים הידועים מהרווארד, שסימנה לכאורה קו גבול ברור לגבולות המדיניות הקיינסיאנית, היוותה הון רטורי שערכו לא יסולא בפז באחד מרגעי המשבר – לא הכלכליים – אלא הפוליטיים – של הימין.
במשבר האחרון התעורר השמאל מתרדמה בת כמעט 30 שנה וקרא תיגר על ניסיונות הימין הכלכלי להמשיך את מאמצי הכירסום המתמשכים בתפיסת מדינת הרווחה הקיינסיאנית. לפי תפיסה זו, ממשלות נוהגות להתערב בנעשה בשווקים הכלכליים ולקיים תשתית של שירותים חברתיים במקביל לשווקים הכלכליים. השפל הגדול (The Great Depression) של שנות ה-30 של המאה שעברה היה הגורם המניע להתפתחות תורתו של קיינס ולפריחתה של מדינת הרווחה הקיינסיאנית אחרי מלחמת העולם השנייה ברחבי העולם המתועש. אלא שהפרויקט של מדינת הרווחה הותקף על-ידי הימין הכלכלי החל משנות ה-70 וה-80. "המיתון הגדול" (The Great Recession) שנוצר בעקבות המשבר הפיננסי של 2008 הוא המשבר הדיפלציוני החמור ביותר מאז "השפל הגדול" של שנות ה-30. ההאטה העולמית, ולצדה המשבר הפיננסי, קיעקעו באחת את האידיאולוגיה של הימין הכלכלי, שלפיה יש לצמצם את הרגולציה הממשלתית ולתת לשווקים, הפיננסיים בפרט, לתקן את עצמם. המשבר אף החליש מאוד את טענת הימין שלפיה מדיניות פיסקלית מרחיבה היא כלי מדיניות גרוע שאין להשתמש בו. בדומה ל"שפל הגדול" של שנות ה-30, המשבר הנוכחי קרא בבירור לנקיטת מדיניות פיסקלית מרחיבה, גם על-ידי מי שנחשבו במהלך העשורים האחרונים כמקדמי מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת. לפיכך, היה בו פוטנציאל לחידוש מדינת הרווחה הקיינסיאנית או ליתר דיוק לשינוי מהותי של מגמת הצמצום שלה. רעיון מבהיל מאוד עבור הימין הכלכלי.
כלל האצבע של ריינהרט ורוגוף אומץ בהתלהבות כה רבה על-ידי הימין, משום שהיה בו כדי לעצור את הסחף ולהגדיר לו גבולות ברורים. הוא איפשר לממשלות ימין באירופה - בבריטניה, למשל - ולמפלגות ולגופי מדיניות של הימין בארצות-הברית, להמשיך להחזיק באשליה ששחיקת מדינת הרווחה על-ידי כלכלת צנע, צמצום הוצאות ציבוריות והתרת הרסן מעל הגופים הפיננסיים, הם שיחלצו את הכלכלות ואת המפלגות שלהם מן המשבר.
אז מה אנחנו צריכים ללמוד מהפרשה? הלקח העקרוני מפרשת ריינהרט-רוגוף הוא שמדיניות כלכלית – משמאל ומימין – צריכה להתבסס על טיעונים מדעיים מוצקים ולא על כללי אצבע פשוטים שהם בראש ובראשונה כלים רטוריים, מפתים ככל שיהיו. הימין הכלכלי אימץ את ריינהרט-רוגוף לא בשל מידת הביסוס המדעית של ממצאיהם או בזכות היכולת האמיתית לגזור מסקנות סיבתיות מהם. המחקר אומץ כי היה בכוחו לספק תימוכין פוליטיים לאידיאולוגיה שהלכה ואיבדה מכוחה להשפיע על המציאות הכלכלית. הימין הכלכלי כבר נכשל בכך; לשמאל הכלכלי אסור ליפול לאותו בור בדיוק. עליו להיות מונחה על-ידי עמדה פוליטית שנתמכת על-ידי ממצאים מדעיים מוצקים, ובוודאי שלא סותרת או מעוותת אותם, כפי שקרה במקרה הזה.
ביחס למדיניות פיסקלית, השאלה היסודית שצריכה להנחות את השמאל הכלכלי היא באיזו מידה מדיניות זו נחוצה על-מנת להתמודד עם בעיות שהשוק לא יכול לפתור. כפי שלימדנו קיינס, במקרה של מיתון, או במלים אחרות: משבר דיפלציוני, הפעולה הסבירה מצד כל אחד מהפרטים והחברות במשק היא צמצום בהוצאות וחיסכון, שהרי אין לדעת מה יילד יום. אולם התוצאה של הפעולה הסבירה מצד כל אחד מהפרטים היא הרסנית למשק, ובסופו של דבר, גם לכל אחד מאותם פרטים, משום שהיא רק מצמצת עוד יותר את הפעילות הכלכלית. כולם מנסים לחסוך יותר ובסוף מוצאים את עצמם עם הרבה פחות ועם כלכלה שבורה ורצוצה. במצב זה מדיניות פיסקלית מרחיבה של הממשלה היא תנאי הכרחי לעקיפת היגיון הפעולה הפרטי וליציאה מהמיתון.
איך כל זה קשור לישראל ולשאלות התקציביות שעומדות בימים אלו על הפרק? כמו שכבר ציינו כאן בעבר, הגירעון התקציבי הנוכחי לא נבע מניסיון לנקוט במדיניות קיינסיאנית מרחיבה אלא משינוי במתווה הגבייה וההוצאה תחת ממשלות הימין. השיח המאשים בגירעון הנוכחי את "חגיגת" הרווחה של הממשלות הקודמות הוא טועה ומטעה וניסיון לתקן את המצב באמצעות "הידוק חגורה" כשלעצמו עלול להיות מסוכן.
מאידך גיסא, הערעור העקרוני על מדיניות הצנע שננקטת בעולם ובייחוד באירופה לא מהווה הצדקה לנקיטת מדיניות פיסקלית מרחיבה בישראל (אף כי ישנם גורמים מקצועיים שמציעים לנקוט במדיניות פיסקלית מרחיבה במידה מסוימת שתמומן על-ידי מתווה מיסים אחר). זאת ועוד, היכולת של ישראל לקיים מדיניות קיינסיאנית עצמאית משמעותית היא מוגבלת, ומבחינה זו יש בעיקר לקוות שהמשקים הגדולים בעולם, ובראשם אירופה וארצות-הברית, ינקטו במדיניות פיסקלית מרחיבה.
באופן כללי יותר יש להיזהר מאזהרותיהם האוטומטיות של המטיפים הניאו-ליברליים בשער ביחס לגידול זמני כזה או אחר בגירעון הממשלתי. חשוב יותר לעסוק בהשלכות המעשיות של המצב מבחינת היקף החוב וטיבו. יש לבחון גם באיזו מידה הגידול בגירעון נובע מגידול בהשקעה שיביא בסופו של דבר להגדלת הצמיחה הכלכלית, או לחילופין באיזו מידה נובע גידול זה ממדיניות מיסוי בלתי הוגנת שמוסיפה לסדוק את הסולידריות החברתית.
