25.12.2016 ניתוח מאת ד"ר אבנר ענבר
 

החלטת מועצת הביטחון: תג המחיר של ההתנחלויות

החלטת מועצת הביטחון באו״ם היא תוצאה ישירה של מדיניות הימין שמעמיקה את הנוכחות בשטחים, מחריפה את העימות עם מדינות המערב וצובעת את ישראל כולה בצבעי ההתנחלויות.

בדצמבר 2013, לפני שלוש שנים בדיוק, פרסמנו במולד מחקר מקיף על מעמדה של ישראל בעולם וסוגיית הבידוד הבינלאומי. במחקר טענו כי בניגוד לעמדות הנשמעות מימין, מדינת ישראל אינה סובלת מבעיית הסברה, אלא מבעיית מדיניות. ישראל נהנית מקשרים הדוקים ועמוקים עם מדינות רבות בעולם, בעיקר במערב, קשרים המבוססים לא רק על אינטרסים אלא אף על ערכים משותפים. אלא שההתעקשות הישראלית על בנייה בהתנחלויות חותרת תחת הברית הערכית הזאת וכופה על אומות המערב לבקר את ישראל ולהתרחק ממנה. במחקר הראנו כי הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל נובעת, כמעט לחלוטין, ממדיניותה של ישראל בשטחים. השליטה הצבאית על הפלסטינים והבנייה בהתנחלויות מנוגדת לקונצנזוס בינלאומי מוחלט התומך בפתרון שתי המדינות, היינו בהקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. בדברי המבוא למחקר כתבנו כי "המחשבה שלפיה ניתן להתעלם ממחלוקת קשה זו בין מדינת ישראל לבין הקהילה הבינלאומית היא מחשבה בלתי-אחראית שאינה מעוגנת במציאות... מנהיגות ישראלית אחראית חייבת לקחת בחשבון את הסכנות הנשקפות לה מהתעצמות הקרע עם המערב. במקביל, עליה להפנים כי כל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני חייב לעלות בקנה אחד עם ערכי היסוד של הדמוקרטיות המערביות, וכי המשך הדחייה של פתרון זה מסב לישראל נזק משמעותי שהשפעתו על חיי אזרחיה רק תלך ותגדל בשנים הקרובות."

נוסח החלטת מועצת הביטחון 2334 שהתקבלה פה אחד ביום שישי האחרון מאששת את הטענות הללו. בניגוד לטרוניות הנשמעות מלשכת ראש הממשלה ומקבלות, למרבה הצער, חיזוק ממסדרונות האופוזיציה, אין בנוסח ההחלטה ולו מילה אנטי-ישראלית אחת. למעשה, לאור סקרי דעת קהל מהשנים האחרונות יש להניח כי מרבית הישראלים היו מסכימים לחתום על רוב, אם לא על כל סעיפי ההחלטה. ההחלטה מסמנת את ההתנחלויות כמכשול העיקרי לשלום וכיעד לפעולה של הקהילה הבינלאומית. מטרתה העיקרית של ההחלטה היא לקבע את מעמדו של פתרון שתי המדינות ולהעניק תוקף פוליטי ומשפטי חזק יותר לקונצנזוס הבינלאומי הקיים. ההחלטה מבקשת להגן על פתרון שתי המדינות באמצעות שני מהלכים עיקריים:

(א) הכרזה כי הבנייה בהתנחלויות אינה חוקית ועל כן קביעת "עובדות בשטח" מצד ישראל לא תוכל להביא לשינוי במעמד של השטחים (בעיקר המעמד המשפטי) ללא הסכמה בין הצדדים. בקביעה זו מבקשות אומות העולם להבהיר לישראל כי בניית התנחלויות לא תהפוך את מצב העניינים הנוכחי לבלתי-הפיך ולא תביא להכרה בריבונות ישראלית על הגדה המערבית.

(ב) החלטה בדבר הפרדה בהתנהלותן של אומות העולם מול ישראל בין מדינת ישראל הריבונית לבין השטחים הכבושים. מטרת החלטה זו היא לבודד את ההתנחלויות ולנתקן מישראל בכל הקשור ביחסי החוץ והסחר שלה והיא יכולה לשמש בסיס לצעדים אופרטיביים מצד מדינות וארגונים בינלאומיים.

במילים אחרות, כפי שנטען במחקר ״מולד״, מעמדה של ישראל כמדינה ריבונית נהנה מתמיכה גורפת ומוצקה. השליטה הצבאית בשטחים וההתנחלות בהם, לעומת זאת, פסולים בעיני כל העולם. ממשלות הימין שמעמיקות את הנוכחות בשטחים מחריפות את העימות עם מדינות המערב וצובעות את ישראל כולה בצבעי ההתנחלויות. מנהיגות אחראית חייבת להתמודד עם מציאות זו ולא להשלות את עצמה ואת אזרחי ישראל כאילו ניתן להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים ולהתנחל בהם מבלי לשלם על כך מחיר.

ההצהרות הפומביות שפיזר ראש הממשלה בעקבות ההחלטה מצביעות על ניתוק הולך וגובר מהמציאות הבינלאומית. בדברו על "עידן חדש" ועל "עמידה איתנה שלנו ושל בעלי בריתנו" נגד ההחלטה, נתניהו רומז לשינויים הצפויים להתרגש עלינו עם כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן בחודש הבא. על אף אהדתו המוצהרת לישראל, מוקדם לקבוע כיצד תתנהל ארה"ב בעידן טראמפ בשאלת השטחים וההתנחלויות (לצד מינוי תומכים אדוקים של ההתנחלויות לתפקיד השגריר בתל אביב ולממונה על המשא ומתן, טראמפ מינה מזכיר מדינה ושר הגנה שיחסם לישראל עשוי להיות שונה בתכלית). אולם גם אם ממשל טראמפ יאפשר לישראל לעשות כרצונה בשטחים בארבע (או שמונה) השנים הקרובות, עובדה בסיסית אחת תיוותר על כנה: את ההתנחלויות צריך לפנות רק פעם אחת. הפעם הזאת כנראה לא תתרחש תחת ממשלו של טראמפ, כפי שהיא לא התרחשה בעידן נשיאותו של אובמה ולא בחמישים השנים האחרונות. ההישג המרבי שישראל יכולה לשאוף אליו תחת כרטיס פתוח מוושינגטון הוא הרחבת הבנייה בהתנחלויות. התפתחות מעין זו עשויה להרטיט את לבבם של סמוטריץ' ואורי אריאל, אבל בסופו של יום ההבדל בין פינוי 150,000 מתנחלים ב-2016 לפינוי 200,000 כמה שנים לאחר מכן אינו משמעותי נוכח הצהרתה פה אחד של מועצת הביטחון כי הבנייה בהתנחלויות אינה חוקית וכי קווי יוני 1967 ממשיכים להיות בסיס להסדרת הגבול שבין ישראל למדינה הפלסטינית. הנשיא שיירש את טראמפ בעוד ארבע או שמונה שנים עשוי להחזיק בעמדות שונות לחלוטין ממנו ביחס לישראל. ברצותו לקדם את פתרון שתי המדינות, הוא יהנה מקונצנזוס בינלאומי חזק מאי פעם המגובה בהחלטה מפורשת של מועצת הביטחון ושלל צעדים שיינקטו בוודאי מדינות וארגונים בינלאומיים לאורה. ממשלת הימין עשויה ליהנות ממספר שנים רגועות תחת טראמפ, אבל הקונצנזוס הבינלאומי ביחס להתנחלויות לא צפוי להשתנות ולכן אין סיבה לחשוב שהנשיא האמריקאי החדש ינסה או יצליח להביא לשינוי אסטרטגי לטובת השליטה הישראלית בשטחים.

פקידים בכירים בישראל ובארה"ב עמם שוחחנו בסוף השבוע מעידים כי אלמלא חוק ההסדרה ופרשת עמונה ארה"ב היתה מטילה, ככל הנראה, וטו על החלטת מועצת הביטחון. מעבר לאירוניה הדקה נוכח העיסוק האובססיבי של התקשורת הישראלית בסערת עמונה בזמן שסופה אמיתית התחשרה באופק, עובדה זו משקפת את הפרדוקס שביסודו של מפעל ההתנחלויות. היות שההתנחלויות מבוססות על הגיון פונדמנטליסטי, יכולתם של המתנחלים ושל הפוליטיקאים שמייצגים אותם לדאוג לאינטרסים הממשיים של מפעל ההתנחלויות מעורערת כל העת על-ידי חוסר יכולתם להתגמש, להתפשר ולהעדיף יתרונות ארציים על-פני עקרונות מוחלטים.   

החלטת מועצת הביטחון מבטאת את המגמה הבינלאומית—ישראל כן, כיבוש והתנחלות לא. בשנים הקרובות ייאלצו אזרחי ישראל לשלם מחיר הולך וגובר עבור ההתנחלויות. בהתנגשות שבין האינטרסים של הציבור הישראלי הכללי לבין הלהט הדתי של המתנחלים ותומכיהם ידם של האחרונים אינה צפויה להיות על העליונה.      

 לקריאת דוח מולד על מעמד ישראל בעולם וסוגיית הבידוד לחצו כאן

 
שתף מאמר זה