22.04.2013 נייר עמדה מאת אבישי בן ששון-גורדיס
פיאד בכינוס הכלכלי העולמי בדאבוס, ינואר 2013. צילום: W.E.F.
פיאד בכינוס הכלכלי העולמי בדאבוס, ינואר 2013. צילום: W.E.F.    

התפטרות פיאד: לא אישים, מוסדות

התפטרות ראש הממשלה הפלסטיני חייבת לעורר בדרג המדיני את ההבנה כי מדיניות המתבססת על זהות המנהיגים בצד השני היא חסרת תוחלת

לא משנה עד כמה מתלוננים גורמים ישראליים רשמיים על מדיניות המנהיגות הפלסטינית הנוכחית, האסטרטגיה הישראלית כיום תלויה לחלוטין בשלטונם של אבו מאזן ושל סלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית. המצב דומה גם מבחינתה של הקהילה הבינלאומית שרואה בשניים כתובת יחידה לקידום מדיניות – אבו מאזן בהקשרים מדיניים ופיאד בהקשרי פנים, במיוחד בענייני כלכלה ותקציב. 

יש לקוות, וסביר להניח, שברגע שבו הודיע פיאד על התפטרותו, ולאחר שזו התקבלה על ידי אבו מאזן, זימן הדרג המדיני דיון בשאלה איך ייראה היום שאחרי אבו מאזן ופיאד. אם התתפטרות תתממש (על פיאד מופעלים לחצים להמשיך בתפקיד), הדיון בוודאי יתקיים; אם היא לא תתממש, הדיון יידחה, כנראה, עד איומי ההתפטרות הבאים של פיאד או עד הסימן הבא לבריאותו הלקויה של אבו מאזן. זאת משום שלמרות שברור שאבו מאזן לא יחיה לנצח ופיאד יצטרך מתישהו להתקדם, הבעיה הפסיקה להיות דחופה.

אלא שגם אם הדיון יתרחש, סביר להניח כי לא יעסוק במה שעליו לעסוק. הדיון המדיני יתמקד, ככל הנראה, בשאלה החשובה "מה יהיה?". כלומר, כיצד תתפתח המציאות הפוליטית והמציאות בשטח, בגדה המערבית ובכלל, לאחר הסתלקות המנהיגות הפלסטינית המתונה. מי יהיו מחליפיהם, כיצד יתפתחו יחסי הרשות-פתח עם חמאס, מה תהיה עמדת ההנהגה החדשה ביחס לישראל ולתהליך המדיני, האם יימשך התיאום הבטחוני בין ישראל לרשות, כיצד יגיב הציבור הפלסטיני לשינויים הללו וכן הלאה וכן הלאה. אין ספק שבשאלה זו עוסקים כעת גורמי המודיעין בישראל ובעולם, ומפתחים תרחישים שמבחינים בין חילופין אלימים לחילופין בדרך של הורשת השלטון; בין עלייתו של זה לעלייתו של ההוא. אלו נושאים חשובים שצריך, כמובן, לעסוק בהם. אבל השאלה החשובה הרבה יותר - "מה אנחנו רוצים שיהיה?" - היא זו שצריכה להנחות את צעדינו, אלא שעליה אין זה מתפקידם של הגורמים המקצועיים להשיב, והיא תוסיף להיות מוזנחת על-ידי מקבלי ההחלטות של הדרג הפוליטי, כפי שהוזנחה עד עתה.

להבנתי, אלו הקווים המנחים לדיון שצריך להתנהל בסוגייה.

הנחות היסוד לדיון:

  1. המנהיגות הפלסטינית הנוכחית תחזיק מעמד בצורתה הנוכחית למספר מוגבל של שנים בלבד.
  2. חילופי מנהיגות לא מובילים בהכרח להתפרקות מוסדית. ככל שהמוסדות יציבים יותר, כך גדלה הסבירות שהם ישרדו חילופי שלטון.
  3. לישראל אין יכולת לעצב כרצונה את המציאות בזירה הפלסטינית, ולא נכון מצידה לנסות לעשות זאת, אך היא יכולה להקל על תהליכים או להקשות עליהם.
  4. מוטת ההשפעה של ישראל גדולה יותר מול מנהיגות פלסטינית שאיתה היא מקיימת שיח מאשר מול כזו שהיא נמצאת איתה בעימות. בין אם מדובר על השפעה חיובית או שלילית, מהלכים ישראליים משפיעים יותר ככל שהקשר הישיר בין הצדדים הדוק יותר.

האינטרסים של ישראל:

  1. שקט, ביטחון ומוסדות שילטון חזקים בצד הפלסטיני.
  2. הסדר שיסיים את השליטה באוכלוסייה הפלסטינית.
  3. מידה רבה יותר של השתלבות אזורית.

העקרון המנחה הראשון במעלה למימוש האינטרסים הללו ניתן לסיכום באופן הבא: לא אישים, מוסדות. המימוש שלו יחייב כמה שינויים יסודיים באופן ההתנהלות של ישראל.

התפיסה הפרסונאלית שמנחה את המדיניות הישראלית – שנשענת על זהות המנהיג בצד השני כעקרון קובע המדיניות המרכזי - מעוגנת אמנם במציאות; הרשות הפלסטינית תחת אבו מאזן היא גוף אחר בתכלית מהרשות תחת ערפאת. עם זאת, היכולת של גישה זו להבטיח את האינטרסים הישראליים מוגבלת. אם היה ספק כלשהו בעניין הזה לפני האביב הערבי, עכשיו צריך להיות ברור לגמרי שמדיניות הנשענת על קשר אישי בין מנהיגים תפגע עם התחלפותם. דווקא קשרים ממסדיים, כמו הקשר בין מנגנוני הבטחון הישראלים והמצריים, מאפשר המשך תיאום בין הצדדים. על ישראל לחתור להיווצרותם של מוסדות יציבים ברשות הפלסטינית, שיאפשרו למדיניות להתמיד גם מבעד לחילופי שלטון. ברור כי תפיסה זו אינה מקובלת על ראש הממשלה וסביבתו. ניכר שהם אינם רואים במוסדות הפלסטיניים בשטחים מוסדות של מדינה שבדרך, ולכן גם אינם פועלים בהתאם.

להלכה, ישראל מחויבת למדיניות של "חיזוק הרשות". חלק מגופיה הרשמיים של המדינה, הבולט שבהם הוא צה"ל, פועלים כמיטב יכולתם לאור הנחיה זו ובמגבלות המרווח שמאפשרת להם המדיניות הפוליטית. בפועל, המדיניות שמכתיב הדרג הפוליטי הרבה פחות ברורה והרבה יותר סכיזופרנית. דיברנו גבוהה על חיזוק הרשות, אבל התנגדנו לתת לה מעמד מדינתי, ואף שיחקנו עם תזרים ההכנסות שלה כאילו הוא חלק מהתקציב הישראלי. גם במישור היומיומי יותר היחסים עם ישראל מקשים על היווצרות התנאים שיאפשרו לפלסטינים לבנות מנגנונים מדינתיים: כל העברת אמל"ח למנגנוני הבטחון הפלסטיניים – מגננתי או התקפי – מחייבת אישור ישראלי בדרג בכיר. הייצוא הפלסטיני לישראל ולעולם כפוף לשיקולי בטחון שפוגעים בסדירותו, וכל פרויקט כלכלי שדורש פיתוח קרקעות חדשות מחייב אישור מדיני ישראלי.

אחד התנאים לביסוסם של מוסדות יציבים הוא כושר תכנון. חוסר היכולת לתכנן לטווח רחוק מתיש לא רק את הפלסטינים, אלא גם את כוחות הבטחון שלנו, שצריכים לפעול במתח שבין הדירקטיבה שלא לאפשר לפלסטינים להתבסס ככוח עצמאי בשטח לבין הדירקטיבה לחזק את מוסדותיהם. זהו אופן פעולה שמעקר את עצמו.

בפני דרג מדיני שמבין כי האינטרס הישראלי הוא שהרשות הפלסטינית תוכל להתבסס כמדינה-שבדרך פתוחות כמה דרכי פעולה שיאפשרו לפלסטינים לבנות מוסדות איתנים (סדר יום שאפיין את ראשות הממשלה של פיאד). בין היתר, ביכולתה של ישראל, אם תבחר לאמץ את עקרון הפעולה המוסדי:

  1. להכיר במהלך הפלסטיני באו"ם.
  2. להסיר חסמים כלכליים באופן שייצור מערכת שתפקודה ניתן לחיזוי עבור הצד הפלסטיני:
    1. תנועת אנשים חופשית בין אזורי הגדה השונים. המענה ההכרחי בהקשר זה לשיקולי ביטחון יכול להינתן, בין היתר, על ידי הגבלת תנועת כלי רכב ישראליים בעומק גב ההר.
    2. פיתוח כלכלי – הסדרת נהלים לפיתוח איזורי תעשייה ומסחר, בכלל זאת העברת שטחים מסטטוס של שטח C ל-B ו-A. הסדרה של הפעלה מחדש של שדה תעופה פלסטיני.
    3. סיוע לעידוד השקעות מחו"ל ברשות על ידי מתן ערובות למשקיעים בדבר האופק הכלכלי של ההשקעות שלהם גם נוכח הרעה במצב הבטחוני.
  3. להסדיר מנגנון שיטתי לרכש אמל"ח לצרכי שמירה על הסדר וליציאת כוחות להכשרות. זאת בשונה מהמצב הנוכחי שבו יש לישראל שיקול דעת רב בתהליך, מכיוון שנדרש אישור של דרגים בכירים במערכת הביטחון והממשל בישראל בכל מקרה לגופו. יצויין בהקשר זה כי בניגוד למחשבה המקובלת, גם בתרחיש הגרוע ביותר שבו נשק זה יופנה כלפי ישראל בעתיד, ישנם יתרונות רבים ללחימה באויב מאורגן ו"צבאי" יותר על פני כוחות בלתי סדירים. יעידו על כך הניסיון בלחימה בעזה ובלבנון. 
  4. להחיות את מנגנוני התיאום ולהקים מנגנוני ייעוץ בדרג הבירוקרטי – מנגנונים כאלה, בייחוד אם יפעלו מתחת לרדאר באופן שלא יחשוף אותם למשברים הפוליטיים הנוכחיים והעתידיים בדרג המנהיגות הבכירה, יאפשרו לפלסטינים ללמוד מהניסיון הישראלי.

אם אבו מאזן יוחלף בבוא היום על ידי מנהיג משורות פתח - מרואן ברע'ות'י, לדוגמה - הסיכוי להתמדת מוסדות הרשות והמשך מדיניותה הנוכחית השומרת על סדר וביטחון, עולה באופן חד אם היורש מקבל לידיו ממסד מאורגן עם עקרונות פעולה ברורים. בהתאמה, ככל שהממסד הרשותי מאורגן יותר פוחתת היכולת של מנהיגות מושחתת להשתמש במנגנוניה כדי להעשיר את עצמה ולעורר תסכול ציבורי שעלול להחריב את הרשות ולהתגלגל לפתחה של ישראל. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה אם חילופי השלטון יביאו למשרד הנשיאות מנהיג משורות חמאס. מדיניות שמהמרת הכל על זהותו של המנהיג הבודד (כמו זו של חלקים בשמאל המזהירים אותנו שאם לא נעשה שלום היום, מחר יתייצב מולנו מנהיג שקורא להשמדת ישראל) קורסת מול עצם האפשרות לעליית חמאס לשלטון. דווקא מוסדות יציבים עם נהלי פעולה ברורים מגבילים את יכולתם של פוליטיקאים מחמאס או מכל ארגון אחר להנהיג מדיניות קיצונית.

כאמור, מרבית הסיכויים הם שהדיון השיטתי כיצד מעבירים את משקל הכובד מאסטרטגיה מבוססת אישים לאסטרטגיה מבוססת מוסדות, אינו מתקיים כיום. באופן מסורתי, הדיון בשאלה הזו לא התקיים עד שהמציאות כפתה אותו על מקבלי החלטות, ובהיעדר הנחיה מדינית ברורה נכנסו לוואקום גורמים מקצועיים, צבאיים ואחרים, שקיבלו החלטות בהתאם למיטב הבנתם את "רוח הקברניט המדיני". הדרג המדיני צריך לנצל את התזכורת העדינה שסיפקה לו המציאות לכך שהחיים לא מחכים לנו, ולהבין שהקיום הישראלי רק ירוויח מהגדלת העצמאות הפלסטינית ולקבל את ההחלטות האמיצות שיתנו לזה לקרות.

 
שתף מאמר זה