יש עתיד לשמאל הישראלי

הפרשנות המקובלת על תוצאות הבחירות לכנסת ה-19 מייחסת להישג האלקטורלי המרשים של מפלגת "יש עתיד" חשיבות פוליטית כבירה. זאת משום שהפרשנות הפוליטית, השמורה במקומותינו בעיקר לעיתונאים, נוטה להתמקד בתחרות האישית, ולכל היותר במאבק המפלגתי, שמקנה למשחק הפוליטי את הממד הדרמטי. אך המערכת הפוליטית בישראל לא בנויה רק ממפלגות ומנהיגיהם. למעשה, כבר שנים ארוכות שמפלגה יחידה אינה יכולה להקים ממשלה בכוחות עצמה, ועל כן מתארגנת המערכת בגושים פוליטיים (ימין, מרכז, שמאל) וסקטוריאליים (עולים, ערבים, חרדים). כאשר מנתחים את תוצאות הבחירות באמצעות הישגי הגושים מתגלה תמונה שונה בתכלית מזו שמציירים מרבית הפרשנים.

כדי לראות את הסיפור האמיתי של בחירות 2013, דמיינו שבמקום להקים מפלגת מרכז חדשה, היה יאיר לפיד מתמודד על ראשות מפלגת קדימה. בתסריט אפשרי, קדימה בהנהגת לפיד, עם ציפי לבני ושאול מופז לצדו, זוכה ב-27 מנדטים. עם פרסום המדגמים היו מכריזים הפרשנים שגוש המרכז, שאיבד מנדט, שימר את כוחו, פחות או יותר. הישג מכובד אך רחוק מהדרמה שמיוחסת היום לעלייתו המטאורית של לפיד.

התסריט הדמיוני הזה מבוסס על תוצאות האמת של בחירות 2013: לפיד, לבני ומופז גרפו יחדיו 27 מנדטים, שהם מנדט אחד פחות מכוחה של קדימה בכנסת היוצאת. באותה העת, גוש הימין, המורכב ממפלגות הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, ספג מפלה קשה ואיבד 6 מנדטים (כשישית מכוחו). גוש השמאל של העבודה ומרצ, לעומת זאת, זכה בחמישה מנדטים נוספים (תוספת של קרוב ל-25%). אם משלבים בגושים גם את המפלגות הסקטוריאליות, גוש הימין-חרדים איבד 4 מנדטים, בעוד שגוש השמאל-ערבים זכה ב-5. המגמה נותרת בעינה.

תחשיב הגושים סותר את ההנחה הרווחת כי הציבור הישראלי העניק ניצחון סוחף למרכז הפוליטי, שכוחו נותר יציב (פחות מנדט). מהזווית האישית והמפלגתית הישגם של לפיד ו"יש עתיד" הוא מרשים, אך מבחינה פוליטית הוא אינו משנה את מאזן הכוחות במאום. הדרמה האישית הגדולה מסתירה מציאות פוליטית מדשדשת. האירוע המשמעותי של הבחירות הוא נדידתם של כחמישה מנדטים מגוש הימין אל גוש השמאל (שעברו, יש לשער, דרך המרכז – כלומר מצביעי ימין הצביעו למפלגות המרכז ומצביעי מרכז לשמאל).

הישגו של גוש השמאל כפול: ראשית, השמאל הוא הגוש הפוליטי היחיד שהגדיל את כוחו (לצד הגוש החרדי, שגדל בשני מנדטים). שנית, וחשוב מכך, השמאל הצליח להפוך את מגמת התחזקות הימין ששלטה במערכת הפוליטית הישראלית בעשור האחרון. כדאי לומר זאת שוב: השמאל, ולא המרכז, התחזק בתחשיב הסופי על חשבון הימין, על אף שיש להניח שהיו אלה מפלגות המרכז, ובראשן "יש עתיד", שניקזו אליהן באופן ישיר מצביעי ימין. תנועת המטוטלת ימינה נבלמה, ויש לשער, או לפחות לקוות, שהבחירות הבאות, שעשויות להיות מעבר לפינה, ימשיכו את המגמה ההפוכה.

כבר למעלה מעשור מספרים לנו שהציבור הישראלי שבר ימינה בעקבות קריסת תהליך השלום. סקר שביצע מרכז "מולד" באביב האחרון הראה שלא כך הם פני הדברים: המערכת הפוליטית אמנם הלכה ימינה, אבל הציבור נותר חצוי בעמדותיו בכל הנוגע לסוגיות היסוד של החיים הציבוריים בישראל. אפשר שבחירות 2013 יסמנו את תחילת ההתאמה מחדש של המערכת הפוליטית לעמדות הליבה של הציבור הישראלי. אחרי קדנציה הרסנית של הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, לאחר שהימין המתנחלי כבש את מפלגת השלטון, ולאחר שזו בחרה למזג לתוכה את הימין האוטוריטרי של ליברמן, הציבור הישראלי החל לאותת לשמאל. הממשלה הבאה תהיה ככל הנראה ממשלת ימין, האופוזיציה השמאלית תישאר בוודאי חלשה, אך מגמת העומק של הפוליטיקה הישראלית איננה עוד תנועה סוחפת לימין, כי אם זליגה איטית לשמאל.

אם למרכז יש תפקיד משמעותי במערכת הפוליטית בישראל, הרי שהוא איננו בשינוי מהותי של מציאות חיינו כפי שמבטיחים לנו לפיד וחבריו, אלא בהיותו תחנת מעבר אפקטיבית של מתפכחי הימין שמתחילים במסעם המהוסס לשמאל.