אודות הכותב
10.03.2015 נייר עמדה מאת מיכאל מנקין
פגישת נתניהו והרצוג עם מינוי הרצוג ליו"ר האופוזיציה, 2013. צילום: לע"מ
פגישת נתניהו והרצוג עם מינוי הרצוג ליו"ר האופוזיציה, 2013. צילום: לע"מ    

מדוע אסור לשמאל להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו?

התנאים הפוליטיים הנוכחיים אינם מצדיקים ממשלת אחדות ואף מחייבים להימנע בכל מחיר מהקמתה - אלא אם השמאל מעוניין להשתעבד לסדר היום של נתניהו

מערכת הבחירות עומדת בפני סיום, וכבר עכשיו אפשר לקבוע כי התופעות החיוביות והברוכות במחנה המרכז-שמאל התרחשו בחודשים האחרונים דווקא מחוץ לזירה המפלגתית. ציבור רעב ומתוסכל, שמאס בשלטון חסר התקווה של נתניהו, לא מצא את עצמו במסגרות הפוליטיות הרשמיות שנוהלו על-ידי אנשי יח"צ והחליט לפעול בכוחות עצמו. בזמן שרוב הקמפיינים של המפלגותֿ נמנעו ככל האפשר מנקיטת עמדות מובחנות, צצו עוד ועוד יוזמות פוליטיות נחושות שבמרכזן דרישה אחת: הכרעה.

הכרעה מדינית: טיפול חכם ויעיל יותר באיום האיראני, שינוי היסטורי של המדיניות בנושא יהודה ושומרון; הכרעה אזרחית: מיסוד נישואים אזרחיים, מתן שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה; הכרעה כלכלית: תפנית משמעותית מהמדיניות הניאו-ליברלית מעמיקת הפערים שמזיקה לרוב הישראלים. עשרות אלפים יצאו להפגין, השתתפו במבצעי שטח, הצטרפו ליוזמות המאורגנות להחלפת השלטון, הקימו אוהלים, עברו בין עשרות אלפי דלתות ברחבי המדינה או הניפו דגלי גאווה בפניהם של מנהיגי ימין נבוכים.

יותר מתמיד ניכר הרצון בבחירה אמיתית בין שני סדרי יום מובחנים. הקריאה "רק לא ביבי" לא מביעה סלידה מאיש מסוים, אלא, בראש ובראשונה, מיאוס מסדר היום הקיים. נתניהו הוא סמל למדינה אכולת ייאוש שאיבדה את דרכה ומנוהלת באופן כושל בכל תחום אפשרי. כל אותם אזרחים פעילים לא מבקשים נתניהו מרוכך אלא מנהיגות לאומית אחרת לגמרי. סדר יום חדש לישראל.

תקווה זו אינה מופרכת. הבחירות הנוכחיות, בניגוד לקודמותיהן, צמודות מאוד. אם עד לפני שנה מעטים בלבד יכלו לדמיין את חזרתו של מחנה השמאל-מרכז לשלטון, הרי שהיום מדובר באפשרות ממשית ובת-השגה. אופק התקוות והשאיפות של מחנה שלם השתנה באופן משמעותי בחודשים האחרונים. זוהי תחושה הכרחית מאין כמותה לגיבוש מחנה פוליטי יציב ובטוח בעצמו, ולא הרגשנו כבר זמן רב.

ביום שאחרי הבחירות נצטרך להתמודד עם שלושה תרחישים אפשריים שונים. התרחיש הראשון הוא ניצחון. לראשונה זה שנים יוכל מחנה המרכז-שמאל להוביל סדר יום משלו, ומחכים לו אינספור אתגרים ביטחוניים, כלכליים ואזרחיים הרי-גורל; סוגיות מהותיות שמעלות את השאלה: מה רוצה מדינת ישראל להיות? התרחיש השני הוא הפסד. במצב כזה נצטרך להפיק לקחים ולהתחיל את ההתארגנות לסיבוב הבא. נצטרך גם לתכנן ניהול אפקטיבי של אופוזיציה, שכן גם מעמדה כזאת - ובלבד שעושים זאת נכון - אפשר לקבוע סדר יום ציבורי. התרחיש השלישי, שסבירותו עולה מדי יום, הוא גם המסוכן שבהם: כינון ממשלת אחדות בראשות נתניהו.

ממשלת אחדות אינה תופעה חדשה, אם כי היו לה ביטויים שונים בעבר. ב-1967, למשל, היא הוקמה עקב איום המלחמה; בשנות ה-80 - בשל חוסר היכולת להרכיב קואליציה. אי-אפשר להכריע בשאלת כדאיותה של ממשלת אחדות ללא בחינה של הנסיבות שהולידו אותה, התנאים הפוליטיים שבמסגרתם היא עתידה לפעול וניתוח ההשלכות קצרות וארוכות הטווח של כינונה.

 

ההצדקות הרווחות להקמת ממשלת אחדות

קיימות שלוש טענות עיקריות להצדקת ישיבה בממשלת אחדות לאומית:

  1. טענת מצב החירום - טענה זו תושמע בעיקר על-ידי הימין אבל גם על-ידי גורמים במרכז. פצצה איראנית, בידוד בינלאומי גובר, לחץ מצד ארצות הברית ואירופה להגיע להסכם עם הפלסטינים - כל אלה מחייבים ממשלה חזקה ויציבה. זהו צו השעה. ממשלת אחדות תוכל לעמוד כחומה בצורה מול האיומים החיצוניים.
  2. טענת השפויים מול הקיצוניים - טענה קלאסית של מפלגות מרכז שעשויה לקנות אחיזה גם בקרב חלק מנציגי המחנה הציוני. שימשה בעבר בעיקר את לפיד ולבני. הבית היהודי מחד והרשימה המשותפת מאידך יתוארו כמי שמנסות לדרדר את המדינה אל פי תהום. לפיכך, יטענו תומכי האחדות, יש לכונן ברית מתונים.
  3. טענת ההשפעה מבפנים – טענה ששימשה בעבר בעיקר את מפלגת העבודה. בשנתיים האחרונות נושא הדגל שלה הוא לפיד. לפי השקפה זו, לפעילות אופוזיציונית אין כל השפעה על סדר היום הלאומי ופעולה פוליטית אפקטיבית אפשרית רק מתוך הממשלה.

 יש בעיה אחת מרכזית עם שלוש הטענות הללו: הן לא קשורות למצב הפוליטי שהוביל לבחירות 2015. נתחיל עם טענת מצב החירום. אין ספק שהגיוני להקים ממשלת אחדות על רקע הופעת אתגר חיצוני, חדש וממשי שמחייב היערכות משותפת של כלל הגורמים הפוליטיים במדינה, כמו, למשל, המצב הביטחוני ערב מלחמת ששת הימים. אלא שכיום אין אנו ניצבים בפני איום חדש. כמעט כל האתגרים שאיתם אנו מתמודדים הם פועל יוצא של מדיניות שלגביה ניטשת מחלוקת מדיניותית עמוקה - אותה מחלוקת שמגדירה את החלוקה לגושים פוליטיים בישראל. במלים אחרות, אם תוקם ממשלת אחדות בגלל ההידרדרות במעמדנו הבינלאומי, בגלל בעיית השטחים או בגלל האיום האיראני, ימצאו את עצמם הגורמים הפוליטיים מתאחדים בדיוק סביב מה שמבדיל אותם זה מזה. המשמעות של אחדות כזו היא שצד אחד נכנע לתכתיבי הצד השני.

רק בימים האחרונים קמו בזה אחר זה עשרות אנשי ביטחון בדימוס והאשימו את נתניהו בטיפול כושל באיום האיראני ובנושא הבטחוני בכלל. ראשי המחנה הציוני הצטרפו לביקורת חריפה זו. אם כך, מה יועיל איחוד כוחות להתמודדות עם נושאים שנויים במחלוקת? האם יאפשר נתניהו להרצוג להידבר עם מעצמות המערב על הסכם עם איראן שהוא דוחה מכל וכל? האם נתניהו, שרק בימים האחרונים פסל פומבית את פתרון שתי המדינות - אחרי שהוא פוסל אותו באופן מעשי זה שני עשורים - יפנה התנחלויות, שהן הגורם המרכזי ללחץ הבינלאומי וליחס העכור מצד ארה"ב ואירופה? ברור שלא. סביר בהרבה שנתניהו ינצל את גורמי המרכז-שמאל שיישבו בממשלתו כדי להכשיר את המדיניות שהוא מוביל בעקביות כבר שלוש קדנציות.

נוסף על כך, חשוב להבין כי בנושאים אלו אין הבדל של ממש בין נתניהו לבנט, ועל-כן גם הטענה השנייה, טענת השפויים מול הקיצוניים, חסרת תוקף. אם הבית היהודי נחשב קיצוני בנושאים מדיניים-ביטחוניים, הרי שאפשר להחיל אותה הגדרה בדיוק לליכוד, לפחות במצבו הנוכחי. יו"ר הבית היהודי אמנם מדבר בפסקנות רבה יותר מנתניהו, אבל תפיסות היסוד של השניים וקווי המדיניות שמנחים אותם זהים לחלוטין.

אם יבקש נתניהו לכונן ממשלת אחדות סביב מהלך קונקרטי כלשהו - חתימה על הסדר אזורי, למשל - מוטב למפלגות המרכז-שמאל לדרוש ממנו להכריז מהו המהלך הזה ורק אז להתלבט בינן לבין עצמן אם הוא מצדיק אחדות או לא. במצב הנוכחי, וכך קרה בשתי הממשלות האחרונות, הימין פשוט מזמין את מפלגות השמאל והמרכז לחלוק עמו את כישלונותיו.

הדבר נכון גם לנושאי פנים. הגושים הפוליטיים בישראל תופסים עמדות אידאולוגיות הפוכות כמעט בכל נושא. כאן ראוי להעלות סדרה של שאלות קונקרטיות, כי הן אבן הבוחן שבה יש להשתמש: האם ממשלת אחדות תקדם תפיסה כלכלית שונה מהותית מזו שבה דוגל נתניהו? האם תמסד נישואים אזרחיים? האם תציל את מערכת הבריאות מקריסה? האם תצא למלחמה נחושה בעוני? האם תקציב 2016 יחרוג מהקו הניאו-ליברלי שנתניהו מקדם כבר יותר מעשור? בהסתמך על ניסיון העבר, אין כל סיבה להניח שכך יקרה. לנתניהו יש תפיסת עולם ברורה, מגובשת ועקבית, והוא פועל להגשמתה בכל קונסטלציה פוליטית שהוא מוביל.

הטענה השלישית, טענת ההשפעה מבפנים, נשמעת במערכת הפוליטית הישראלית כבר זמן רב. זוהי טענה תבוסתנית, שהופכת את מפלגות המרכז-שמאל למפלגות נישה שבמקרה הטוב מסוגלות לקדם אג'נדה הקרובה ללבן, אבל לא לבנות את עצמן כאלטרנטיבה שלטונית. הכישלון החרוץ של אסטרטגיית ההשפעה של יש עתיד והתנועה בממשלה האחרונה - במישור המדיני, הכלכלי והאזרחי - הוא הוכחה ניצחת לכך.

מדוע זוהי תפיסה מוטעית? מכיוון שכפי שנטען לעיל, הנושאים שעליהם חלוקים הגושים הפוליטיים בישראל הם נושאים מהותיים שדורשים הכרעה ברורה לכאן או לכאן. לכל פתרון אפשרי יש, כמובן, כמה וריאציות, אבל לא ניתן לשלב בין סט הפתרונות שמציע השמאל לבין סט הפתרונות שמציע הימין; הם פשוט לא עולים בקנה אחד. מפלגות השמאל, ומסתבר שגם מפלגות המרכז, לא יכולות לקדם סדר יום ביטחוני שונה כל עוד נתניהו מעורב, שלא לדבר על אג'נדה אזרחית או כלכלה חדשה.

מכיוון שהסטטוס קוו הנוכחי הוא ימני, שכן הימין שולט בישראל כבר זמן רב, חריגה ממנו קשה בהרבה משימורו. תקצוב ופיתוח התנחלויות ומאחזים בלתי-חוקיים הם הסטטוס קוו כיום; פינוי יחייב הכרעה. מבנה תקציב המדינה הנוכחי הוא ימני (כלל פיסקלי מצמצם, ייבוש שירותים חברתיים, הפרטה); שינוי יחייב הכרעה. טענה זו תקפה לכל שאר הנושאים החשובים לאזרחי ישראל. הכרעה בתוך מסגרת ממשלת אחדות תגרום בהכרח לשבירת כלים שתוביל לבחירות חוזרות. מכאן שגם טענת היציבות שתומכי האחדות חורטים על דגלם היא קלושה.

הניתוח המוצע כאן אינו ספקולציה. מספיק לבחון את פעילות הממשלה הקודמת, שהייתה מורכבת מימין מובהק ומשתי מפלגות מרכז בעלות מאפיינים שמאליים. ציפי לבני מונתה לנהל את המו"מ עם הפלסטינים. במהלך כהונתה גדלו התקציבים להתנחלויות, חלה קפיצה בהתחלות הבנייה מעבר לקו הירוק, המו"מ נכשל (ובמידה רבה הוכשל על-ידי ראש הממשלה) וישראל המשיכה בתהליך ההתרחקות מבעלות בריתה האסטרטגיות. במקביל, מונה יאיר לפיד לשר האוצר במטרה לבצע רפורמות מרחיקות לכת בכלכלת ישראל. גם אם מתייחסים לפעילותו באופן המקל ביותר שאפשר, אי-אפשר להכחיש כי שני תקציבי המדינה שהציג היו דומים להפליא לתקציבים של נתניהו ולא נשאו כל בשורה. כשניסה לקבל הכרעה המנוגדת לעמדת הממשלה - תוכנית מע"מ אפס, למשל -  היא נבלמה ונפלה במהירות, כמו כל ניסיון של יש עתיד לבצע הכרעה משמעותית.

לפיכך, בתנאים הפוליטיים הנוכחיים, כמו כל ממשלות האחדות שהיו בשנים האחרונות, ממשלת אחדות כעת לא תהיה אלא ממשלת ימין עם חותמת כשרות שמאלית.

  

השפעות ארוכות-טווח של ממשלת אחדות:

לא רק שאין כל יתרונות ממשיים לממשלת אחדות, אלא שיש בצדה גם נזקים חמורים, מעבר לאלה שפורטו עד כה:

  1. המשך ביצור עמדות הימין כברירת המחדל הפוליטית בישראל - כשהשמאל שותף לממשלות ימין, הוא מכשיר את המדיניוּת שלהן והופך אותן בעיני הציבור לברירה היחידה העומדת בפניו. כך מקבלות בחירות פוליטית מובהקות - הרחבת התנחלויות, הידרדרות היחסים עם המערב, הפרטת שירותים חברתיים - מראית עין של כורח טבעי, דבר שקורה מעצמו. זהו מצב מסוכן מאוד שמטשטש את ההבדלים היסודיים בין החלופות הפוליטיות השונות בישראל ומחליש בהכרח את סדר היום השמאלי. למעשה, הלך מחשבה זה הוא שהכניס אותו לתרדמת עמוקה ב-15 השנים האחרונות.
  2. מיאוס וייאוש בקרב הציבור הרחב - ציבור מצביעי השמאל-מרכז בישראל מגלה צמא להנהגה ולקביעת סדר היום הלאומי. זהו תהליך בריא שלא ראינו כמותו כבר שנים - סימן החיים העיקרי של כל מחנה פוליטי. אם מנהיגי השמאל יחברו לממשלת ימין, יעמיק הניכור של הציבור הרחב כלפי המוסדות הפוליטיים שמכזיבים אותו פעם אחר פעם. המצביעים יחושו, ובצדק, כי מנהיגיהם שוב בגדו בהם בעבור ג'ובים, מכוניות שרד ומשכורות נאות. את האמון שנפגע יהיה קשה מאוד  לשקם.

לסיכום, התנאים הפוליטיים הנוכחיים לא רק שאינם מצדיקים ממשלת אחדות, אלא מחייבים הימנעות כמעט בכל מחיר מהקמתה. מדובר באופציה הגרועה ביותר מבין השלוש עבור מי שמבקש לשנות את סדר היום השלט בישראל. מפלגת שמאל או מרכז שתומכיה מבקשים להחליף את נתניהו, תמצא את עצמה משועבדת למטרותיו ומקדמת סדר יום ימני מובהק מרגע שתכנס לממשלתו.

עקב כך, ציבור בוחרי המרכז-שמאל ישקע שוב בייאוש עמוק בנוגע ליכולתו לממש את תפיסתו הפוליטית באמצעות המפלגות המתיימרות לייצג אותו. ההנהגה תיתפס כמי שמעדיפה להתרווח על מושב העור ליד שולחן הממשלה, במקום להטות אוזן למה שהציבור שלה דורש - הכרעה ברורה בנוגע לסדר היום הלאומי.

בימים הקרובים תגיע לשיאה מלאכתם המבורכת של הגופים העוסקים בחידוד הוויכוח בין ימין לשמאל ובעידוד אזרחים לצאת להצביע. כל אלה עסוקים בשאלה, כיצד יוצרים עתיד שבו נתניהו לא מוביל אותנו. כל הקבוצות הללו, ובעקבותיהן המפלגות המייצגות אותן, חייבות להבין כי המאבק נגד נתניהו וסדר היום שהוא מציע לא יכול להסתיים בכניעה ובהצטרפות לממשלתו. 

 
שתף מאמר זה