אודות הכותב
19.03.2013 נייר עמדה מאת מיכאל מנקין
פגישת נתניהו אבו מאזן, ספטמבר 2010. צילום: משה מילנר, לע"ם
פגישת נתניהו אבו מאזן, ספטמבר 2010. צילום: משה מילנר, לע"ם    

למה השמאל חייב להתנגד, לראשונה בתולדותיו, לחידוש המשא ומתן

על השמאל להתייצב מנגד להכרזות הריקות של ראש הממשלה כי יחדש את המו״מ עם הפלסטינים, כי מו״מ כושל הוא לא רק ״לא מועיל״ - הוא מזיק

במשך 20 שנה תמך השמאל, כמתוך רפלקס מותנה, בכל מהלך המקדם משא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. התפיסה שהנחתה את המחנה הייתה כי זוהי הדרך העדיפה, ואולי אף היחידה, לשים קץ לסכסוך. פעם אחר פעם ללא יוצא מן הכלל הכשיר מחנה השמאל לפני הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית את התהליך המדיני שהוביל הימין, בלי לתת דין וחשבון הן לגבי רצינות כוונותיהם של מנהיגי הימין והן לגבי ההשלכות ההרסניות שנושא בחובו כל תהליך מדיני שמתרסק.

מספר פעמים בעבר עודד השמאל מהצד בזמן שהימין נכנס למשא ומתן. הדפוס מוכר, הימין פותח במשא ומתן, השמאל תומך בהתלהבות מופגנת, התהליך נכשל, אלא שאז מי שמשלם את המחיר הציבורי הוא דווקא מחנה השמאל שרק עמד מן הצד; וחמור מכך - פתרון שתי המדינות מוצג על ידי תועמלני הימין כחסר כל סיכוי באופן עקרוני.

שני עשורים של מתן גיבוי אוטומטי לכל משא ומתן באשר הוא - חלול, כפוי ונעדר חידושים ככל שיהיה – מצריכים חשיבה מחודשת מצד מחנה השמאל. האם יתכן שהפכנו את ההידברות מכלי למטרה וזנחנו את היעד המקורי - הסדר מדיני? האם לא חיזקנו במו ידינו את הימין שאינו מעוניין כלל בהסכם, ושיתפנו פעולה עם תהליכים מדומים שכל תכליתם למשוך זמן?

ב-2013, עם הקמת ממשלת נתניהו השלישית ברור לכל כי הממשלה הזאת לא מעוניינת ולא מסוגלת לקדם פתרון של שתי מדינות על בסיס גבולות 1967. במה היא כן מעוניינת? במריחת זמן שתאפשר קביעת עובדות בשטח (כמו הסיפוח של שטחי C שמציע שר השיכון הנכנס) ובהפחתת לחץ מצד הקהילה הבינלאומית. לפיכך, בתנאים האלה, על מפלגות השמאל וארגוני השמאל להתנגד באופן פומבי ונחרץ לחידוש המשא ומתן. תהליך מדיני לא יכול להצליח כשאחד הצדדים, ובפרט הצד החזק, רוצה שייכשל. משא ומתן שנכשל מסוכן מדינית ומזיק פוליטית ולכן תהיה זו טעות מדינית ופוליטית לתמוך בו.

על המחנה להרחיק את עצמו מהתהליך המדיני המדומה של ממשלת נתניהו. תחת זאת עליו להשקיע את מרב המאמצים בבניית אלטרנטיבה שלטונית שתיצור את התנאים, את האמון הדרוש בין הצדדים ואת ההנהגה שתוביל לסיום הסכסוך. רק משא ומתן מוּכוון הסדר ולא משא ומתן מוּכוון תהליך הוא משא ומתן שהשמאל צריך לתמוך בו.

משא ומתן ישיר - יתרונות

משא ומתן ישיר אינו רעיון פסול כשלעצמו, כמובן. אפילו להפך. הוא פסול כשאינו מבוצע בתום לב וכשאין ניגשים אליו מתוך רצון כן להגיע בסופו להסדר מדיני. במקרה כזה הוא הופך לתהליך חסר אחריות ומסוכן.

יתרונותיו של המשא ומתן הישיר ברורים: הוא מאפשר ליבון יעיל של סוגיות כבדות משקל כמו תהליך הסדרת הסמכויות הבטחוניות, תהליך פינוי ההתנחלויות, הסדרים כלכליים ועוד. נוסף על כך, הוא מאפשר לשני הצדדים לגשר על חוסר האמון הרב ששורר ביניהם. כשישראלים ופלסטינים יושבים יחד סביב שולחן אחד פנים מול פנים ובאופן פומבי, הם תורמים להכשרת הלבבות של שני העמים לקראת ההסכם.

אלא שהיום הגענו למצב שבו המושג הזה בן שלוש המלים "משא ומתן ישיר" מעורר בקרב מחנה השמאל הסכמה גורפת ואוטומטית ולא משנה מה מסתתר מאחוריו. ההסכמה הזו הופכת את השמאל למשתף פעולה עם אחיזת העיניים של הימין. זוהי עמדה מסוכנת. עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: מהן הסכנות הטמונות בכישלון נוסף של התהליך המדיני? והאם אנחנו סבורים כי משא ומתן ישיר תחת ממשלת נתניהו יוביל להסדר של שתי מדינות?

הסכנות בכישלון משא ומתן

א.  ההצגה של נתניהו תוביל בסופו של דבר לאינתיפאדה שלישית

ניהול משא ומתן בזמן עימות אינו עניין של מה בכך. על אף שישראל נמצאת כרגע בתקופה של שקט יחסי, המצב הביטחוני הנפיץ עלול להשתנות בן רגע. אירועי השבועות האחרונים בגדה מלמדים על תסיסה הולכת וגוברת מתחת לפני השטח שעלולה להתפרץ בנסיבות המתאימות. משא ומתן מעצם טבעו מעלה ציפיות בקרב שני הצדדים. אם נפתח בתהליך מדיני רק כדי לרסקו מאוחר יותר בגיבוי המנטרה הקבועה "אין פרטנר" נביא בהכרח לחיזוק הכוחות הקיצוניים בגדה ואף להתפרצות מחודשת של האלימות. ניסיון העבר מלמד כי האכזבה והזעם המתעוררים בעקבות משא ומתן כושל מסוכנים לאזרחי ישראל. כל כישלון כזה אף מפורר את תמיכת הקהילה הבינלאומית במדינה ומרחיק אותה מן הנעשה באזורנו.

  • חוסר היכולת לקדם את תהליך אוסלו הביא לתסכול רב בציבור הפלסטיני שהתבטא בין היתר בפרוץ האינתיפאדה השנייה.
  • אחת הסיבות לעליית חמאס לשלטון ב-2006 הייתה התסכול של הציבור הפלסטיני מחוסר היכולת של אבו מאזן לקדם את תהליך השלום.
  • הקהילה הבינלאומית היא שחקנית מפתח מרכזית בהגעה להסדר מדיני בר קיימא אלא שזה מכבר משכו מדינות המערב את ידיהן מעיסוק באזור בגלל אכזבה חוזרת ונשנית בעיקר מישראל.
  • ארצות הברית ואירופה מאסו בהבטחות הכוזבות של ראשי הממשלה הישראלים ולוויתור שלהן על שותפות פעילה באזור יש מחיר קשה - כלכלי ומדיני כאחד.
  • תהליך השלום הפך ברבות השנים בעיני רבים למושג נרדף ל"תכסיס שנועד לשמר את הסטטוס קוו, ולהעמיק את אחיזתה של ישראל בשטחים". לפיכך התמיכה בו בקרב חוגים אינטלקטואליים שמאליים בישראל, בפלסטין ובחוץ לארץ הולכת ונשחקת. רעיון המדינה האחת אמנם טרם קנה לו אחיזה של ממש בקרב הציבור הרחב, אך הוא כבר החל לצבור פופולריות בקרב קבוצות מצומצמות, אך רבות השפעה כמו דיפלומטים עיתונאים ופעילים פוליטיים.

ב. בכל פעם שהימין מנהל משא ומתן הוא רק יוצר מכשולים חדשים במקום לפתור את הישנים

ניתוח תהליכי המשא ומתן לאורך 20 השנה האחרונות מראה כי המתווה להסדר נקבע כבר בהסכם אוסלו אלא שמאז הוסיף הצד הישראלי, בעיקר תחת שלטון הימין, עוד ועוד תנאים המרחיקים אותנו ממתווה הקמת שתי המדינות. במלים אחרות לא רק שהמשא ומתן לא מקדם אותנו אל עבר היעד הרצוי אלא שהוא אפילו מרחיק אותנו משם. אם ב-1993 ידענו לאן אנחנו הולכים וזיהינו את הבעיות שיש לפתור בדרך לשם, הרי שב-1999 כבר היה קשה בהרבה להגיע ליעדים הללו. אם ב-2002 נכתב מתווה להסכם המקובל על שני הצדדים, הרי שב-2013 כבר אין מתווה כזה.

כיצד זה קרה? הנה כמה דוגמאות:

  • הימין בסיוען הפעיל של ממשלות ישראל ניצל את תהליך המשא ומתן של שנות ה-90 כדי לבנות עוד התנחלויות. אלה הוצגו פתאום כמכשול חדש בסבבים הבאים של המשא ומתן.
  • ב-1998 החליט נתניהו כי העיר העתיקה בחברון היא יעד אסטרטגי שחייב להישאר תחת שליטה ישראלית ישירה עד ההסכם הסופי. נתניהו עיגן למעשה בהסכם מובלעת ישראלית שגורמת נזק גדול ליכולת להתקדם אל עבר פתרון שתי המדינות.
  • ב-2002 הוחלט כי אין לבנות עוד התנחלויות בגדה, מה שהעניק מעמד של עדיפות ולגיטימיות להתנחלויות שנבנו בשנות ה-90. בניגוד גמור להסכמים נוצרה גם דינמיקה חדשה ובעייתית - התקדמות תמורה הקפאה במקום התקדמות תמורת פינוי.
  • ב-2007, לא סיכמה ועידת אנפוליס על כל התקדמות במשא ומתן אלא קבעה את ההתקדמות בעצם קיום המשא ומתן. במלים אחרות, המשא ומתן עצמו הפך ליעד והרחיק אף יותר את רגע ההכרעה.
  • ב-2010 הוצגו במסגרת המשא ומתן תנאי "ההקפאה הזמנית" המחביאים בתוכם גם את הנוסחה "המשך בנייה קבועה בשטחים כל עוד אין הקפאה זמנית".
  • ב-2011 כתוצאה מנאום בר אילן שנישא ב-2009 אותגר המתווה של הקמת מדינה על בסיס גבולות 1967 שהיה מקובל עד אז על כל הצדדים בפועל גם אם לא להלכה. נתניהו אמנם הצהיר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות אבל סירב להגדיר את קווי 1967 כנקודת הפתיחה למשא ומתן ושב להתעקש על אחזקה ישראלית של עשרות אחוזים משטחי הגדה המערבית.
  • ב-2012 הוצג תנאי חדש לפתיחה במשא ומתן, הכרה בישראל כמדינה יהודית. זוהי דרישה סימבולית בעיקרה שהרחיקה עוד יותר את חידוש התהליך.
  • ב-2012 הוצג דו"ח לוי שמערער על התפיסה שלפיה הרשות הפלסטינית זכאית לשלוט בשטחי הגדה המערבית.
  • לקראת סוף 2012 הוצג עקרון חדש שיידון "בכל משא ומתן עתידי" והוא הדרישה למתן פיצוי פליטים יהודים ממדינות ערב.
  • במהלך כל השנים הללו התפתחו והתרבו תנאים מקדימים למשא ומתן. כל אלו נועדו לעכב התקדמות ולא לגשר על פערים.

למרבה האבסורד, כשהשמאל תומך באופן עיוור במשא ומתן באשר הוא, הוא מקבל בו במקום את הנחות היסוד שמציב הימין לפתיחת התהליך. כלומר הוא בוחר להקריב את תפיסת עולמו רק כי הימין נאות לדבר עם הפלסטינים. קרוב לוודאי כי שיא חדש יירשם בממשלת נתניהו השלישית שבה תפעל מפלגה החורטת על דגלה את ההתקדמות לעבר הקמת שתי מדינות ("התנועה"), שתנהל משא ומתן בשם ממשלה שאינה מעוניינת כלל בהסדר הזה. בזמן שלבני תשחק את התפקיד שיועד לה בהצגה המדינית – כלומר תנפנף לפני העולם בעוד הכרזה ריקה של נתניהו - תמשיך ממשלת ישראל לבנות במזרח ירושלים, בגושי ההתנחלויות ובגבעות השומרון המבודדות במשנה מרץ.

הציפייה שלפיה כל משא ומתן יכשיר את הדרך להקמת שתי מדינות היא מופרכת מיסודה. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא מהו היעד של הנושאים ונותנים. כפי שלא הגיוני שישראל תקיים משא ומתן עם הנהגה פלסטינית הקובעת כי מטרתו הסופית של התהליך היא למחוק את ישראל מהמפה, כך אין כל סיבה לתמוך בראש ממשלה הקורא למשא ומתן כשרוב חברי מפלגתו תומכים באופן גלוי בסיפוח שטחי הגדה המערבית, כשממשלתו מעודדת בתי ספר לבקר בשטחי הגדה, וכששר האוצר היוצא שלו, שיוסיף לכהן בממשלתו הבאה, מתגאה במתן העדפה תקציבית בוטה לציבור המתנחלים.

אין מדובר בוויכוח על התנאים המוקדמים למשא ומתן, אלא דווקא על התוצאות שלו. כשהשמאל תומך אוטומטית בכל תהליך מדיני הוא טוען למעשה שכל שנותר לעשות הוא לדון בכמה סוגיות, לפתור כמה מכשולים, להגיע לכמה הסכמות. נוח לו להניח כי הימין מחזיק באותה תפיסת עולם המנחה אותו. זה לא המצב. תפיסתנו היא כי הסוגיות שמונחות על שולחן המשא ומתן נפתרו כבר רובן ככולן בעבר במסגרת מגעים רשמיים ובלתי רשמיים בין הצדדים, מחיר ההסכם ידוע היטב. הבעיה איננה בנוסחת הפתרון כי אם בנכונות ליישם אותו. כל עוד הימין הישראלי לא מוכן לפנות התנחלויות על מנת לאפשר הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. אם כך איזו תועלת יביא סבב נוסף של משא ומתן?


ג. הכישלון של הימין יפגע, כמו תמיד, אך ורק בשמאל


מכיוון ש"תהליך השלום" מזוהה עם השמאל, חוסר היכולת להשיג בו כל התקדמות ולהגיע לתוצאות ממשיות מחליש בהכרח את המחנה שלנו אפילו כשמבצעי המשא ומתן הם נציגים של מחנה הימין. בסופו של דבר, השמאל מביט מהצד במדיניותו שלו בעודה נלקחת ממנו, מרוקנת מכל תוכן, ומיושמת בצורה מסולפת ומטעה.

הימין, מצדו, רק מרוויח מתמיכת השמאל, שמלבין את כל כוונותיו השליליות ומכשיר אותו לפני הקהילה הבינלאומית. ואז, כשמגיע השלב הידוע מראש, שבו מתפוצץ המשא ומתן (לשמחתו של הימין) רק השמאל סופג נזק אלקטורלי, מורלי ורעיוני, שכן בעיני הציבור ההפסד תמיד יהיה מזוהה אתו. זו סיבה נוספת לכך שעלינו לבדל את עצמנו מניסיונות הסרק להגיע להסדר.

אולי הממשלה הנכנסת מציגה הזדמנות?

הממשלה הנכנסת עוסקת בימים אלו, בדיוק כמו קודמתה, בהתנעה הטקסית מחדש של התהליך המדיני. כמו ב-2009, גם עתה מכריז נתניהו שהוא מוכן למשא ומתן בלא תנאים מוקדמים. בד בבד הוא מקפיד להסתיר מהציבור הישראלי את החזון המדיני שלו. כל זאת בזמן שמפלגות השמאל מציגות מצעים מפורטים הכוללים מתווה להסדר עתידי. נתניהו לעומתן פטור בעיני הציבור הרחב מהחובה הבסיסית הזאת.

כניסתה של "התנועה" לקואליציה ואפילו זו של "יש עתיד" לא תשנה את הליכוד במתכונתו הקיצונית החדשה. חתירה להסכם מצריכה הרבה יותר מעוד הצהרה נבובה על החשיבות של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. בארבע שנות כהונתו לא פינה נתניהו ולו התנחלות אחת והואיל לפנות רק מאחז בלתי חוקי אחד - גבעת האולפנה - וגם זאת תוך כדי חיזוק וטיפוח ההתנחלויות בדרכים אחרות. האם סביר להניח כי ממשלה כזו תחליף את עורה רק מפני שציפי לבני ועמרם מצנע הצטרפו לשורותיה?

ניתן למנות סיבות רבות לכך שנתניהו לא מעוניין בקידום הסדר מדיני:

  • בראש ובראשונה נתניהו אינו רואה אינטרס ישראלי במדינה פלסטינית נאום בר אילן היה פועל יוצא של לחץ בינלאומי ותו לא. 
  • תפיסתו הביטחונית של נתניהו תלוית טריטוריה ומכאן רצונו העז לשמור על נוכחות ישראלית בבקעת הירדן. למרות שהסכנות הביטחוניות של המאה ה-21 שונות בתכלית מן האיומים של המאה הקודמת נתניהו עדיין לא השתחרר מתפיסה ארכאית זו.
  • נתניהו מביע חוסר אמון בקהילה הבינלאומית בעיקר באירופה אך גם בממשל אובמה וכן במדינות האזור. קשה לקדם תהליך סבוך והיסטורי בתנאים של חוסר אמון מוחלט.
  • נתניהו מחויב אידיאולוגית לפרויקט ההתנחלות.
  • נתניהו הביע פעמים רבות חוסר אמון עמוק בשותף הפלסטיני למשא ומתן.
  • ההיסטוריה של נתניהו מלמדת כי קשה לו לקבל הכרעות קשות ואמיצות לגבי עתיד המדינה במגוון רחב של תחומים.

 

מה כן? בידול ברור בין השמאל לימין

מחנה השמאל מצוי בעמדת יתרון אל מול הימין מפני שהוא מציג סדר יום עקבי, מפורט ומנומק בנושא המדיני; הוא תומך בבירור בהסדר הכולל פינוי התנחלויות, ערבויות ביטחוניות והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. אין הוא יכול לתמוך מבחוץ במשא ומתן ללא יעד וללא תכלית. לפיכך, עליו להציב לנתניהו שלושה תנאים למתן תמיכה בתהליך המדיני:

  1. הצגת סדר יום ברור: מהו היעד של ממשלת נתניהו במשא ומתן? מהו הפתרון המדיני שאליו היא שואפת? הליכוד התנער בפועל מנאום בר אילן. בתקופת הבחירות לא הציגה המפלגה כל מצע מדיני. על הממשלה לפרסם מסמך חזון אשר יתווה את הדרך להסדר עתידי. החזון חייב להיות מבוסס על הקמת מדינה פלסטינית בהתאם לגבולות 1967 עם חילופי שטחים.
  2. הפסקת השימוש בדוח לוי: על ממשלת נתניהו להצהיר כי דוח לוי אינו מייצג את עמדת המדינה ולאסור על השימוש בו במשרדי הממשלה השונים לצרכים משפטיים והסברתיים.
  3. התנערות מתוכניות הסיפוח: על הממשלה לדבר בקול אחד לגבי עתידה של מדינת ישראל. נתניהו לא יכול לקדם תהליך מדיני בזמן שרוב מפלגתו תומכת בסיפוח שטחי הגדה המערבית. הממשלה צריכה להביע פומבית את התנגדותה לסיפוח שטחי C.

ההכרעה היחידה בסוגיית השטחים הפלסטיניים שטובה לישראל היא ההכרעה לטובת הקמת שתי מדינות לשני עמים. נתניהו מבין זאת, אך חושש לשלם את המחיר ולכן אינו מקבל הכרעה אלא חותר להמשיך בתהליך הידברות נצחי. על השמאל לשמש אלטרנטיבה שלטונית לדרך הזו באמצעות הוצאת האוויר מבלון המשא ומתן של נתניהו והצבת סדר יום אחר - אמיץ, רציני ונבדל מזה של הימין.
 
שתף מאמר זה