מחוץ לחוק
באחרונה פירסמו ח"כים מהאופוזיציה את תוכניותיהם לכנסת הקרובה: תיקוני חוק, סעיפים חדשים, שברירי חוקים — עוד ועוד חוקים. כולם יפים, כולם חכמים, כולם מלאי כוונות טובות. כולם — הגיע הזמן להודות — בזבוז זמן מעציב. אמנם זהו תפקידו של בית המחוקקים, לחוקק, אבל השאלה החשובה היא מה מחוקקים ולשם מה. לנוכח מצבו של מחנה המרכז־שמאל, אפשר לתהות אם התמכרותו לחקיקה אינה אחד המכשולים בדרכו למימוש השקפותיו.
אלפי הצעות חוק פרטיות הוגשו בכנסת ה–19, רבות מהן הגיעו מהאופוזיציה. רק כ–3% מהן צלחו את תהליך החקיקה המייגע. כמה מהן היו משמעותיות עבור הציבור? אפילו פחות. אין סיבה להאמין שהמצב ישתנה בכנסת החדשה. אפשר לסמוך על היו"ר החדשה של ועדת השרים לענייני חקיקה, השרה איילת שקד, שתדאג לקטול את החוקים המשמעותיים עוד בשלב העוּבּרי.
זה קורה, בין היתר, מפני שהח"כים חיים מפריימריז לפריימריז, ושואפים להגיע להתמודדות הבאה כשבידם רשימת הישגים: אוסף חוקים בעלי כותרות מפוצצות, קצרות מספיק כדי להידחס לפלאיירים הצבעוניים שמחולקים מחוץ לקלפיות.
חוקים גימיקיים במיוחד (וחסרי סיכוי במיוחד) הם מתכון בטוח לכותרות בתקשורת ולמקום טוב במדדים של ארגונים אזרחיים שמדרגים ח"כים על פי פעילותם וזוכים לחשיפה תקשורתית. לאינפלציית החקיקה יש מאה תירוצים אבל שורש אחד: תהליך הדה־פוליטיזציה שעברו הפוליטיקאים בשמאל. רובם חושבים, מדברים ומתנהגים כעמותות שלבשו צורת אדם, לא כנבחרי ציבור.
עמותות, מעצם טבען, מקדמות אג'נדה נקודתית — הגנה על מי הכנרת, קידום מעמד המורה, צמצום זמן ההמתנה במוקדי שירות ממשלתיים — ולכן הן מגלות עניין רב בסעיף 56(ג) או בכל סעיף אחר שמשרת את עניינן הספציפי. חברי כנסת, לעומת זאת, אמורים לזהות נקודות חיכוך מהותיות עם הצד השני ולהתנפל עליהן בתאוות קרב. ככה הופכים בגיל 39 — תוך שלוש שנים בלבד — ממנהלת עמוד בפייסבוק לשרת משפטים.
חקיקה היא עיסוק נוח, אבל הוא עלול ליצור אשליה של עשייה. המתכון ליצירת חוק ממוצע כולל צרור דפים, קורט כוונות טובות, פוסט שנון בפייסבוק וכמה שיחות מסדרון עם ח"כים, יריבים ואוהבים. זוהי עריסה מרופדת בהשוואה לשתי משימות חיוניות יותר ונעימות פחות: התעמתות עקבית וחסרת פשרות עם הימין, ושכנוע הציבור בצדקת עמדותיו של המרכז־שמאל.
במציאות של כלכלה הוגנת, שוויון אזרחי ושלום אזורי, יכולנו אולי להרשות לעצמנו לטמון את הראש בספר החוקים. אבל בישראל כיום זוהי התחמקות מהקרב הפוליטי העיקרי שבו יש לנצח, כדי לשנות את המציאות — הקרב על השלטון. ההסתערות העקרה על טחנות הרוח של החקיקה לא תביא אותנו לשם. הציבור ששלח את הח"כים למשכן לא צריך להסתפק בתיקונים המינוריים שהם מחלצים בקושי. את מה שחשוב ומרכזי הקואליציה ממילא לא תאפשר להם להעביר ועל מה ששולי וזניח חבל שישחיתו את זמנם.
המטרה המשותפת של נבחרי הציבור במפלגות המרכז והשמאל צריכה להיות גיבוש מחנה פוליטי בעל סדר יום שנבדל באופן ברור ופשוט להבנה מסדר היום של המחנה היריב. זה יקרה רק אם כל פעולה של האופוזיציה, מהשתתפות בוועדה, דרך נאום במליאה, ראיון ועד לחקיקה, תוכפף למטרה זו של חידוד עמדות. כל פעולה כזו חייבת להשיב על שלוש שאלות: במה אנו נבדלים משלטון הימין, באיזה אופן המדיניות שלו מזיקה לישראל ומה אנחנו מציעים במקומה. כרגע לרוב האזרחים, כולל מצביעי המרכז־שמאל, אין מושג מה האופוזיציה מציעה ובמה היא שונה מהשלטון הקיים. מישהו מבין בכלל מהן המחלוקות העיקריות בין המחנה הציוני לליכוד?
בניגוד לימין, לשמאל הישראלי אין גרעין של נושאים ויעדים שסביבו מתכנסים כלל הכוחות הפוליטיים. פרט לכמה מושגים מופשטים כמו צדק חברתי, דמוקרטיה, אופק מדיני — אין לו מה שחייב להיות במחנה צמא שלטון: יעדים קונקרטיים. עכשיו, הציצו אל החמ"ל של הימין ותגלו שם מפה עמוסת יעדים מסומנים היטב: החלשת בית המשפט העליון, יישוב יהודה ושומרון, ריסוק העבודה המאורגנת, פגיעה בעיתונות, סימון השמאל כבוגדני, השתלטות על סמלי הציונות, הפרטה מסיבית, צמצום מדינת הרווחה.
מרוץ החקיקה דוחק את חברי הכנסת בשמאל לעסוק בנושאים אזוטריים, וכך הם כלל לא מגיעים להתמודד עם שאלות בוערות ושאפתניות של מדיניות. הם לא רלוונטיים למה שבאמת מטריד את הציבור. בעודם רודפים אחר חוקים שיאושרו על ידי ממשלה ימנית, הם מתחמקים מקונפליקט. אלא שפוליטיקה אפקטיבית נעשית אך ורק מתוך קונפליקט — לא מתוך מרחבי הסכמה פושרים. הציבור לא זקוק לפקידים עמלנים, גם לא למשפטנים מחוננים, הוא זקוק להנהגה.
הגיע הזמן להציב בכניסה לכנסת גלאי מתכות הפוך, כזה שיאפשר כניסה למשכן אך ורק לח"כים שנושאים על גופם חפץ מתכתי — סכין בין השיניים, למשל.
