06.02.2017 פרשנות מאת ליאת שלזינגר
צילום: הדס פרוש, פלאש 90
צילום: הדס פרוש, פלאש 90    

מפעל ההונאה של הימין

חוק ההסדרה הוא חוליה נוספת בשרשרת ניסיונות החקיקה של הימין שמטרתה הארכת הלימבו המשפטי של הכיבוש. בפני מדינת ישראל ניצבות כיום שתי אופציות בלבד: סיפוח ואיזרוח של 2.7 מיליון פלסטינים בגדה או חתירה להסכם מדיני עם הפלסטינים. כל תוכנית אחרת היא מצג שווא

פורסם במקור בעיתון "הארץ", 6.2.2017.

נתחיל מהשורה התחתונה: חוק ההסדרה הוא מפעל הונאה - חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של ניסיונות חקיקה שמטרתם היחידה היא לא הכרעה אלא הארכה-ללא-קץ של הלימבו המשפטי והפוליטי של הכיבוש. אחת לכמה חודשים עולות לכותרות הצעות חוק שונות ומשונות לסיפוח והחלת החוק הישראלי בשטחים הכבושים, עד שבמוקדם או במאוחר הן נגנזות מסיבות כאלו ואחרות ונעלמות מהתודעה.

הנה כמה דוגמאות: ב-2007 ישראל כץ הגיש הצעת חוק לסיפוח יהודה, שומרון ועזה; שלוש שנים מאוחר יותר, ב-2010, ציפי חוטובולי הגישה הצעת חוק לסיפוח התנחלויות לירושלים; ב-2012 בנט הציג את יוזמת הסיפוח שלו, מירי רגב העלתה הצעת חוק לסיפוח השטחים ואורית סטרוק הגישה הצעה להחיל את החוק הישראלי על ההתנחלויות; ב-2014 יריב לוין ניסה גם הוא להחיל את החוק הישראלי בשטחים וישראל כץ – ההוא מהצעת החוק ב-2007 – הודיע חגיגית שיקדם חוק לסיפוח מעלה אדומים וגוש עציון לירושלים; ב-2015 קידמו ינון מגל ובצלאל סמוטריץ' הצעת חוק להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות; וב-2016 איילת שקד הודיעה כי היא בוחנת הצעת חוק לסיפוח ומירי רגב הצהירה לקראת סוף השנה כי תפעל להחלת ״ריבונות ישראלית על כל יהודה ושומרון״.

יש סיבה לכך שכל הצעות החוק הללו, המשווקות לציבור כאילו הן יפתרו את הבעיה הפלסטינית, התפוגגו במוקדם או במאוחר. הן מהוות תרמית. מדוע? משום שבפני מדינת ישראל ניצבות כיום שתי אופציות: סיפוח ואיזרוח של 2.7 מיליון פלסטינים בגדה או חתירה להסכם מדיני עם הפלסטינים. בשנים האחרונות מנסים גורמים בימין המתנחלי להציג מצג שווא כאילו יש דרך שלישית. הם קוראים לזה הסדרה, סיפוח, חצי סיפוח, סיפוח שטחי C, ריבונות בגדה – אך כל אלה חולקים יסוד אחד משותף, והוא ההתעלמות מגורם אחד בסיסי במשוואת הסכסוך: עצם קיומם וגורלם של 2.7 מיליון פלסטינים בגדה.

בניגוד למה שנפתלי בנט ואיילת שקד אוהבים לספר למצביעים שלהם, הם לא באמת רוצים או יודעים כיצד לקחת אחריות על 2.7 מיליון פלסטינים. לכן הצעות החוק, הפוסטים המתלהמים וההצהרות הסנטימנטליות לא מכילות ולו בדל תשובה לשאלות בסיסיות על אודות המציאות ביום שאחרי ההסדרה או הסיפוח, בין אם בנוגע למעמד הפלסטינים, הסדרי הביטחון החדשים או ההשלכות הדרמטיות על כלכלת ישראל. לכן, כשבבית הלבן מודיעים כי הם מחויבים לפתרון שתי המדינות, בבלפור נושמים לרווחה.

בימין עוסקים בתרגילים משפטיים שמטרתם לקנות זמן משום שהמציאות כואבת. במשך 50 השנים האחרונות, היעד האסטרטגי המרכזי של הימין היה לספח רשמית את השטחים שישראל כבשה ב-1967. לא רק להחיל את הריבונות הישראלית בשטחים, אלא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד ממה שישראלים, פלסטינים והקהילה הבינלאומית מחשיבים כמדינת ישראל. המטרה הייתה להשיג הכרה רחבה בזכותו של העם היהודי על שטחים אלה, בראש ובראשונה בקרב היהודים בישראל עצמם. במובן הזה, סיפורו של הימין הישראלי הוא כישלון מוחלט.

זהו ההקשר שבו עלינו להבין את חוק ההסדרה. מאחר ובממשלה אין כיום מבוגר אחראי, הצעות החוק הללו יכולות לעבור בכנסת (למרות שמי שעיכב עד היום את מימושן היא הממשלה) אך הן לא פתרונות – הן חלומות. 2.7 מיליון פלסטינים בגדה לא ייעלמו יום אחד מעל פני האדמה אפילו אם ח״כ בצלאל סמוטריץ' יתפלל חזק-חזק. זוהי לא ״עובדה אלטרנטיבית״. או שנפרדים – או שמאזרחים. או שמתמודדים עם המציאות, או שבורחים ממנה.

אבל מי צריך להתמודד עם המציאות כשאפשר להשיג כמה כותרות ולייקים ולסגור את הפינה מול הבייס הימני? הדרמה הזו, שמתחוללת מדי כמה חודשים, לא רק מעייפת אלא גם מזיקה. חוק ההסדרה הוא ספין, וככזה – על השמאל לחשוף אותו ולתקוף אותו – לא להדהד ולהיבהל ממנו. גם הימין המתנחלי יודע זאת, ובוחר באפשרות הפוליטית הנוחה ביותר: קניית זמן בשאיפה ללימבו נצחי.

 
שתף מאמר זה