אודות הכותב
14.02.2013 ניתוח מאת ד"ר אסף דוד
המלך עבדאללה יומיים לאחר הבחירות בפורום הכלכלי בדאבוס. צילום: WEF
המלך עבדאללה יומיים לאחר הבחירות בפורום הכלכלי בדאבוס. צילום: WEF    

סיכום בחירות ינואר 2013 בירדן

הבחירות לא יפיגו את הפוטנציאל לחיכוכים בזירה הפוליטית וברחוב הירדני. אם המלך מקווה להוריש את המלוכה לבנו עליו לעשות יותר

ב-23 בינואר 2013, יום לאחר הבחירות לכנסת, התקיימו בירדן הבחירות לפרלמנט ה-17. הפרלמנט הירדני, המכונה "הבית התחתון" (שיחד עם הסנאט, "הבית העליון", מרכיב את מועצת האומה), אִתְגֵר בשני העשורים האחרונים מפעם לפעם את הממשלות, אך לא את המשטר המלוכני עצמו. זאת משום שעקרון "קול אחד לבוחר אחד", אשר נחקק בשנת 1993, קיבע את חשיבותם של שיקולים משפחתיים ושבטיים בפרלמנט, וריסק את ניצני הפוליטיקה הלאומית והאידיאולוגית שהתגבשה בו בעקבות הבחירות של 1989, שנת הליברליזציה הפוליטית. מאז ועד היום הצליח האגף השמרני בצמרת המשטר לסכל כל פגיעה בעקרון "הקול האחד" וכן למנוע שינוי של ממש בהעדפת ייצוג הפריפריה העבר-ירדנית ("שבטית") על חשבון המרכז העירוני הפלסטיני.

אף שהשינויים מרחיקי הלכת שחלו ביחסים בין האוכלוסיה העבר-ירדנית לבין המשטר ההאשמי בעשור האחרון העידו כי פרלמנט "שבטי" ו"עבר-ירדני" הוא משענת קנה רצוץ עבור המשטר, השמרנים מרוכזים ב"סכנה" האסלאמיסטית והפלסטינית, הנתפסת בעיניהם חמורה יותר. חוק הבחירות לפרלמנט שונה מספר פעמים לאחר פרוץ האביב הערבי, אולם רוב התיקונים לחוק היו פרוצדורליים ולא חלה כל פגיעה מהותית בשני העקרונות האמורים לעיל. התיקון האחרון לחוק, שעל פיו התנהלו הבחירות האחרונות, קבע כי הפרלמנט החדש ימנה 150 נציגים. רובם נבחרו בבחירות אישיות-אזוריות, על בסיס עקרון "קול אחד לבוחר אחד", ומיעוטם התמודדו על מכסות שהוקצו לרשימות ארציות (27 מושבים) ולנשים (15 מושבים). היה זה צל חיוור של היענות לתביעות האופוזיציה לשינוי שיטת הבחירות, כך שתאפשר בחירה של לפחות חצי מחברי הפרלמנט על בסיס שיקולים מפלגתיים ואידיאולוגיים. האחים המוסלמים ועוד כמה מפלגות וכוחות פוליטיים, ביניהם גם עבר-ירדנים, החרימו את הבחירות. בשבועות האחרונים אף דחו האחים בעקביות את פניותיו של המשטר, בערוצים שונים, להשתתף בבחירות כדי "לשנות את המערכת מבפנים"; הם הבהירו בפומבי כי שינוי כזה רלוונטי רק במדינות דמוקרטיות, ואילו בירדן אנשים מסויימים מסכלים אותו מלכתחילה. מכל מקום, לציבור הרחב היו עניינים חשובים יותר לעסוק בהם: לדאוג לקרובי משפחה שייבחרו לפרלמנט ויטפלו בצרכיהם ובטרדות היומיום שלהם מול השלטונות.  

את תוצאות הבחירות ניתן לתאר בשני אופנים מנוגדים: התפארותו של המלך בתקשורת הבין-לאומית כי מדובר ב"אבן דרך" בדמוקרטיזציה בירדן, וטענתה של הנהגת האחים המוסלמים כי הבחירות היו "סמליות, לא דמוקרטיות ולא חוקתיות והתנהלו על בסיס חוק מפגר", ובמילה אחת, "קשקשת". גם תומכי משטר שנטלו חלק בבחירות לפרלמנט יקבלו את התיאור של האחים כקרוב למציאות הרבה יותר מזה של המלך, אלא שמעייניהם, כאמור, נתונים לבעיות אחרות. "אבן הדרך" הדמוקרטית האמתית בבחירות באה לידי ביטוי בכך שההצבעה עצמה התנהלה, בדרך כלל, באופן נקי והוגן, מה שזכה לשבחי המשקיפים הבין-לאומיים  – אולי ההישג היחיד שעניין את המלך. אולם החוק שהבחירות התנהלו על פיו; האופן שבו "עודדה" הממשלה את הרישום בפנקס הבוחרים ואת ההצבעה עצמה; החשדות שהתלוו לתהליך ספירת הקולות; המשחק בנתוני ההצבעה; קשרי הון-שלטון והכשלון המהדהד של הרשימות הארציות – כל אלה מזכים את בחירות 2013, בצדק, בתואר "פארסה". תשועתו של המשטר לא תבוא מהפרלמנט ה-17, שקיבע ביתר שאת את השבטיוּת (ולא את ה"שבטים"), ולפיכך את הפיצול הפנימי ואת הפוטנציאל לתסיסה ולחיכוכים בזירה הפוליטית וברחוב.

יום הבוחר
המשחק בנתוני ההצבעה הטעה, כרגיל, רבים מחוץ לירדן. הממשלה הודיעה רשמית כי שיעור ההשתתפות עמד על 56.68 אחוז, "בין הגבוהים ביותר בתולדות הממלכה". אולם שיעור זה חוּשב רק מקרב הבוחרים הרשומים בפנקס הבוחרים (שעל רבים מהם הפעילה המדינה לחץ כבד להירשם), שמספרם היה כ-2 מליון ו-272 אלף איש. מתוכם הצביעו בפועל ביום הבחירות כמליון ו-288 אלף איש, מה שאכן מסתכם בנתון שהציגה הממשלה. אולם שיעור המצביעים בפועל מקרב בעלי זכות הבחירה, שמספרם כ-3.6 מליון איש מתוך אוכלוסיה של כ-6.8 מליון, עומד על פחות מארבעים אחוז, נתון נמוך לכל הדעות. כל כך נמוך כדי לעורר את התהיה מה היה הצורך בשמועה הלא-מבוססת שהפיצו האחים, על פיה חיילי הצבא "מתכוננים לצאת להצביע" כדי להעלות את שיעור ההצבעה, שהסתכם לבסוף ב-"16.7 אחוז" – נתון שאפילו מבקרי משטר סברו שהוא מוגזם ושקרי. כך, הישג מרכזי של הבחירות שבו השתבחו המלך והממשלה בפומבי הוא למעשה אחיזת עיניים.

על פי הנתונים הרשמיים שפרסמה הממשלה היו שיעורי ההצבעה בפריפריה העבר-ירדנית, כבעבר, הגבוהים ביותר, כאשר שלושת מחוזות הבדואים צעדו בראש עם כ-70 אחוזי הצבעה. אחוז ההצבעה בשלוש הערים הגדולות, בעלות הריכוז הפלסטיני הגבוה, היה נמוך הרבה יותר ועמד על 35-50 אחוז בקלפיות מסויימות. לכך יש להוסיף את העובדה ששיעורי ההצבעה, בעיקר בערים, עלו באופן חשוד שעתיים לפני סגירת הקלפיות. אולם גם פרשנים שקיבלו את התוצאות הרשמיות ככתבן הצביעו על שינויים חשובים בדפוסי ההצבעה בהשוואה לבחירות קודמות: באזורים "פלסטיניים" עמד שיעור ההצבעה על 30-40 אחוז בהשוואה ל-25-30 אחוז בבחירות קודמות, למרות העובדה שהאחים המוסלמים החרימו את הבחירות. לעומת זאת, באזורים עבר-ירדניים ירד שיעור ההצבעה מ-75-85 אחוז בבחירות קודמות ל-65-75 אחוז הפעם. זו עדות נוספת לתהליך התפכחותה של האוכלוסיה העבר-ירדנית מהפוליטיקה הממסדית.

השמירה על בחירות הוגנות ונקיות עמדה בראש מעייניו של המלך, בשל המשמעויות שלה למוניטין הבין-לאומי של ירדן, והועדה העצמאית לפיקוח על הבחירות פעלה באופן ראוי לציון כדי להבטיח זאת, בדרך כלל תוך כדי מאבק עיקש בגורמים אפלוליים. ביום הבחירות עצמו אף הוחלפו במהירות רבה חברים סוררים בועדות הקלפיות השונות שפעלו באופן מעורר חשד. אולם קשרי הון-שלטון היו בולטים וגלויים במהלך מערכת הבחירות כולה וביום ההצבעה עצמו, והשימוש של מועמדים בשוחד ובטובות הנאה היה חזיון נפרץ שגם הועדה העצמאית לא הייתה מסוגלת לסכלו. הכנסתם של כמה מתמודדים למעצר ערב הבחירות הייתה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, בעיקר לאור העובדה שהיה ידוע לכל שחלקם נתמכו על ידי הרשויות (והם גם נבחרו בסופו של דבר לפרלמנט). אחד מהמשקיפים הירדנים בבחירות כתב באירוניה כי במהלך ההצבעה עצמה הכל היה תקין, "אולם אינני יודע מה קרה אחרי שעזבנו את המקום עם תחילת ספירת הקולות". מצביעים וקבלני קולות שהתגודדו בגלוי בסמוך לקלפיות, ממתינים בחוסר סבלנות לקבל את כספם מנציגי המועמדים, הפכו את המחזה כולו לעלבון לאינטליגנציה של הבוחר הירדני, שנחשף למלל ריק מכל כיוון אפשרי על טוהר הבחירות והגינותן.

ואף על פי כן נוע תנוע. כללי המשחק הקליינטליסטי כובדו באדיקות, כשהמצביעים והמועמדים מנצלים את ההזדמנות שניתנה להם לזכות במשרה שתזכה אותם באפשרות להעניק משרות, כיבודים והטבות. 1425 איש מועמדים התמודדו בבחירות, ביניהם 139 חברי פרלמנט לשעבר ו-191 נשים בלבד. 606 מהמועמדים התמודדו על 45 אזורי הבחירה שבהם התנהלו בחירות אישיות, ויתר המועמדים (819 במספר) התמודדו על מכסת הרשימות הארציות. 4069 קלפיות נפרסו ברחבי הממלכה והן אובטחו על ידי קרוב ל-50 אלף שוטרים וז'נדרמים. כ-7500 משקיפים בין-לאומיים ומקומיים טיילו להנאתם בין הקלפיות ורשמו בדקדקנות ובחריצות את הדברים הטובים שראו עיניהם. המשקיפים המערביים אמנם הצטיידו בנסיון העבר וחיפשו את הטקטיקות המוכרות של הממשלה להעלאת אחוזי ההצבעה, אולם הם הגיעו לאחר שהסוסים הבריטיים האצילים כבר ברחו מהאורווה. מכל מקום, הדו"חות החיוביים שפרסמו משקיפים מטעם מוסדות ומכונים אמריקאיים על מהלך ההצבעה עצמו לא טשטשו את ביקורתם הישירה על חוק הבחירות: הם המליצו על שינוי החוק כך שיעלה בקנה אחד עם עמדתו המוצהרת של המלך בדבר "ממשלה פרלמנטרית מלאה", יהיה יותר ייצוגי מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית ויגשר על השסעים השבטיים והלאומיים במקום להעצימם ולהחריפם.

הרכב הפרלמנט ה-17

הפרלמנט ה"חדש" הוא תמהיל ישן מאוד של פוליטיקאים לשעבר, משפחות אליטה, אילי הון ועיתונאים, שהמשותף לכולם הוא ניצול מוצלח של הצבעה שבטית. מבין 150 חבריו למעלה משליש (57 איש) הם חברי פרלמנט לשעבר, מתוכם 32 מהפרלמנט ה-16 ורוב היתר שרתו בפרלמנטים ה-14 וה-15. הרקורד של חלקם הוא שוחד ותיק או טרי וכניעה לממסד בסוגיות של פגיעה בחופש הביטוי וקבורת תיקי שחיתות. בפרלמנט החדש יכהנו 19 נשים – כ-12 אחוז מחברי הבית – מספר שיא של חברות שהצליחו להיכנס בזכות המכסה הייעודית, מכסות אחרות וכן הרשימות הארציות, שם נשים היוו, בדרך כלל, קישוט למקומות לא ריאליים. בין הנשים גם נציגת הבדואים של הדרום שתהיה חברת הפרלמנט הראשונה בירדן שעוטה נִקַאבּ. ייצוג הפלסטינים עלה מ-12 חברים בפרלמנט היוצא ל-32 חברים בפרלמנט הנכנס, שהם כ-20 אחוז מחברי הבית, בדומה לפרלמנט יוצא הדופן של 1989. מכל מקום, חלק מהפלסטינים הללו היו יוצאי חברון ובאר שבע שאימצו את השבטיוּת ונבחרו בזכותה לפרלמנט. השבטיוּת וקשרי הדם היו, ללא ספק, המנצחים הראשיים של הבחירות: כמחצית מחברי הפרלמנט החדש מייצגים כ-20 שבטים (24 חברים), משפחות (21 חברים) או קואליציות שבטיות (29 חברים). לראשונה בהיסטוריה של הפרלמנט מכהנים בו שני אחים, אילי הון פלסטיניים ידועים, שאחד מהם, הנחשב ל"קולם" של מחנות הפליטים בפרלמנט, זכה פעם נוספת במספר הקולות הגבוה ביותר בממלכה. לצד כל אלה נבחר מספר קטן של פוליטיקאים, אנשי ציבור ופעילים חברתיים מרשימים, ביניהם יו"ר איגוד המורים, שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של המדינה ולהיכנס לפרלמנט על אפה ועל חמתה. אלה לא צפויים לשנות באופן מהותי את הנוף המוכר של הפרלמנט הירדני.

הכשלון הגדול והמהדהד של הבחירות היו ללא ספק ושלא במפתיע, הרשימות הארציות. מלכתחילה נועד הרעיון לאפשר גרעין של התלכדות פוליטית על בסיס של מצע ואידיאולוגיה, בדיוק כפי שרואה המלך עבדאללה בחזונו. אולם השמרנים קיצצו בהן ועשו שַמּות בחוק, בתקנות ובנהלי ההצבעה עד שרוקנו את הרשימות מכל תוכן. 61 רשימות התמודדו על מכסת 27 המושבים ומתוכן נכנסו 22: רשימה אחת זכתה בשלושה מושבים, שלוש נוספות זכו בשני מושבים כל אחת, ו-18 נוספות זכו במושב אחד כל אחת. מבין 27 הנבחרים ארבעה הם פלסטינים, אם כי הרשימה המזוהה עם פתח, שהייתה היחידה שהדגישה את הפלסטיניוּת שלה, נכשלה בסופו של דבר. במילים אחרות, התוצאה דומה מאוד לבחירות האישיות-אזוריות.

שיטת חישוב הקולות ברשימות הארציות הייתה מסובכת ביותר, ומטרתה הברורה הייתה למנוע את גיבושן של סיעות פרלמנטריות על בסיס של מצע ואידיאולוגיה. ספירת הקולות ברשימה זו ותרגומם למושבים ארכו שעות רבות ועיכבו את פרסום התוצאות הסופיות של הבחירות ב-48 שעות, מה שעורר חשדות וזעם רב. ברגע שהתפרסמו התוצאות התבררו ממדי חוסר הצדק וההגיון: רשימה שקיבלה 100 אלף קולות זכתה, למשל, בשני מושבים, בזמן שרשימה שקיבלה 13 אלף קולות זכתה במושב אחד. במקביל החלה תגרנוּת סביב זהות המועמד שיאייש את המושב האחרון, לאחר שוועדת הבחירות לא הצליחה להגיע להסדר שיהלום את מספר הקולות. לבסוף ויתר אחד המועמדים באבירות על כסאו לטובת מועמדת אחרת, נציגת רשימת השמאל הדמוקרטי. נפתולי הרשימות הארציות, שנמשכו ימים ארוכים, קיבעו בדעת הקהל את האמירה כי מדובר ב"תיאטרון בחירות".

כצפוי, האכזבה שנחלו כמה מועמדים ותומכיהם (ולעתים השמחה על נצחונם של מועמדי השבט) היתרגמה להפרות סדר ברחבי הממלכה, שנמשכו ימים ספורים. מבני ציבור הוצתו, ובפריפריה העבר-ירדנית נהנו המפגינים לצעוק סיסמאות בגנות המשטר וקראו לנפילתו של המלך. תומכי משטר "נאמנים", חברי ברית הבריונים ש"יצאה להגנת המשטר" מול הפגנות האופוזיציה בשנתיים האחרונות, הפכו בן לילה למתנגדי משטר מושבעים וקראו סיסמאות בנוסח "יחי חמזה מנצור" (מנהיג חזית הפעולה האסלאמית). אכזבתם של נאמני המשטר הותיקים שנכשלו, ובראשם יו"ר הפרלמנט לשעבר עבד אל-האדי אל-מג'אלי, שהיה היחיד שהצליח להיבחר מקרב רשימה ארצית הנחשבת לחזית האליטה העבר-ירדנית, הייתה גדולה מכל. לאחר מספר ימים של הצהרות מתריסות, גם כלפי המשטר, הודיעה החזית על התפטרותו של מג'אלי מהפרלמנט ועל צמצום פעילותה בכל רחבי הממלכה. מבחינה אישית מדובר במנהיג ותיק שסר חנו, גם אם לאחרונה היה נדמה כי המשטר מחזק את בריתו עם שבטו. אולם מבחינה פוליטית מדובר ברעידת אדמה המסמלת את קריסתו של המרכז הפוליטי העבר-ירדני והיעלמותו מנוף הפרלמנט. אם מביאים בחשבון את הירידה באחוזי ההצבעה העבר-ירדנית מדובר בחיזוק פוטנציאלי למגמות אופוזיציוניות בקרב האוכלוסיה העבר-ירדנית.

היום שאחרי - בין המלך לאחים המוסלמים

לקראת סוף ינואר שככה הסערה הפוליטית בירדן והציבור חזר לאדישותו, כשהוא ממלא את תקוותו המוצהרת של יו"ר ועדת הבחירות כי "העם יתרגל בהדרגה לתוצאות". המשטר, מעודד מהצלחתו להקרין כלפי חוץ כי מדובר בהישג לתהליך הדמוקרטיזציה, נפנה לבקרת נזקים. זו באה לידי ביטוי בהצעת פרסי ניחומים לאחים המוסלמים ובשיגור בלוני ניסוי שעל פיהם המלך נחוש לוותר בהדרגה על מקצת מסמכויותיו, אם כי בצורה של נורמות פוליטיות חדשות שלא בהכרח יעוגנו מבחינה משפטית.

ערב הבחירות חשף ראש הממשלה, בתדרוך חשאי עם עיתונאים, כי המלך יוותר בקרוב על כמה מסמכויותיו, ובראשן מינוי ראש ממשלה, מבלי לשנות את הסעיפים הרלוונטיים בחוקה. הדברים עוררו עניין מוגבל בשיח הציבורי שכן אינם נתפסים ברצינות, אולם פרשן בכיר ניצל את ההזדמנות כדי להבהיר כי "מלוכה חוקתית אמתית הפכה תנאי אובייקטיבי להמשכיות המשטר והעברתו בירושה". בראיונותיו לתקשורת הבין-לאומית לפני הבחירות נקט המלך קו דומה, אולם זהיר הרבה יותר. לטענתו, ירדן נכנסת ל"פיילוט של ממשלה פרלמנטרית", גם אם "יידרשו כמה מחזורי פרלמנט כדי שהשיטה תתפתח במקביל להתפתחותן של מפלגות פוליטיות". כבר בבחירות 2013, הבהיר, ימונה ראש הממשלה ב"התייעצות" עם סיעות הפרלמנט, ולאחר מכן ירכיב הזוכה המאושר את ממשלתו בהתייעצות עם הפרלמנט. עבדאללה התעקש כי ירדן היא מלוכה חוקתית שבה, מבחינה היסטורית, כוחו של המלך מוגבל, ואף הודה בגילוי לב כי "בְּנִי לא יירש את אותה מלוכה שאני ירשתי" ובפגישות סגורות עם אישים שונים הוא דיבר על תכניתו ל"משטר מלוכני חדש". גם במקרה זה עוררו הדברים עניין מוגבל בשיח הציבורי, מאותו הטעם בדיוק. אזרחי ירדן בוודאי גיחכו כאשר שמעו את מלכם מתלונן בתקשורת המערבית כי יש חשיבות עצומה להתגבשותה של אופוזיציה חזקה שתשפיע על הממשלה, אלא שלצערו "90 אחוז מאזרחי ירדן עדיין מתייחסים למפלגות בצורה שלילית".

המלך יודע כי חוק הבחירות הקיים הוא בעייתי, ולפי המדֻווח אף הודיע לנציגים מערביים כי החוק יתוקן בהתאם להמלצות המתקדמות יחסית של ה"וועדה לדיאלוג הלאומי". המלצות אלה נזנחו על ידי המשטר עצמו בשנה האחרונה, והמלך אולי סבור כי כעת, לאחר שהשמרנים אשר "תוקעים מקלות בגלגליו" קיבלו את הפרלמנט שרצו, יקל עליו לשנות את החוק לקראת הבחירות הבאות בעוד ארבע שנים. לצורך זאת עליו לסלול את הדרך לשיבת האחים המוסלמים לזירה הפוליטית. בשבועות האחרונים נשמעו הערכות כי המשטר יפצה את האחים המוסלמים במינויים בסנאט ואולי אף בממשלה, אולם האחים הביעו התנגדות פומבית לפרסי ניחום מעליבים מסוג זה. למעשה, היחסים בינם לבין המשטר נמתחו באופן כה קשה בעקבות התעקשותם על החרמת הבחירות, שלתקשורת הסתננו ידיעות על כך שנציגי המשטר איימו על הנהגתם בפירוק התנועה. אולם לאחר פרסום תוצאות הבחירות שיגר המשטר מסרים מפוייסים ומרוככים, והמלך עצמו סיפר שהודיע לאחים כי מבחינתו "ההחלטות ששנֵינו קיבלנו שייכות לעבר ויש להניחן מאחורינו". לדבריו הוא אף ביקש מהאחים לשוב ולהיות "חלק מהתהליך הפוליטי". גם הסמן השמאלי בממשלה היוצאת העביר לאחים לאחרונה מסר של התנצלות, שבו חזר בו מהאשמותיו כי הם מתכוונים להפיל את המשטר.

ה"נדיבות של המנצחים" מצד המשטר היא אולי מוצדקת מכורח הנסיבות הפנימיות והאזוריות, אך ספק עד כמה תשכנע את האחים לבלוע את גאוותם. זאת בעיקר על רקע העובדה שהמלך ממשיך להתעקש כי הפופולריות של האחים בירדן ומחוצה לה היא בירידה וכי "כוחם ומספרם אינם גדולים". הצעד הראשון בשורת המינויים שהיו צפויים לאחר הבחירות לפרלמנט נראה כיריקה בפרצופם של האחים: פאיז א-טראונה, ראש הממשלה וראש החצר לשעבר הנחשב לשמרן מיושן ואנטי-אסלאמיסט, מונה שנית לראש החצר (גם אם סביר שברקע לכך עמדו שיקולים מורכבים שנגעו לזהותו של יו"ר הפרלמנט הבא). כך או אחרת, האחים הודיעו רשמית שאין בכוונתם להיענות ליוזמה אפשרית של המשטר למנות את אנשיהם לסנאט, ואף התעקשו לדבוק ב"שינוי כללי ההתנהלות הפוליטית והמשחק הפוליטי". כבעבר הם שיחקו באופן מתוחכם בהצהרותיו של המלך לתקשורת הבין-לאומית: אם המלך באמת רוצה להוריש לבנו "מלוכה אחרת", טענו, האליטה השמרנית שלו מוכיחה כי היא מלוכנית יותר ממנו.

המסר שהמשטר והאחים משדרים זה לזה הוא כי למעשה הם אינם מוכנים לרדת מהעץ עדיין: המשטר רומז כי יוכל לרומם את "מפלגת המרכז האסלאמית" כמשקל נגד לאחים במרחב הפוליטי, והאחים מסתבכים בהצהרות פומביות על כך שהמהפכה "תגיע לירדן במוקדם או במאוחר" וכי "המדינה האסלאמית בדרך". אולם הכרזות מסוג זה לא רק מסבכות את האחים עם המשטר, אלא גם מטרידות חלקים הולכים ורחבים בדעת הקהל ואף מעוררות מחלוקת ואי-נחת בשורות האחים עצמם. זוהי תמצית השינוי שחל בדימוי של האחים במזרח התיכון בחודשים האחרונים, בעיקר על רקע המתרחש בתוניסיה ובמצרים, והמשטר מיטיב לנצל זאת לצרכיו. השאלה היא מהו המחיר שירדן תשלם על המשך ההתגוששות בין השמרנים לבין האחים.

 
שתף מאמר זה