10 שאלות ותשובות על איראן כיום

1. האם חל שינוי אמיתי במדיניות האיראנית או שזו רק מתקפת חיוכים? ההתנהלות הנוכחית מצד האיראנים מהווה שינוי אמיתי, אבל צריכים להבין את היקף השינוי במסגרת האילוצים הפוליטיים הבאים לידי ביטוי במערכת הפוליטית האיראנית. רוחאני הוא שמרן ולא רפורמיסט, אך עמדותיו בוודאי שאינן עולות בקנה אחד עם נציגי הימין השמרני הרדיקלי באיראן, במיוחד ביחס לדיאלוג עם ארה"ב, ואפילו מעוררות את חמתם. הדבר בולט, למשל, במאמרי מערכת המתפרסמים בעיתונות השמרנית, למשל: ב"כיהאן", ובמערכה הציבורית שהחלה בשבועות האחרונים בהובלת גורמים המזוהים עם הימין הרדיקלי באיראן. מנגד, הוא בהחלט לא משתייך למחנה הרפורמיסטי ואינו מחויב לאג'נדה הרפורמיסטית בדומה, למשל, לנשיא לשעבר, מוחמד ח'אתמי. כך, למשל, הוא סבור (בשונה מח'אתמי, למשל) שצריך לתת עדיפות לקידום רפורמות כלכליות על פני רפורמות אזרחיות וחברתיות.

רוחאני הוא "insider" ותומך בשינויים אבולוציונים זהירים ומדודים במסגרת כללי המשחק של המשטר. הנשיא מנסה להקל כמיטב יכולתו את הלחץ על האוכלוסיה אך מבלי להסתכסך עם מוקדי הכוח המשמעותיים, כדוגמת משמרות המהפכה או הממסד הדתי. השינויים שבאו לידי ביטוי עד כה ניכרו, למשל, בשחרור עצירים פוליטיים, בהחזרתם ללימודים של מרצים וסטודנטים שהושעו מלימודיהם בשנים האחרונות בעקבות פעילות פוליטית, ובבחינה מחודשת של מדיניות הצנזורה והפתיחות בתחום הרשתות החברתיות.

בתחום מדיניות החוץ אנו עדים לכמה שינויים משמעותיים, שהבולטים שבהם היא הנכונות להידבר עם ארצות-הברית והגמישות היחסית שבאה לידי ביטוי בשיחות הגרעין שהתקיימו לאחרונה בז'נבה. על-פי דיווחי התקשורת, איראן ביטאה במהלך שיחות אלה נכונות עקרונית להשעיית העשרת האורניום לרמה של 20% ולחידוש החתימה על הפרוטוקול הנוסף המתיר לפקחי סבא"א לבצע ביקורות פתע במתקני הגרעין האיראניים. עמדות אלה בנושא הגרעין מהוות שינוי משמעותי ביחס לעמדות שהציגה איראן עד כה, אך הן רחוקות מאד מעמדותיה של ישראל בנושא ואפילו מדרישות המערב.

2. מהן תפישותיו הבסיסיות של המשטר האיראני ביחס לתוכנית הגרעין? למיטב הבנתי, המנהיג מעוניין להבטיח שלאיראן תהיה אופציית גרעין צבאית. מילת המפתח בהקשר הזה היא "אופציה". חשיבותה של האפשרות להגיע ליכולת גרעין צבאית קשורה לאופן בו תופס המנהיג את יעדיה של ארה"ב ביחס לאיראן. ח'אמנהאי סבור שארה"ב נחושה להפיל את המשטר האיראני ורואה באופציה גרעינית צבאית "תעודת ביטוח" שתחסן את המשטר מפני ניסיונות מצד המערב וארה"ב להפילו. בהקשר הזה, הוא משווה בין התנהלות ארה"ב מול צפון קוריאה שיש בידיה אופציה גרעינית לבין התנהלותה מול עיראק, שלא החזיקה בידיה אופציה כזו.

זאת ועוד, בעיני המנהיג העליון המערב משתמש בתוכנית הגרעין רק כתירוץ על מנת לבודד את איראן ולהחלישה. לטענתו, גם אם איראן תוותר על תוכניתה הגרעינית, המערב ימשיך לפעול נגדה תוך שימוש ב"תירוצים" אחרים, כדוגמת זכויות אדם. הוא מביא לכך כדוגמא את שליט לוב, מועמר קדאפי, שויתר על תוכנית הגרעין של ארצו והדבר לא מנע מהמערב להביא בסופו של דבר לנפילתו באמצעות תמיכה באופוזיציה שפעלה נגדו.

איראן חותרת לאופציה גרעינית צבאית גם תחת השפעת הטראומה של מלחמת איראן-עיראק והשימוש שעשתה עיראק במהלכה בנשק כימי נגד אזרחי איראן. משמעות הדבר היא שאיראן אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על האופציה הגרעינית הצבאית ותתעקש לשמור על מרחק סביר וקטן ככל הניתן מהיכולת לפתח מתקן נפץ גרעיני היה ותרגיש שהיא זקוקה לו.

3. למה השינוי קרה דווקא עכשיו? השינוי במדיניות הגרעין נובע להבנתי, משלושה גורמים מרכזיים:

1. הסנקציות – השפעת הסנקציות על החרפת המשבר הכלכלי גרמה ללחץ גובר על המנהיג העליון להסכים לויתורים מחשש שהמשך המשבר הנוכחי עלול לערער את יציבות המשטר לאורך זמן. מכיוון שבסופו של יום, שרידות היא האינטרס הראשון במעלה של המשטר, נאלץ המנהיג להסכים לבחון את האפשרות להגיע לפשרה.
2. הבחירות –מערכת הבחירות הוכיחה שהקונספציה בה אחז ח'אמנהאי, לפיה העם האיראני יכול לעמוד לאורך זמן בלחץ כלכלי כבד כפי שהיה במהלך מלחמת איראן-עיראק באמצעות "כלכלת התנגדות" ו"הצרת החגורה" היתה שגויה. זאת ועוד, בעימותים הטלוויזיוניים ששודרו בטלוויזיה במהלך הבחירות, יצרו המועמדים לראשונה קישור ישיר בין מדיניות הגרעין למשבר הכלכלי. הגדיל לעשות רוחאני שטען כי הצנטריפוגות צריכות להסתובב, אך חשוב שגם חיי האזרחים ימשיכו להסתובב. ביקורת על מדיניות הגרעין נשמעה גם מצד מועמדים נוספים. בחירת רוחאני העידה כי הציבור האיראני מעוניין לשינוי מדיניות על מנת להביא להקלה בלחץ הכלכלי.
3. ההתקדמות הטכנולוגית בתוכנית הגרעין – במהלך השנים האחרונות התקדמו האיראנים התקדמות משמעותית בהיבט הטכנולוגי והתקדמות זו מאפשרת להם היום להיות "נדיבים" יותר ביחס למערב מבלי שהדבר יחייב אותם לוותר כליל על הנכסים הגרעיניים שצברו ושמקרבים אותם מאוד לסף הגרעיני.

4. אבל אולי איום התקיפה נגד מתקני הגרעין היה הסיבה לשינוי? לאיום בתקיפה צבאית היתה ללא ספק השפעה על הערכת המצב שבוצעה על-ידי האיראנים, אך לא הייתי מייחס לכך את עיקר השינוי, כיוון ששיאם של איומי התקיפה היו לפני כשנתיים ואז לא ניכר כל שינוי במדיניות הגרעין של המשטר. דווקא כעת החשש לתקיפה צבאית מצד המשטר ירד משמעותית ולכן נראה כי את עיקר השינוי צריך לייחס לגורמים אחרים.

5. האם השינוי הוא של המנהיג או של הנשיא? גם וגם. כאמור, המנהיג ספקן ביחס ליכולת להגיע להסכם עם המערב. הוא מאמין שהבעיה של ארה"ב היא לא עם איראן גרעינית אלא עם איראן אסלאמית. עם זאת, הוא באמת מוכן לתת את הגיבוי לרוחאני כדי שיבחן ברצינות האם ניתן להגיע להסדר עם המערב שיוביל להסרת הסנקציות. מבחינת המנהיג מדובר ב-win-win situation. הוא רומז בצורה ברורה שהוא מעניק לרוחאני גיבוי בהתייחסו לצורך ב"גמישות הירואית" במהלך המשא ומתן, אך במקביל מקפיד להבהיר שהוא אינו סומך על האמריקאים. במקרה של כישלון, העמימות בעמדתו תאפשר לו להתנער מהתהליך, ובמקרה של הסדר, היא תאפשר לו להציג הסכם כפרי הגיבוי שהעניק לנשיא ולקבל על כך קרדיט. באופן עקרוני, חשוב להבין שבמסורת הפוליטית באיראן הנשיא זוכה למרחב תמרון רב יותר ולמידה רבה יותר של עצמאות בנושאי פנים בעוד שבנושאי חוץ ובטחון ההחלטות מתקבלות בעיקר על-ידי המנהיג.

6. אז רוחאני בעצם מונה על ידי המנהיג כדי לקדם את המדיניות הזו? להבנתי, לא. המנהיג העדיף כנראה מועמד אחר, כדוגמת סעיד ג'לילי שעמדותיו קרובות יותר לעמדות ח'אמנהאי, אך העדיף שלא להתערב באופן ישיר ולמנוע מרוחאני להיבחר מחשש שהתערבות כזו תוביל לחידוש המחאה הציבורית. הוא גם האמין שבמקרה הצורך יהיה ניתן "לרסן" את רוחאני ולמנוע ממנו לקדם מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם יעדי המשטר.

7. מה בכל זאת לא השתנה? העוינות של המשטר כלפי ישראל וסביר שלא תשתנה כל עוד המנהיג הוא ח'אמנהאי. צריכים לזכור שמאז המהפכה ב-1979, המשטר נסוג כמעט מכל המחויבויות האידיאולוגיות שלו: ויתרו על ייצוא המהפכה האסלאמית למדינות המפרץ, התקפלו מעקרונות של "צדק סוציאלי" שבאו לידי ביטוי בראשית המהפכה, , ויתרו על השלילה המוחלטת של ארה"ב, ויתרו על מראית עין של בחירות דמוקרטיות למוסדות הנבחרים על-ידי הציבור. המאבק עם ישראל הוא אולי הדגל האידיאולוגי האחרון שהמשטר יכול להמשיך להניף מבית וכלפי חוץ. זאת ועוד, הוא גם משמש את המשטר לגיוס תמיכה בדעת הקהל במדינות המוסלמיות והערביות. בפועל, העוינות הזו יכולה ללבוש צורות שונות וככל שגובר הלחץ על איראן אנחנו עדים למהלכים בוטים יותר מצד איראן גם נגד יעדים ישראלים ומערביים, כדוגמת גל הפיגועים שניסו גורמים איראניים להוציא בשנים האחרונות או המזימה לחיסול השגריר הסעודי בוושינגטון.

8. איך משפיעות המהפכות בעולם הערבי על איראן? בהקשר ליציבות הפנימית הן דווקא משחקות לידי המשטר האיראני. כשהאיראני הממוצע מסתכל על המזרח התיכון כיום, הלקח שלו הוא שהמצב אולי קשה והוא אינו זוכה לחירות פוליטית, אך האלטרנטיבה יכולה להיות חמורה הרבה יותר. האזרחים האיראנים מתבוננים מסביבם ומבינים שלעיתים יציבות פוליטית עדיפה על פני חירות פוליטית. הם מאוד חוששים מכאוס. קריסה של השלטון יכולה להוביל לתוהו ובוהו כפי שקרה במצרים או בעיראק. מול האפשרויות האלה, משטר האייתולות לא נראה כל כך נורא.

עם זאת, למשטר האיראני יש שאיפות נוספות מלבד הישרדות ובין אלו המדורגות גבוה היא השאיפה להשפעה אזורית. בהיבט הזה, המהפכות בעולם הערבי מאד מאתגרות את איראן. ראשית, בניגוד להערכות ראשוניות להן היו שותפים גם ראשי המשטר, המהפכות בעולם הערבי לא הובילו לגל אסלאמי בהשראה איראנית במזרח התיכון הערבי. שנית, בעלת הברית הערבית המרכזית של האיראנים היא סוריה, ומצבה הנוכחי לא רק שלא מאפשר לאיראן להרחיב את השפעתה האזורית אלא מקיז ממנה משאבים המופנים לתמיכה באסד וכן פוגעת בלכידות של "מחנה ההתנגדות" בהשתתפות חזבאללה וחמאס. שלישית, התהפוכות באיזור והמשך התמיכה האיראנית באסד מגבירות עוד יותר את המתח בין איראן למדינות המפרץ ובראשן סעודיה.

9. האם הסנקציות עובדות? הסנקציות מייצרות פרדוקס מעניין. מצד אחד, אין ספק שהן הגורם המרכזי בהיווצרות המשבר הכלכלי באיראן, משבר שהיה, כאמור, מגורמיו של השינוי הנוכחי במדיניות הגרעין. מצד שני, אם מטרתן היא להביא את איראן לוותר על שאיפותיה הגרעיניות או להביא לשינוי משטר, בכך הן לא הצליחו ובאופן מובנה לא יכולות היו להצליח בכך. ההיסטוריה האיראנית הוכיחה, כי מעמד הביניים האיראני הוא סוכן השינוי המרכזי לקידום מחאה פוליטית. הסנקציות מביאות לשחיקתו של מעמד הביניים האיראני – העשירים מסתדרים והעניים ממילא נשענים על סובסידיות ממשלתיות. בנוסף הסנקציות נתפסות על-ידי הציבור הרחב כהתנשאות מערבית וכניסיון מצד המערב למנוע את פיתוחה של איראן ולשלול ממנה את זכויותיה ולפיכך גם אזרחים המסתייגים מהמדיניות הנוכחית מפנים אצבע מאשימה בעיקר כלפי המערב ופחות כלפי המשטר האיראני. בנוסף, אחת ההשפעות של הסנקציות היא הגבלת השקעה חיצונית מה שמוביל לפגיעה נוספת במגזר הפרטי ולהעמקת מעורבות משמרות המהפכה בכלכלה. כלומר, הסנקציות דוחקות את האיראנים למו"מ, אך באותה עת מחזקות דווקא את הגורמים שהמערב שואף להחליש.

10. האם יש סיכוי לשינוי משטר באיראן? זו שאלה מורכבת מאוד והיסטוריונים של איראן תמיד זוכרים את הצהרתו של ג'ימי קרטר בעת ביקורו בטהראן בדצמבר 1977 לפיה "איראן היא אי של יציבות באחד האיזורים המעורערים ביותר בעולם". בכל זאת, אקח את הסיכון. להערכתי, הסיכוי למהפכה כיום באיראן הוא נמוך. ואין אווירה טרום-מהפכנית באיראן. אחת הסיבות לכך היא העדר קואליציה של כוחות חברתיים שיכולים לחבור יחדיו לביצוע שינוי. המחאה ב-2009 נכשלה, בין היתר, כי לא הייתה קואליציה רחבה של גורמים שיכולה הייתה לחבור יחדיו נגד המשטר. גם מהומות 1999 נכשלו בגלל שהן התבססו אך ורק על גרעין הסטודנטים בערים הגדולות שהניעו את ההפגנות. לשם השוואה ב-1979 הופל השאה על ידי קואליצייה של כוחות שמאל, מרכז, דתיים וחילוניים, מעמד בינוני, פועלים וגורמים נוספים שהתאחדו מאחורי ח'ומיני בדרישה להפיל את המשטר המלוכני בכל מחיר. דיכוי תנועת המחאה של 2009 עיכב עוד יותר את הסיכוי להוביל שינוי פוליטי אלים וכרגע נראה שרוב הציבור האיראני מעדיף שינויים הדרגתיים במסגרת השיטה על פני שינויים מהפכניים שלא ברור להיכן יובילו.