מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
15.01.2017 ניתוח מאת אבישי בן ששון-גורדיס
 

מבינים רק כוח

פרשת ביבי-נוני צריכה להטריד את כל מי שמוסדות המדינה ותפקידו כאזרח יקרים לו

פורסם במקור בעין השביעית בתאריך 12.1.2017

הפרטים שהולכים ונחשפים בימים האחרונים על המגעים שבין מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס לבין ראש הממשלה נתניהו צריכים לזעזע לעומק כל ישראלי. לא בגלל השוחד שהיה או לא היה ולא בגלל הרצון של נתניהו להישאר בשלטון והנכונות של מוזס לתמוך בכך. המשבר האמיתי קשור למה שהפרשה הזו מגלה לנו על הנכונות של צמרת המדינה לפגוע במוסדות שלה עצמה בשם אינטרסים אישיים צרים.

מוסדות, פוליטיים ובכלל, דורשים רמה מסוימת של הפשטה. אנחנו לא יכולים להצביע על מדינת ישראל ולהגיד "הנה המדינה" באותו אופן שבו אנחנו יכולים להצביע על שולחן ולהגיד הנה שולחן. גם אם נאסוף מוסד אחר מוסד מהמוסדות שמרכיבים את הסדר הפוליטי שלנו לא יהיה רגע שנוכל להצביע על מה שצברנו ולהגיד: "הנה המדינה שלנו", כי מה שמכונן את המוסדות הפוליטיים שלנו הן תפיסות משותפות שאנחנו חולקים, או בפשטות – אמונות.

מהן האמונות המכוננות האלה? יש רשימה ארוכה: הצורך בסמכות מרכזית, החובה לציית לחלק הארי של חוקי המדינה, הלגיטימיות של ביטוי מוסדי כלשהו ללאומיות יהודית, החובה להשתתף בתשלום מסים ועוד ועוד. קרוב יחסית לראש הרשימה נמצא הרעיון שלפיו לנו האזרחים יש דעות שצריכות להשפיע על הפוליטיקה, שהרי אחרת למה שתינתן לנו זכות הצבעה. על מנת שיהיו לנו כאזרחים דעות שיאפשרו לנו להיות מעורבים פוליטית אנחנו זקוקים לשני דברים: ידע על מה שקורה בעולם ועולם ערכים באמצעותו נוכל לפרש את הידע הזה.

אבל המציאות היא שלאזרחים שצריכים להתפרנס אין את הפנאי והיכולת לאסוף מידע ולהצליב מקורות כל היום, ולכן אנחנו בהכרח תלויים בגורמים חיצוניים לגיבוש האמונות שלנו על מה קורה בעולם. במידה פחותה אנחנו תלויים בגורמים חיצוניים גם לצורך גיבוש הערכים שלאורם אנחנו שופטים את מה שאנחנו חושבים שקורה.

הכלי המרכזי שפיתחנו בדמוקרטיות כדי לייצר את הידע שדרוש לנו – אם כי לא הכלי היחיד – הוא העיתונות. למרבה המזל, עיתונאים פיתחו אתיקה שאמורה להגן עליהם מהפיתוי לנצל את המעמד הזה לרעה. עיתונות שבוגדת באתיקה הזו היתה ותהיה קיימת תמיד, אבל רובנו הרגשנו שכלי התקשורת המרכזיים שפועלים בתוך טווח מסוים מדווחים באמינות על מצב העולם.

אני נתקל לא אחת באנשים שאומרים שבעידן הנוכחי, התקווה לעיתונות שמחויבת לאתיקה כלשהי היא תקוות שווא, ומצדיקי התקשורת-מטעם שקמה בארץ ובעולם טוענים שהיא בסך הכל מענה הולם לעיתונות שהיתה מוטה מאז ומעולם. אבל אתיקה עיתונאית היא מציאות יומיומית קיימת. פרשות השחיתות הגדולות בתולדות מדינת ישראל נחשפו על-ידי עיתונאים שהיו מוכנים להסתכן בעימות עם בעלי עוצמה ואפילו הפרשה הנוכחית זוכה לסיקור, מרוכך יותר או פחות, גם בכלי התקשורת שבמרכזה.

כלי תקשורת המחזיקים בתפיסת עולם שלאורה הם מנתחים את המידע שהם מביאים לקוראים אינם פסולים מוסרית, ובלבד שהם מחויבים לדיווח על העולם שהם רואים ולא על מציאות מדומינת שהחליטו לכונן. כל עוד יש מספיק במות הגונות עם תפיסות מתחרות, הסכנה באחידות דעים גם היא לא חמורה מדי.

מה שהתגלה בשיחות נתניהו-מוזס מסוכן לאין שיעור מהטיה אידיאולוגית. השיחות מגלות שני אישים בעלי אחריות עצומה למוסדות המדינה, שעבורם העיתונות היא בסך הכל מכשיר קהה להכאת התודעה הציבורית, ושמבחינתם אין שום בעיה להפגין ציניות עמוקה כלפי המחויבות לדיווח אמיתי. מבחינת נתניהו ומוזס, כל מה שיש הוא כוח שאותו צריך לשמר ואותו צריך להפעיל נגדנו האזרחים בלי כל מטרה או יעד מלבד רווח אישי קצר טווח.

החשיפות האחרונות צריכות להטריד לא רק את השמאל, אלא את כל מי שמוסדות המדינה ותפקידו כאזרח יקרים לו. אמנם כבר זמן רב היה ידוע ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" הם כלי רכב לאג'נדות של המוציאים לאור שלהם, ובכל זאת, הגילוי שאפילו השנאות היסודיות ביותר של שני העיתונים הנפוצים בישראל עומדות למכירה צריך לשמש קו פרשת מים.

כמו שגילו יקירי-נתניהו-לשעבר בליכוד ואנשי ימין כמו נפתלי בנט, חרב העיתונות ללא המצפון יכולה להיות מונפת נגדם ממש כמו שהיא מופעלת יום-יום כדי לעשות דה-לגיטימציה לשמאל. אבל גם אם הם משוכנעים שלעולם לא ייקלעו לקו האש של אחד מהעיתונים הללו, השחתת הרעיון שישנו עולם אמיתי שהתקשורת מחויבת לתאר הופכת את כולנו, מימין ומשמאל, לאזרחים בשם בלבד. לכן כולנו צריכים להילחם בה ולהרחיק מהמרחב הציבורי שלנו את מי שהיו שותפים לה