מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
11.12.2012 ניתוח מאת ד"ר אסף דוד
משעל מבקר בירדן לרגל לווית אביו, לראשונה מאז גורש ממנה ב-1999, אוגוסט 2009
משעל מבקר בירדן לרגל לווית אביו, לראשונה מאז גורש ממנה ב-1999, אוגוסט 2009    

מה אתם יודעים על משנתו של מנהיג חמאס?

ניתוח מעמיק של דברי מנהיג חמאס, ח'אלד משעל, לקהל של אנשי תנועת האחים המוסלמים בירדן מגלה פנים מורכבות בהרבה מאלה המוצגות לרוב לקורא הישראלי; נוקשות אידיאולוגית, אך לצידה מעשיוּת שקולה

בסוף השבוע האחרון ביקר ח'אלד משעל, לראשונה בחייו, בעזה. בנאומו המהדהד הדגיש מנהיג חמאס כי התנועה תובעת את פלסטין מהים עד הנהר, מהצפון עד הדרום, ולעולם לא תכיר בכיבוש, בלגיטימיות של ישראל, או בציונות. הדברים ידועים ומוכרים לעייפה. אולם האם משנתה של חמאס חקוקה בסלע? האם לא תיתכן תזוזה בפרקטיקה שלה, אם לא באידיאולוגיה? האם את שפת הנועם ודברי הכיבושין אכן מותירים מנהיגיה לתקשורת המערבית, ובפני בני עמם הם חושפים את ה"אמת" לאמתה – את חוסר הפשרה, הארס והשטנה כלפי ישראל?

נדמה לי שהתשובה לכל השאלות האלה היא שלילית.

בסוף החודש שעבר התקיים במרכז "מולד" דיון מצומצם על יחסי ישראל-חמאס בהשתתפות מספר חוקרים ואנשי מעשה. כאשר נסבה השיחה על שאלת ה"פרגמטיוּת" של התנועה נזכרתי בראיון ארוך שהעניק משעל ליומון האחים המוסלמים בירדן ביולי 2010. הראיון, אשר הוצג בזמנו על ידי חמאס כ"אסטרטגי", פורסם בארבעה חלקים, כשיחה חופשית של שאלות ותשובות, ונגע בהיבטים רבים של הפילוסופיה הפוליטית של תנועת חמאס; עמדותיה ביחס לישראל, למשא ולמתן עמה ולתהליך השלום; ומדיניותה בזירה הפנים-פלסטינית, הערבית והבין לאומית.

ייחודו של הראיון נבע לא מעומקו ומתכניו בלבד, אלא מהעובדה שקהל היעד שלו היו האסלאמיסטים בירדן. בבמה כזו, לכל ביטוי של מתינוּת, פרגמטיוּת והצטדקות, ולכל הימנעות מההצהרות העקרוניות והלוחמניות המוכרות ביחס לישראל, יש משמעות חשובה הרבה יותר מדברים הנאמרים לתקשורת המערבית. אינני מתרגש יתר על המידה מדברים שאישים ערביים, קיצונים או מתונים, אומרים בתקשורת הזרה: השאלה המהותית היא מה הם מוכנים לומר בתקשורת המקומית, שם הם יודעים שייצלבו (או שמא ייסקלו) על כל מילה חריגה. ובהיבט הזה הראיון היה מפתיע מאוד ומעורר מחשבה רבה.

הדיון בראיון זה יפה גם לעת הנוכחית. זאת משום שהוא פורש את משנתו המעודכנת של מנהיג תנועה אשר כבר אז, בקיץ 2010, התמודדה עם אילוצים פוליטיים (השליטה בעזה), צבאיים (הלם מבצע "עופרת יצוקה") ומדיניים (הבידוד הגובר של איראן בזירה הבין-לאומית) חדשים. רוב האילוצים הללו הלכו והחריפו בינתיים והובילו להיחלשותה והתגמשותה של חמאס: האביב הערבי יצר לא רק הזדמנויות עבור התנועה אלא גם שורה של אילוצים חדשים (ראו כאן וכאן); מלחמת האזרחים בסוריה אילצה את חמאס לבחור ב"מחנה הערבי" על חשבון הציר ה"איראני"; הסיוע הקטרי מגיע יחד עם תג מחיר; ואפילו ה"נצחון" של חמאס במבצע עמוד ענן היה כשלון צבאי שהסתיים בהישג מדיני, על רקע הקפאון במו"מ בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. משעל תמצת היטב את ההישג הזה בנאומו בעזה בסוף השבוע: "אם יש לכם דרך אחרת להשיב את פלסטין וירושלים והפליטים", ביקש מאומות העולם, "הַצִיעו לנו. ניסינו במשך 64 שנים ורק דרך ההתנגדות היא זו אשר הוכיחה את עצמה".

דבריו של משעל בראיון מאוגוסט 2010 מספקים, למעשה, "מפת דרכים" להבנת התנהגותה של חמאס בשנתיים האחרונות. באופן כללי הציג מִשעל פנים פרגמטיות, במובן זה שהוא ומראייניו הרבו להתייחס להיבטים של מתינות, גמישות, פנייה אל העולם החיצוני, זכויות הנוצרים והנשים, היחס ליהודים, גבולות השימוש בכוח ועוד. משעל נמנע בעקביות, לכל אורך הראיון, מלהשתמש בביטוי "מהים עד הנהר", או להבהיר בכל דרך אחרת האם התנועה מבקשת, כיעד מיידי או עתידי, את שחרור א"י/פלסטין המנדטורית כולה. הדבר לא עמעם את התנגדותו לכל הכרה שהיא בלגיטימיות של ישראל, וזו הובעה בפירוש בראיון. אולם העובדה שמנהיג חמאס לא ניצל את הבמה האוהדת להרצאות מלומדות על אדמת הוקף המקודשת, סילוק היהודים למקומות שמהם באו ושיבת כל הפליטים למקומות שמהם גורשו נראית לי חשובה ורבת משמעות.

מותר להניח שדבריו של מִשעל בראיון שיקפו את מצוקתו הגוברת של מה שכונה אז "הציר הרדיקלי" במזרח התיכון, על רקע ההתיישרות של ארצות הברית ובעלות בריתה מול איראן. חמאס לא יכלה להרשות לעצמה להמשיך להיות תלויה במדינה שהחרב מדגדגת את צווארה, ונדחקה לשווק כלפי העולם הערבי את הפן הפרגמטי ואת ה"עומק הערבי" של התנועה. אולם קשה להניח שמשעל לא היה מודע לכך שיקראו את הראיון גם בישראל ובמערב ולכן אפשר לראות בו מעין פניה לקהלים אלה; חמאס, למרות הקושי הברור בעיכול תביעותיה, היא הגורם הפלסטיני היחידי שניתן "לסגור איתו עסקה". זו הייתה אמירה מאוד מעניינת של משעל שמזכירה את עמדת מחנה הימין בישראל הטוען לבלעדיות על יכולת הפתרון בשטח.

להלן אנתח את הראיון לפי שלושה צירים מרכזיים: מתינות ומעשיות; ישראל והמשא ומתן איתה; והיבטים ערביים ופלסטיניים.

מתינוּת ומעשיוּת
מִשעל הדגיש בראיון שהמאבק המזויין (מֻקַאוַמַה) הוא האמצעי, בעוד השחרור (א-תַּחְרִיר) הוא המטרה. הנסיון להתיש את הציונות הוא ראוי, הודה, אולם הוא איננו יכול להוות תחליף למימוש יעדי השחרור. המשמעות העולה מבין השיטין היא כי על המאבק המזויין לשרת את המטרה המדינית, ואסור, כפי שמדגיש משעל בפירוש, שישתלט על דרכה של התנועה – דוגמה מובהקת לעליונות ה"פוליטי" על ה"צבאי" בעיני מנהיג חמאס. דברים אלה חשובים לאור העובדה שהתשה של הציונות היא בלתי מוגבלת מטבעה, בעוד שלצורך הגשמת יעד מדיני יש לנקוט פשרות.

המעניין הוא שכאשר דיבר מִשעל על "שחרור" האדמה הוא נמנע בעקביות מלהצהיר, כמצופה, שכוונתו היא לכל שטחי המנדט. יש לזכור שקהל היעד של הראיון היה אנשי האחים המוסלמים בירדן – הקהל הקלאסי שיש לצפות שמשעל ידבר אליו בשפה הזו. לאמתו של דבר, לאורך כל הראיון נמנע מִשעל מהצהרות מפוצצות, ובנקודות מסויימות אף מתח ביקורת על ההרחבה המיותרת של הקווים האדומים ביחס לישראל, שלדעתו רק מזיקה לתנועה. יתר על כן, הוא עמעם את הפן הדתי של הסכסוך והדגיש את ההיבט הלאומי שלו. כאשר נשען על פסוקים מהקוראן או ציטוטים מהחדית' הוא עשה זאת דווקא כדי להצדיק באופן עקרוני משא ומתן עם ישראל, או כדי להצדיק את השילוב של מדינאות באסטרטגיית ההתנגדות של התנועה.

במהלך הראיון הדגיש מִשעל מדגיש את פתיחותה של התנועה לשיתוף פעולה עם המערב, שהוא בעיניו יעד חשוב ומוצדק מתוקף היותו של המאבק הפלסטיני בעל משמעויות אנושיות של צדק ושוויון. לצורך זאת, סיפר, חמאס אף ייסדה מדור מיוחד לקשרי חוץ. משעל התייחס לדיאלוג העקיף בין חמאס לבין ארצות הברית וממשלות במערב, והעיר כי הדבר נעשה בידיעתם של מנהיגי אותן מדינות ובברכתם. מִשעל כיבד את הנסיבות שמנעו מאותם גורמים לחשוף את המגעים, אולם העריך שהן תתפוגגנה לאטן וחמאס תזכה לחשיפה המדינית הראויה לה. הוא השקיע זמן רב בראיון להדגשת הצורך בליכוד המיעוטים הדתיים והעדתיים במזרח התיכון, האריך בשבח הנוצרים ולימד זכות על נשים, וכינה היבטים מסויימים בשמרנות הערבית כלפי נשים "פיגור" אשר מקורו אינו בדת אלא במורשת ובמנהגים פסולים. זו אמירה סנסציונית ממש, בהתחשב בכך שמשעל התעמת בכך חזיתית עם גישות שמרניות מושרשות ומקובלות מאוד ברוב מדינות ערב ובחברה הפלסטינית.

תהליך השלום והמו"מ עם ישראל

מִשעל הצדיק את השימוש ב”גמישות” (מֻרוּנָה) – משא ומתן, לצד ה”קשיחות” (סַלַאבַּה) – מאבק מזויין, בנימוקים הלכתיים ומעשיים ובהתאם למצב ולנסיבות בשטח. לשיטתו, המו"מ והמאבק אינם יכולים לבטל זה את זה, ואין להתיר מצב שאחד מהם יהפוך לאסטרטגיה קבועה ועקבית. בהיבט המדיני-מעשי, הבהיר, ה”קשיחות” של חמאס מאפשרת לה ללמד את ישראל את גבולות הכוח ולשפר את תנאי הכניסה של הפלסטינים למו"מ, בעוד שה”גמישות” שהתנועה הפגינה כבר העניקה לה רווח: התעוררות של שיח פנימי ער ומעמיק במערב על התבונה שבהחרמת התנועה.

מִשעל הדגים את חשיבות ה”גמישות” וה”קשיחות” כאשר נדרש למושג ה"קווים האדומים" (שאותם כמובן נמנע מלפרט בראיון): אלה חייבים להיות איתנים כסלע וכל תזוזה מהם אסורה, אולם יש לעמוד על כך שמרחב ה"קוים האדומים" לא יתרחב ויהפוך לזירת מיקוח ורברבנות בין קיצוניים וקיצוניים יותר. אין לעבות את הקווים האדומים כדי שלא ליצור קפאון וקבעון אצל חמאס, הסביר, אם כי אין גם לדללם כפי שעושה הרשות הפלסטינית. באותם ימים, יש להעיר, גם האליטות הערביות המתונות, לרבות בירדן, האמינו ביעילות האסטרטגיה המשולבת בהתמודדות מול ישראל: תזכורת קטנה למשפט החביב על יהודים, "ערבים מבינים רק כוח" – מסתבר שגם הערבים ה"טובים" מאמינים שהיהודים מבינים רק כוח, ו"עמוד ענן" הדגים זאת מבחינתם שוב. שנית, וזו נקודה חשובה מאוד, משעל היה מוטרד מאנרכיסטים ניהיליסטים פורקי עול בסגנון אל-קאעדה, שכל רצונם הוא להכות עוד ועוד בכל סביבותיהם: משעל רוצה הסדר מדיני. לא נוח לישראל, אולי, אבל הסדר.

דבריו של מִשעל כי "מצד האמת המו"מ איננו פסול או אסור, לא במישור השַרְעִי [הלכתי] ולא במישור הפוליטי", זכו להבלטה ולהדגשה באחת מכותרות הראיון. זו הייתה החלטה של עורכי היומון האסלאמיסטי שאין לזלזל בחשיבותה, משום שהם היו יכולים להצניע את ההצהרה הרגישה. משעל הודה שהמילה “משא ומתן” (תַפַאוֻד) הפכה לבעייתית בשיח הערבי ביחס לישראל, אולם הפציר לבחון אותה בשיקול דעת ועל בסיס האיזון הראוי שתואר לעיל. עם זאת, המרחק מכאן ועד לכניסה למו"מ ישיר עם ישראל היה בעיניו רב. הוא סיפר, בהקשר זה, שחמאס סירבה להצעות שהגיעו אליה מהשר אלי ישי להיפגש עם בכירים ישראליים במשרדי הנהגת הרשות הפלסטינית, ולהצעות דומות שהגיעו לחמאס מכיוון “מחנה השלום” בישראל.

דבריו של מִשעל העלו שהסירוב של חמאס לשאת ולתת עם ישראל נובע מעמדה מעשית ומחשש עקרוני. העמדה המעשית היא כי בעת הנוכחית ישראל ממילא איננה מוכנה לשלם את המחירים הנדרשים לשלום, ולכן כל כניסה למו"מ עמה תסייע לה לשפר את תדמיתה ותו לא. העמדה העקרונית היא כי מאזן הכוחות האזורי והבין לאומי נוטה בבירור לטובת ישראל, ומו"מ עמה בנסיבות אלה יסתיים בהכרח לטובתה ולרעת הפלסטינים. שתי האבחנות הללו מעניינות מאוד, ולפחות מבחינת ניהול מו"מ הצדק היה לחלוטין עם הניתוח של משעל – הצד החלש במו"מ תמיד ישלם מחיר כבד יותר מהצד החזק, אף אם האחרון נדיב מאוד. מכל מקום, זה לא גרר את משעל להציב את חולשת ישראל כתנאי למו"מ עמה: הוא ידע שתרחיש כזה הוא בלתי סביר ואף הודה בכך בפירוש.

על רקע כל האמור לעיל בלטה העובדה שמִשעל לא הפגין כל “פרגמטיות” ביחס לשאלת ההכרה בישראל, אף שהתבקש על ידי מראייניו, ש”הרימו לו להנחתה”, להתייחס להבדל שבין הכרה “להלכה” ובין הכרה “למעשה”. ישראל, הוא הדגיש, היא יישות כובשת, וחמאס לעולם לא תכיר בלגיטימיות שלה, לא במישור החוקי ולא במישור המעשי. עם זאת, הוא חיבר בין סירובו לבין תנאי הקוורטט, הדורשים כתנאי לשיח עם חמאס כי זו תוותר על המאבק המזויין ותכיר בישראל ובהסכמים עימה, שאותם החשיב לתכתיב מערבי גס ויהיר.

מדבריו של משעל לא השתמעה אמנם הצעה ל”עסקה” על קבלת תביעותיה הפוליטיות של חמאס מול הכרה דה-פקטו בישראל, אולם ניתן להתרשם שמִשעל היה מוּנע בנקודה זו גם מתחושת חוסר צדק, הן ביחס לתביעה המפורשת של המערב שחמאס תשמוט את ה”קלף” החזק ביותר שלה – הכרה בישראל – כאשר כלל לא ברור מה היא תקבל בתמורה, הן ביחס לעצם הפנייתו של תכתיב יהיר אל חמאס. מִשעל תבע במילים מפורשות שהמערב יפגין יחס של כבוד לתנועה, אף שהוא המעיט בצורך של חמאס ל”הכרה” רשמית של המערב בתנועה עצמה או בלגיטימיות שלה: חמאס, הבהיר, איננה זקוקה לתעודת יושר מהמערב, ודי לה בהכרה בתביעותיה. בהקשר זה הוא העיר שעצם תביעתה של ישראל להכרה בה היא עדות לא רק לשחצנותה, אלא גם לחולשתה, לבטחונה העצמי הירוד, ולהכרתה בכך שהיא גוף זר בלבו של מרחב שאינו מוכן לקבלה.

סוגיית ההכרה ועיתוי הכניסה למו"מ מושפעים גם מראיה לטווח רחוק – לעתים, כך נדמה, אולי אף מטאפיזית. מִשעל לא התכחש לעצמתה הנוכחית של ישראל, אולם הוא העיר כי היא מדינה בנסיגה. ערוותה המוסרית נחשפת שוב ושוב – מִשעל הדגיש מאוד את חשיבות הגורם הזה – והיא הופכת לנטל בעיני ידידיה. פרויקט “ישראל הגדולה”, שואפת ההתפשטות, תם זה מכבר, אולם גם במצבה הנוכחי סופה של ישראל להתמוטט, בדומה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הרחוב הישראלי, הזכיר משעל, מוטרד כיום לא מבטחונה של מדינתו אלא מעתידה ומגורלה. בנסיבות אלה אין להיכנע לאיומיה או לתנאי ההסדר שהיא מציעה, שכן הזמן פועל לטובת הפלסטינים והערבים בכלל. כאן התרשמתי כי משעל לא בהכרח מפעיל את הטיעון ההגליאני הידוע של הצד הערבי (סופם של היהודים כסופם של הצלבנים) אלא מספק ניתוח מאוד קר מבחינתו: הבה נראה לאן צועדת ישראל, ואם היא תאבד את המוסריות ואת הלגיטימיות שלה בעולם, אין לחמאס טעם להתפשר. על פי ההגיון הזה, יזמה ישראלית להסדר שלום שתתקבל בברכה בעולם תכניס את חמאס למצוקה רצינית: משעל אינו רוצה להמתין אלף שנה עד שיבוא סלאח אל-דין חדש. זה מועיל אולי לנאומים ולהרצאות אך לא לתנועה שואפת שלטון.

ישראל יכולה, מבחינת מִשעל, להיענות להצעת ההודנה ארוכת הטווח של חמאס, אולם הוא סבור שהיא נמנעת מכך משלוש סיבות: רצונה להכתיב את תנאיה שלה; קיומם של צדדים ערביים ופלסטיניים שמוכנים להעניק לה יותר; ולקח העבר שמלמד אותה כי לחץ וסחיטה ישאו פרי – עמדות שהיא שומעת גם מבני שיח ערבים ופלסטינים. למרבה העניין, מִשעל טרח להדגיש בנקודה זו כי למרות תביעותיה הקשות לעיכול של חמאס בעיני ישראל, שומה עליה ועל המערב לזכור כי יתרונה של חמאס בכך שכל הצעותיה יהיו ניתנות ליישום בשטח ומקובלות על כלל העם הפלסטיני. שוב נגלה בראיון הפן ה"מזמין" שלו: משעל מבקש להתקרב, לערבים, למערב, אפילו לישראל, בדרך המשונה והפתלתלה הזו: בואו למשא ומתן עם חמאס, הוא אומר, טוב יותר מהרשות הפלסטינית, ישים יותר, מקובל יותר על השטח. מזכיר משהו?

ערביות ופלסטיניות

מִשעל השקיע מאמץ רב בראיון לבסס את הטענה שאש"ף, ואחריו הרשות הפלסטינית, התנתקו מהעומק הערבי והאסלאמי והפכו את הבעיה מ”ערבית” ל”פלסטינית”. סופם שהביאו את המאבק לשחרור אל עברי פי פחת ואל סף התערטלות מלאה מכל עקרון פלסטיני וערבי, במטרה לשמר את ההגיון ההסדרי ואת עצם שלטונם. זו הייתה שגיאה חמורה ואסטרטגית שחמאס נקיה ממנה, ומִשעל מבקש להפכה על פיה באמצעות התחברות מחודשת למדינות ערביות ואסלאמיות. הוא האשים בפירוש את הנהגת אש"ף בחידוד הסתירה המזויפת בין הייחודיות הפלסטינית לבין העומק הערבי והאסלאמי, וקבע כי התעקשותו של אש"ף על השגת ה”שלטון” לפני השגת ה”שחרור” הסתיימה באבדן שניהם גם יחד (יש שיראו בכך הד לקינתם של אישים באליטה הירדנית על ניתוק הזיקה של ירדן מהגדה המערבית, אולם מִשעל לא אמר זאת בפירוש).

עבור מִשעל, ההיבט הפלסטיני וההיבט הערבי של המאבק חשובים במידה שווה כדי ליצור איזון בין רצונותיהם העצמאיים והלגיטימיים של הפלסטינים, לבין חולשתם המבנית במאבק מול כוח הגמוני כמו ישראל. מנהיג חמאס עורר את הרושם שההתחברות למרחב הערבי תאפשר לתנועה לעמוד בראש חזית גיאוגרפית-תרבותית שתהיה שוות ערך וכוח לזו של החזית המערבית שישראל היא ראש החץ שלה במזרח התיכון. במילים אחרות, השותפות הערבית תאפשר לחמאס להיכנס למו"מ עם ישראל ועם המערב מעמדה של כוח שכה חשובה לתנועה.

חשוב לציין שמִשעל לא ביקש אימוץ של המאבק המזויין על ידי הערבים אלא אימוץ חמאס מבחינה פוליטית בלבד: הוא מכבד את ההנהגות הערביות למרות שהוא מודה בפיצולן ובחולשתן, ומודע לכך שמדינות ערב אינן יכולות לאסור מלחמה על ישראל. כל שביקש הוא שהן תשתפנה פעולה עם חמאס. קריאתו כי "אסור להותיר את העם הפלסטיני לבדו בזירת המערכה" נשמעה, על רקע זה, כמעט כמו תחינה. הוא הזכיר שהמדינות הערביות המתונות מכירות כיום בחוסר התוחלת של האופציה המדינית כאסטרטגיה חד-ממדית מול ישראל: הרי ההצעה הערבית הנדיבה ביותר, יזמת השלום הערבית, נדחתה על ידי ישראל ועל ידי העולם. כל המדינות הערביות, אלה שחתמו על הסכם שלום עם ישראל ואלה שלא, מושפעות מהבעיה הפלסטינית באופן ישיר ואינן יכולות להתחמק מהשלכותיה על יציבותן. מוטב, אם כן, שיטו כתף כשותפות פעילות ולא כמעודדות מן הצד.

בהתאם לכך, מִשעל לא קרא לפגוע במוסדות בין-ערביים או פלסטיניים ותיקים, אלא רק לערוך בהם רפורמות בצורה שתשקף טוב יותר את הכוחות הפוליטיים ואת דעת הקהל. יש לחזק את הליגה הערבית ולהפכה לדמוקרטית יותר, והוא הדבר ביחס לאש"ף. הארגון הוא מקור סמכות היסטורי חשוב בעיני מִשעל, ואם ישונה ויתוקן על בסיס דמוקרטי ושוויוני הוא יזכה לתמיכה ולהכרה ערבית ובין לאומית, ובו בזמן לא ישקף ויתור על עקרונות יסוד פלסטיניים. עבור מִשעל הדבר יהיה הישג ראוי לציון. מדבריו עלה שהדבר יאפשר לחמאס “ללכת בלי ולהרגיש עם”: היא תזכה בהכרה ערבית ובין לאומית מבלי שתוותר על עקרונותיה, ובו בזמן תאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום בין ישראל לבין התנועה הלאומית הפלסטינית.

מִשעל נקט עמדות של מגננה ואפולוגטיקה כאשר התייחס לעצם ההחלטה להיכנס לפוליטיקה הפלסטינית; לאכזריות כיבושה של עזה מידי הרשות הפלסטינית; וליחסים בין חמאס ובין תנועת האחים המוסלמים העולמית ותנועות-הבת שלה בעולם הערבי. את ההחלטה להיכנס לפוליטיקה הוא הצדיק ככזו שאפשרה לחמאס להפוך למודל האסלאמי הראשון של “ספרא וסיפא” מוצלחים. למרות שהיו גם חסרונות וטעויות שמִשעל הודה בהן (אם כי לא פרט מהן), החלופה להשתתפות הייתה ניתוק מהזירה הפוליטית והפקרתה לכוחות אחרים, ואת התוצאה ניתן לראות בגדה המערבית. הוא גם הסביר שעמדותיה המתפתחות של חמאס נובעות מאחריותה לאינטרסים של האוכלוסיה ומהתמודדותה עם בעיות חדשות שבאו יחד עם השלטון, וכי יש להחשיב את הדברים לזכותה של התנועה ולא לחובתה.

מִשעל הצדיק את האלימות שחמאס הפעילה כלפי פַתְח בעת כיבוש עזה כהגנה עצמית נגד הנסיון של הרשות הפלסטינית להפוך את הבחירה הדמוקרטית על פיה. הוא הדגיש, בהקשר זה, שחמאס לעולם לא תפעיל אלימות כלפי אחיה הערבים או הפלסטינים, ואף יצא מגדרו כאשר קרא לנושאי הנשק בחמאס לא להיכנע לשכרון הכוח, ולהפעיל שיקול דעת הלכתי, מוסרי ולאומי שימנע שימוש בנשק נגד אחיהם – תביעה קלאסית להכפפת התחום הצבאי לתחום הפוליטי. הוא הכריז כי יש לבוא חשבון עם אלה מקרב חמאס אשר מפרים ציוויים אלה, וזאת בקשיחות ובחומרה הנשענת על פסיקות ההלכה. בדברים אלה ניתן לראות יותר משמץ של ביקורת כלפי אלמנטים מסויימים בקרב גורמי האכיפה בעזה.

עמדתו של משעל בנושא מעמד האישה הייתה מאוד מעניינת. חשוב לזכור שלא מדובר בעוד דובר של חמאס אלא באדם המכהן כמנהיג התנועה. הוא מתח ביקורת של ממש על המנהגים והמסורות הערביות בעניין האישה – בפיו זהו “פיגור” – והזכיר שאיסורים רבים המושתים על הנשים בשם האסלאם, כביכול, אין להם ולו שמץ של זיקה למצוות הדת. חמאס, כתנועת התנגדות, מבקשת לתת לנשים מקום של כבוד: לא סגירות ודיכוי מצד אחד, ולא פריצות ומתירנות הקיימות בתנועות ובארגונים אחרים מצד שני.

הערות לסיום
ה"ראיון האסטרטגי" של מנהיג חמאס שיקף חשיבה מעשית, לאומית ולא דתית. הניתוח הבין לאומי, האזורי והפוליטי של משעל היה הגיוני, כזה שגם מתנגדי חמאס יכולים להסכים לתכניו – למשל, המצוקה המוסרית שאליה נקלעה ישראל בזירה המדינית; הצורך של כל צד לְמו"מ לשאת ולתת מעמדה של כוח כדי להבטיח תוצאות טובות יותר; הטענה כי “עסקים” עם חמאס הם מבטיחים יותר, מבחינת הפופולריות וסיכויי השרידות שלהם ברחוב הערבי, מ”עסקים” עם פַתְח; והאבחנה על עליית מפלס החרדה בישראל ביחס לעתיד המדינה. חשוב לזכור גם שהתביעה של משעל לשילוב של מאבק מזויין ודיאלוג במו"מ עם ישראל מקובלת כיום על כל האליטה הפוליטית הערבית במזרח התיכון, לרבות המתונה, כאסטרטגיה היחידה שתצליח לעורר בישראל דחיפות לפתור את הסכסוך. מי שחושב שיש לנו שכנים המאמינים שדיאלוג עם ישראל בחדרים ממוזגים יעשה את העבודה לבדו, טועה.

בראיון לא הייתה התלהמות, ואף היו בו הצטדקות והסברים מדוע חמאס, כתנועה היושבת כיום בשלטון, מחוייבת לחשיבה פוליטית, כלכלית וחברתית ולא רק צבאית. מעל לכל, לא היו בו דיבורים על שחרור פלסטין מהים על הנהר ולא היה פירוט של הקווים האדומים של חמאס, למשל בעניין זכות השיבה לפליטים. זאת למרות שהבמה בה פורסם הראיון, כזכור, היא של האחים המוסלמים בירדן, קהל היעד הקלאסי להדגשת קדושתה של אדמת פלסטין, ירושלים, השיבה וכדומה. לא פחות חשוב: בפנותו לאחים המוסלמים בערבית, ולא למערב באנגלית, שידר מנהיג חמאס פרגמטיות פנימה ולא החוצה, ויש לכך משמעות עצומה גם אם דבריו נבעו ממצוקה מדינית ופוליטית של חמאס.

הדבר השני שעלה מהראיון הוא שאלת ההכרה בישראל או בלגיטימיות שלה. דבריו של משעל היו ברורים: מבחינת חמאס הדבר לעולם לא יעמוד על הפרק, מכיוון שישראל הציונית היא יישות כובשת. גם אם חמאס רואה בכך את קלף המיקוח החזק ביותר שלה בכל מו"מ עתידי עם ישראל, אין להניח שעמדה בסיסית זו תשתנה.

אינני חסיד של ניתוחים אידיאולוגיים ודוקטרינאריים, משום שאני מאמין שהמציאות מאלצת את מתרגמי האידיאולוגיות לנסח עמדות מעשיות כדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות. אם נביט על שכנינו, לרבות אלה שחתמנו אתם על הסכמי שלום, אף מדינה או פוליטיקאי רציני שחי במזרח התיכון הערבי – אינני מדבר על קומץ ליברלים ערבים ומוסלמים שברחו ממדינותיהם – אינו מכיר פומבית בזכותה של ישראל להתקיים באזור כמדינה יהודית, בשונה מההכרה בעובדת קיומה כאן (ועל זה אומרים בערבית כַּתַּר חֵ'ירְהֻם). עניין זה עומד בעינו מהיום בו החלו נציגי התנועה הציונית לשוחח עם מנהיגים ואישי ציבור ורוח ערביים בשנות העשרים של המאה הקודמת ועד עצם היום הזה. נשאלת השאלה, אם כן, האם ישראל צריכה להתעקש על כך שהפלסטינים והערבים יכירו בה כמדינה יהודית. האם משעל איננו צודק בכך שתביעתה של ישראל מעידה על חוסר הבטחון העמוק שלה ועל כך שהיא יודעת שכל שכניה רואים ויראו בה נטע זר?

בהנחה שקיומנו כאן למשך דור או שניים, אחרי שנחתום על חוזה השלום האחרון עם המדינה הערבית האחרונה, יישען ממילא על כוחנו הצבאי והכלכלי, האם אין זה נכון לזנוח את הציפיה/התביעה להכרה בישראל כמדינה יהודית? אולי יש להשלים עם העובדה שהתנועה הלאומית הפלסטינית, ככל מדינות ערב השכנות, תכיר בישראל מתוקף הסכם שלום, ותותיר לה להחליט בעצמה איזה סוג של מדינה היא. משעל רמז לכך בקריאתו לרענון שורות אש"ף על ידי ייצוג של חמאס ושל האופוזיציה, מה שיאפשר למתנגדים לשמור על עמדתם הטהרנית ביחס לישראל ועדיין להיכנס למו"מ שיניב הסכם שלום עם ישראל. אין באמתחתי תשובה לשאלה זו, מכיוון שהצדק – וכן, גם החשש האמיתי והמוצדק שלנו משכנינו – תובע שיהיה מסמך משפטי שבו הערבים והעולם מכירים בישראל כמדינה יהודית. אולם השאלה היא אם ישראל צריכה להיות צודקת במקרה הזה, או שעדיף לה להיות חכמה.

אסיים את הדיון בעניין ההכרה ביהדותה של ישראל בהערה אחת: אני סבור שאחת הטעויות הקשות של מה שמכונה השמאל הציוני היא שדובריו אינם נוטים להודות בפה מלא שכל הסכם שלום לא יביא לישראל מזרח תיכון חדש, אלא לכל היותר יאפשר הכלה של העימותים הפוטנציאליים לממדים נסבלים. אינטלקטואל מצרי ידוע טען לפני שנים רבות שלעולם לא יהיה שלום ערבי-ישראלי שאיננו “שלום מזויין” (סלאם מֻסַלַּח). נדמה לי שזה יהיה נכון לשנות דור. אם השמאל הציוני היה מבהיר זאת תחת כל עץ רענן, ומסביר מדוע זוהי חלופה טובה יותר מהסלמה של הסכסוך או מסטטוס-קוו-אנטה, הוא היה עושה חסד עם האמת וגם, בהזדמנות, מחזיר אליו כמה וכמה מנדטים שברחו ממנו.

ההיבט האחרון בראיון שברצוני להתייחס אליו הוא העומק הערבי של חמאס. בקצרה: באליטה העבר-ירדנית והירדנית-פלסטינית שוררת כיום הסכמה כי התנתקותה של ירדן מהגדה המערבית ביולי 1988 הייתה טעות אסטרטגית אשר פגעה בסיכויים להקמת יישות פלסטינית עצמאית. יש כמובן מרחק בין ההכרה בטעות ובין הרצון להחזיר את הגלגל אחורה, אולם המרחק הזה עשוי להצטמצם. ימים יגידו אם הדילמה תגיע בעתיד לנקודה קריטית שבה ינקטו הירדנים צעדים מעשיים לבירור רציני של האפשרות לקונפדרציה.

כישראל, הירדנים מחכים שאחרים יעשו את העבודה עבורם ויאלצו אותם לנקוט עמדה. השאלות המעורבות בסוגיה הפלסטינית הן כל כך מהותיות לירדן ולישראל, ובמידה מסויימת מצריכות “להמציא מחדש” את כל אחת מהמדינות הללו, שקל יותר לקוות שיבוא משיח עם מטה קסם מאשר להסתכן ביזמה בשטח. אולם כעובדה, וכפי שהסביר משעל, התביעה של אש"ף לעצמאות ההחלטה הפלסטינית אכן הובילה לניתוק העומק הערבי והייתה טעות אסטרטגית חמורה ואולי גם בלתי הפיכה. הפלסטינים הם הגורם החלש בכל המשוואה האזורית, נעדרי צבא ויכולת כלכלית של ממש, והם נותרו לבד בזירת המאבק מול ישראל ללא עורף אסטרטגי ולוגיסטי. ואפשר להוסיף: ללא גורם אחראי שיכול למתנם ולאלצם לחיות עם האפשרי במקום למות למען הבלתי אפשרי. אולם את מחיר הטעות הזו מהעבר לא רק הפלסטינים משלמים, אלא גם אנחנו.

לסיום נותר לתהות מדוע רוב הסיכויים הם שאתן ואתם, קוראות וקוראים יקרים, נתקלים בראיון הזה בפעם הראשונה. אני רוצה להאמין שגורמי המקצוע מודעים לראיון וזכו לתרגום מילולי שלו ולניתוח מדוייק של משמעויותיו. ביחס לציבור הרחב, אולי לא היה טעם לצפות לסיקור של הראיון בתקשורת הפופולרית, אולם נשאלת השאלה מדוע הדיווח היחיד עליו שהיה זמין לישראלית מתעניינת שאיננה דוברת ערבית הוא הניתוח הקודר, החלקי והשטחי של "המרכז למודיעין וטרור", ש"מאשר" את מה שתמיד "ידענו": חמאס הוא חמאס ולעולם לא ישתנה. ועל זה נאמר בערבית: עַנְזֶה וַלַוּ טַארַת.

מכאן עולה החשיבות העליונה ביצירת מוקדי מידע וניתוח חלופיים לממשלה ולמרכזי המחקר והמידע הממלכתיים בכל הנוגע לענייני האסלאם והמזרח התיכון. החשיבה השמרנית הצרה, הממוקדת ב"סיכונים" ומזניחה "סיכויים", שולטת בשיח הציבורי הכללי על דת האסלאם ויחסי ישראל-ערב, ומייצרת לא רק ידע מסויים מאוד אלא גם פרשנויות התואמות את השקפתה. השמאל הפוליטי וארגוני החברה האזרחית הקשורים אליו כשלו עד כה בהצגת פרשנויות ותזות חלופיות, מורכבות יותר, לסוגיות מקצועיות הקשורות בעניינים אלה, והגיעה השעה לשנות זאת. אחרת השיח הציבורי לא ייחלץ מהסד של הטחת האשמות וחילופי קללות בין הימין לבין השמאל, פרקטיקה שהיא אולי משחררת מאוד אולם תורמת מעט מאוד לתהליכי גיבוש מדיניות וקבלת החלטות. כולי תקווה שאתר "אפשר לחשוב" ו"מולד", הנכנסים בקרוב לשיתוף פעולה הדוק ביניהם, יוכלו לתרום את תרומתם הצנועה לחסר בתחום זה.