בחירתו של נפתלי בנט ולידתו של גוש הימין החדש בישראל
בחירתו של נפתלי בנט לראשות המפד״ל/"הבית היהודי" מסמלת את סופו של עידן בפוליטיקה הישראלית. בנט המצהיר על שאיפתו להפוך את המפלגה הדתית לאומית לבית פוליטי גם עבור קהלים לא-דתיים בימין מבליט פחות את ההשלכה הדרמטית של האסטרטגיה שלו: תחת הנהגתו, אחת מהוותיקות שבמפלגות הסקטוריאליות תחדל מלהתקיים. בכך חובר בנט לאביגדור ליברמן, אשר הכריז לאחרונה על ריצה ברשימה משותפת עם נתניהו בבחירות הקרובות. עם בחירתו של נפתלי בנט, הושלמה יצירתו של גוש ימין רחב ויציב, וחשוב מכך, חוצה שיוכים סקטוריאליים. מה המשמעות הפוליטית של הגוש החדש שנולד?
עלייתה ונפילתה של המפלגה הדתית-לאומית
החל בשנים שלאחר קום המדינה ועד המהפך ב-1977 היתה המפד"ל מפלגה בינונית בעל כוח אלקטורלי יציב של עשרה עד שנים-עשר מנדטים. באותה התקופה, התהדרה המפד"ל בהיותה מפלגה האמונה על קידום האינטרסים של הציבור הדתי-לאומי, וככזו גם הקפידה לקחת חלק בכל הקואליציות שהיו מהקמת המדינה ואילך. אולם מאז ועד היום, עם הישג יוצא מן הכלל בבחירות 1996 סמוך לאחר רצח רוה"מ יצחק רבין, איבדה המפד"ל לפחות מחצית מבוחריה, ומספר המנדטים שלה לא עלה על שישה, כשהוא יורד לשלשה מדנטים בלבד בשתי מערכות הבחירות האחרונות. ההסבר המקובל לצניחה אלקטורלית זו מצביע על התחזקותן של מפלגות עדתיות כדוגמת תמ"י ומאוחר יותר ש"ס על חשבון בוחרי המפד"ל מחד, ומאידך על צמיחתן של תנועות ימין לאומיות מובהקות יותר, מן התחיה בשנת 1979, ועד האיחוד הלאומי של ימינו אנו. המפד"ל, כך משתמע מהסבר זה, הצטמקה לממדי הסקטור שאותו היא מתיימרת לייצג. מגוון הקהלים האחרים שהצביעו בעשורים הראשונים עבור המפד"ל מצאו לעצמם בית פוליטי – סקטוריאלי או אידיאולוגי – המייצג אותם בצורה נאמנה יותר. זכות קיומה של המפד"ל לפי הסבר זה, הולכת ונעלמת. מהו הקול הייחודי של המפלגה בעידן שבו קיימות מפלגות דתיות יותר ממנה, כמו גם מפלגות ימניות יותר?
תשובתו של נפתלי בנט לשאלה זו, במשתמע, שוללת את קיומו של קול ייחודי שכזה. למפד"ל אין זכות קיום עוד כמפלגה סקטוריאלית. ללא קהלים אלקטורליים נוספים שהוא מקווה כי יצטרפו אליה, תהליך קריסתה יושלם במהרה. אולם חשוב לשים לב לצד השני של המטבע הזו. ביטולה של המפד"ל כמפלגה סקטוריאלית והפיכתה לזרוע נוספת של גוש הימין ההולך וגדל, בעלת צביון דתי מכליל ולא יותר מכך, מבטאת את המהפך העמוק שעבר על הציבור הדתי-לאומי בישראל. מסקטור מיעוט הנלחם על זכויותיו לאליטה מובילה בדעת הקהל הישראלית.
הציבור הדתי-לאומי היום חובש אולי כיפה דומה לזו של אבותיו, אולם מעמדו בחברה הישראלית שונה בתכלית. בעוד שתהליך ההתנחלות על הגבעות שאיפיין את נסיונה של הציונות הדתית לתפוס תפקיד מוביל בחברה הישראלית החל משנות השבעים ואילך הותיר את הציונות הדתית הרחק מעיניה של החברה הישראלית ובעיקר הרחק מליבה, תהליך ההשתלבות של ציבור זה בחברה הישראלית בעשור האחרון, וביתר שאת לאחר הנסיגה מעזה ומצפון השומרון, הביא את הדתיים הלאומיים לעמדת בכורה אמיתית בישראל. "ההתנחלות בלבבות", כפי שנהוג לכנות את המהפך ההסברתי וחברתי שעבר על הדתיות הלאומית, הביאה לכך שבמגוון עמדות מפתח בשירות הציבורי, הממשלתי, הפוליטי ובעיקר הבטחוני בישראל, שולטת הכיפה הסרוגה. כארבעים אחוז מן הקצונה בצה"ל כיום חובשת כיפה, ומספר זה נמצא במגמת עליה. אולם, צה"ל אינו המעוז הישראלי היחיד עליו הולכת ומשתלטת הדתיות הלאומית. בתקשורת, במערכת המשפט, במערכת החינוך, ואף בלשכת ראש הממשלה המכהן, חובשי הכיפה הולכים ותופסים נוכחות דומיננטית כפי שממחישה התמונה הבאה שצולמה בביקורו של ראש הממשלה בארה"ב בחודש מאי 2011:
צילום: אבי אוחיון, לשכת העיתונות הממשלתית
נדמה שדבריו של חבר הכנסת יעקב כ"ץ (כצל'ה) במהלך דיון בועדת הכלכלה בכנסת על הרכב המועצה המפקחת על רשות השידור (07/02/2012), מבטאים מגמה זו טוב מכל: "לא ייתכן שחובשי כיפה מהווים 50 אחוז מקורס קצינים אבל רק 5% ממועצת רשות השידור. אם אנו יודעים לירות אנו גם יודעים לשדר".
הדתיים הלאומיים של היום אינם זקוקים למפלגה סקטוריאלית שתגן על האינטרסים שלהם כמיעוט מנושל בישראל חילונית וסוציאליסטית ולכן המפד"ל אינה צריכה להיות מפלגה כזו. השתלבות הדתיים הלאומיים בעמדות הובלה במערכות השלטון בישראל הולכת והופכת עובדה מוגמרת. נצחונו של נפתלי בנט אינו צריך להיות מובן כירית הפתיחה בתהליך ביטולה של המפד"ל, אלא הביטוי המוגמר לתהליך התחזקותו של הציבור הדתי-לאומי והפיכתו לחלק אינטגרלי מהאליטה השלטונית.
בנט וליברמן – שתי מפלגות, קול אחד
ומה מביא עמו בנט לגוש הימין החדש מבחינה רעיונית ופוליטית? קולו הפוליטי של בנט הוא קולה החדש של תנועת ההתנחלות, אשר זנחה את שיח "ארץ ישראל השלמה" שאפיין את הדור הקודם של מנהיגי המפד"ל מחוג גוש אמונים. בנט וחבריו בימין הדתי מתנחלי בוחרים לדבר בשפה מחולנת של אינטרסים על הנוכחות היהודית בגדה המערבית. את מקומו של השיח המשיחי שאיפיין חלקים גדולים ממנהיגי המפד"ל מאז כיבוש השטחים, מחליפות טענות על הכרחיותם של השטחים להבטחת הביטחון של ישראלים בתוך הקו הירוק, יחד עם טענות נגד הפגיעה הקשה בזכויות האדם של המתנחלים, באם הללו יאולצו להתפנות מן השטח הכבוש.
כחלק מן המהלך האסטרטגי הזה, פרסם בנט תוכנית לסיפוח שטחי C בגדה המערבית, על 365 אלף המתנחלים שבהם, וכ-50 אלף הפלסטינים החיים לטענתו בתוכם לתוך מדינת ישראל (אומדנים אחרים מציגים מספר גבוה בהרבה של תושבים פלסטינים בשטחים המדוברים). תוכנית זו מבטיחה לאזרח את הפלסטינים שיסופחו לישראל על מנת לבטל טענות על אפרטהייד יהודי בשטחים. תוכנית נוספת שבנט מוביל בשבועות האחרונים מעל עלוני פרשת השבוע המחולקים בבתי כנסת ברחבי ישראל ושפורסמה גם באתר האינטרנט שלו, מבקשת להבטיח לכל חייל או משרת לאומי משוחרר מגרש חינם באחד מן האזורים אותם הגדיר בנט כפריפריה ישראלית: הגליל, הנגב, והגדה המערבית. תוכניתו החדשה של בנט כורכת יחד מספר אינטרסים חשובים שאותם הוא מבקש לקדם – טשטוש ההבדל בין פריפריה בתוך ישראל לשטחים הכבושים מעבר לקו הירוק; עידוד אוכלוסיה צעירה ואף חילונית להצטרף לתוכנית ההתנחלות; הגברת קצב הייהוד של הנגב והגליל; ולא פחות חשוב, מתן העדפה בנושא חשוב כמו דיור לקהלים יהודיים מסוימים בישראל על חשבון אוכלוסיות שאינן משרתות בצבא או בשירות הלאומי – החרדים והערבים.
שתי התוכניות הללו של בנט דומות למדי לקו המדיני שמוביל אביגדור ליברמן מזה זמן. ליברמן לא רק ניצב בחזית הקמפיינים ל"שוויון בנטל" אלא גם אחראי ליוזמות חקיקה מן הכנסת האחרונה שעניינן העדפה מתקנת של אוכלוסיות משרתות בכניסה לשוק העבודה והלימודים. תפיסתו המדינית מגולמת מחד ב"תוכנית חילופי השטחים" ומאידך באיומים מצד אישים במפלגתו, ובראשם סגנו דני איילון, להגיב בסיפוח על מהלכיה המדיניים של הרשות הפלסטינית באו"ם. בכך, מקדם גם הוא את סיפוחם של שטחי C למדינת ישראל, אם כמדיניות יזומה בפני עצמה ואם כתגובה ליוזמות מדיניות פלסטיניות באו"ם.
אם נתניהו ייבחר שוב להרכיב את הקואליציה, ובזו יישב בנט יחד עם ליברמן, הימנעותו של ראש הממשלה לפעול במוצהר למען סיפוח של שטחים בגדה לישראל, אשר באה לידי ביטוי בסירובו לאמץ את דו"ח לוי והחלטתו לפנות את גבעת האולפנה, תהפוך לקשה הרבה יותר. סכסוכיו הקודמים של בנט עם ראש הממשלה ובעיקר עם רעייתו של האחרון לא ימנעו ממנו להצטרף כשותף מוביל לקואליצית ימין חדשה. יחד עם שרי הליכוד גדעון סער, יולי אדלשטיין וישראל כץ, ועם שותפו של נתניהו אביגדור ליברמן, בנט צפוי להוביל את יוזמת סיפוחה של מרבית הגדה המערבית בממשלה הבאה.
בנט מייצב את גוש הימין – כניסת השמאל-מרכז לממשלה הבאה חסרת סיכוי להועיל
לסיכום, ראוי לעצור לרגע ולהתבונן על משמעויות בחירתו של בנט עבור השמאל בישראל. הגוש החדש בנט-נתניהו-ליברמן, מעורר בודאי אצל רבים ממצביעי השמאל והמרכז בישראל את הפחדים הגרועים ביותר שלהם. גוש כזה היציב קואליציונית, מגובש אידיאולוגית, ונחוש ביצועית, צפוי להעמיק את האפליה והנישול של מיעוטים בתוך הקו הירוק ומעבר לו, לעשות כמיטב יכולתו לחיסולה של אופציית שתי המדינות שתביא לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, ולנסות להשתיק קולות הקוראים תיגר על מדיניות ניצית זו דרך חקיקה אנטי-דמוקרטית ומסעות דה-לגיטימציה כנגד השמאל בתוך החברה הישראלית.
לפיכך, כל מפלגת שמאל-מרכז שתשב בתוך קואליציה המונהגת על בנימין נתניהו ונסמכת על צמד בסיסי הכוח החזקים של בימין – הקול הרוסי והקול הדתי-לאומי – צפויה להיכשל כישלון חרוץ. כל מפלגת שמאל-מרכז שתצטרף לקואליצית הגוש הימני החדש תהיה חסרת כוח לשנות מבפנים שכן היא תהיה חסרת יכולת לאיים על יציבותה. נוכחות קואליציונית כזו תהיה לא רק בגידה במנדט הבוחרים אלא תוביל לכרסום עמוק עוד יותר באידאולוגיה ובכוח הפוליטי של מחנה השמאל-מרכז. חשוב כי כל מפלגה, חדשה כותיקה, ששוקלת להצטרף לקואליציה עתידית בראשות נתניהו תכיר במציאות חדשה זו.
מנגד, דווקא גוש ימני יציב זה מציב הזדמנות פז להתארגנות מחדש של השמאל. הגוש הימני צריך לשמש כדוגמא ומופת לשמאל הישראלי. כנגד גוש ימני מובהק זה, שומה על השמאל והמרכז להציב אלטרנטיבה ראויה של מחנה מגובש אידיאולוגית ומתואם מבחינה ארגונית. האיחוד של ליברמן ונתניהו יחד עם נצחונו הסוחף של בנט ב"בית היהודי" מכשירים את הקרקע ללידתו העתידית של גוש שמאל-מרכז חדש בישראל, המתנשא גם הוא מעל החלוקות הסקטוריאלית כדי לקדם אג'נדה משותפת. בגוש החדש, הגוש הדמוקרטי, ערבים ויהודים יתאחדו על מנת להציע חזון פוליטי ברור ומובחן היטב מזה של הגוש הימני – סיום הכיבוש הישראלי באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67', שיוויון אזרחי אישי וקהילתי מלא למיעוטים הלא יהודיים בישראל, כלכלת רווחה מקיפה ובת קיימא, ותפיסת ביטחון שאינה מתבססת על פחד משתק אלא על הכרה בעוצמתה של ישראל ויכולתה לכרות בריתות אזוריות אסטרטגיות.
