מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
03.07.2013 פרשנות מאת ד"ר אבנר ענבר
ההתנחלות סוסיא שבדרום הר-חברון. צילום: Michael Loadenthal
ההתנחלות סוסיא שבדרום הר-חברון. צילום: Michael Loadenthal    

מיתוס ההתנחלויות

"את ההתנחלויות לא צריך לפנות בכוח; את ההתנחלויות יש להפסיק". מנכ"ל מולד, אבנר ענבר, על המנגנונים הפוליטיים והכלכליים שמשמרים את מערך ההתנחלויות הרעוע בחיים. פורסם לראשונה ב"הארץ"
מאמר זה התפרסם לראשונה ב"הארץ" ב-19.06.2013

מדי יום מתארכת רשימת האנשים המספידים את פתרון שתי המדינות - חלקם חסידי חלוקת הארץ שאמרו נואש, חלקם מתנגדים ותיקים שמתקשים להסתיר את שביעות רצונם. מסע ההלוויה עושה את דרכו אט-אט מהשוליים הפוליטיים לפריים־טיים: באחרונה שודרה בערוץ השני כתבה שעסקה בשאלת היתכנותה של נוסחת "שתי מדינות לשני עמים" על רקע השינויים הדרמטיים בשטח, ובראשם מפעל ההתנחלויות.

אף שהקונצנזוס הבינלאומי סביב פתרון שתי המדינות טרם נשבר, הרי שנוכח כישלון תהליך השלום הופכת סוגיית הפתרון הזה למסגרת הדיון בסכסוך הישראלי־פלסטיני. רק באחרונה קצב מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, את גבולות הזמן שאחריו ייסגר חלון ההזדמנויות לפתרון שתי המדינות - לשנתיים לכל היותר. אחר כך, אמר, "זה נגמר".

למרות שהייאוש מפתרון החלוקה גובר באחרונה, הרעיון העומד בבסיס ההתנגדות לו אינו חדש. בכתבה בערוץ 2 מככב מירון בנבנשתי, שמתריע כבר 30 שנה מפני "אי־ההפיכוּת" של הכיבוש. בשנים האחרונות הפכה דוקטרינת בנבנשתי לנקודת מפגש מפתיעה בין השמאל הרדיקלי לימין המשיחי. אלה גם אלה מתנגדים לחלוקת הארץ מטעמים אידיאולוגיים: סלידה ממדינות לאום מחד ואמונה בבעלותו של העם היהודי על השטחים הכבושים מאידך. ואולם, שני הצדדים מעדיפים לארוז את מרכולתם במעטפת של טיעונים פרגמטיים על גיאוגרפיה, דמוגרפיה וכלכלה. דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, כתב בשנה שעברה ל"ניו יורק טיימס", כי ההתנחלויות הן "עובדה בלתי־הפיכה" ויו"ר הכנסת לשעבר ראובן ריבלין קבע באחרונה, כי "רעיון ההיפרדות בין שני העמים כשל". "ניצחנו", הכריז משה ארנס בכתבת היומן, בזמן שיריבו יוסי שריד נראה קרוב מתמיד להודאה בתבוסה.

בנבנשתי מקפיד לשוות לדבריו ארשת אמפירית, אך את השכנוע העמוק שלו שאת הנעשה אין להשיב יש להבין על רקע השקפת עולמו, כפי שביטאהּ בראיון לארי שביט ב”הארץ”: "ארץ ישראל היא שלמה. יחידה גיאו־פוליטית אחת. לכן חלוקתה בלתי אפשרית". אין פלא אפוא, שהתנבאותו של בנבנישתי בכתבה – "זה פשוט לא עומד, זה לא קיים, זה לא הולך, אין, שכח מזה" – מזכירה בנימתה את פסיקתו של הרב מרדכי אליהו ערב ההתנתקות, כי "היה לא תהיה". ובכן, התנתקות הייתה, גם מדינה פלסטינית תהיה כנראה, ואת הנופך המיסטי מוטב לאזן בהתבוננות צלולה על העובדות שיכתיבו את גורל השטחים.

מראשית דרכה השתמשה תנועת ההתנחלות בשתי אסטרטגיות: הראשונה - ההתנחלות בלבבות - ביקשה לרכוש אהדה כדי להבטיח תמיכה ציבורית רחבה. השנייה - קביעת עובדות בשטח - התבססה על ההנחה שכל מתנחל נוסף מבצר את השליטה בשטחים. והנה, שתי האסטרטגיות כשלו. למרות מאמצים כבירים, לבבותיהם של הישראלים נותרו אדישים להתנחלות ומרביתם ממשיכים לתמוך בפינוי השטחים במסגרת הסדר. התפכחותם של המתנחלים מחלום ההתנחלות בלבבות התרחשה, כנראה, בעקבות ההתנתקות, שההתנגדות לה לא פרצה את גבולות מחנה הימין האדוק.

בעוד שהישגי המתנחלים בדעת הקהל נותרו מינוריים, קשה להכחיש את הצלחתם בקביעת עובדות בשטח. בשנים האחרונות התפשטותם המרשימה כמעט על כל גבעה בגדה ריפתה את ידיהם של רבים מתומכי פתרון שתי המדינות. ואולם, כפי שקבע לאחרונה הגיאוגרף חתן פרס ישראל אלישע אפרת, דווקא ריבוי ההתנחלויות ופרישתן המרחבית מערערות את היתכנות המפעל כולו. "מערך ההתנחלויות שהוקם בהשקעות עתק אכן רעוע מבחינה גיאוגרפית, אינו מתיישב עם היגיון תכנוני מרחבי, ולכן הוא חסר סיכוי לקיום עצמאי מתמשך", כתב אפרת. "קריסתו והתפוררותו היא רק שאלה של זמן".

זאת ועוד, בעוד ששטחי השיפוט של המועצות האזוריות בשטחים תופסים כ–40% מהגדה, השטח הבנוי של ההתנחלויות מהווה כאחוז בודד. ב-1982, בשעה שבגדה חיו כ-800 אלף פלסטינים, בנבנשתי העריך שאוכלוסיית המתנחלים תדביק בהדרגה את האוכלוסייה הפלסטינית בגודלה, משום שהאחרונים ייאלצו להגר. כיום חיים בגדה כשני מיליון פלסטינים ושיעור הריבוי הטבעי שלהם ממשיך להיות גבוה משל המתנחלים. בהתנחלויות לא התפתחה תעשייה מקומית, מסחר או חקלאות משמעותיים ויותר משני שלישים מהמתנחלים עובדים בתוך הקו הירוק.

המערך הרעוע של ההתנחלות ממשיך להתקיים אך ורק הודות למכונת הנשמה שמוסיפה להזרים אליו תקציבי עתק, המגולמים בהטבות כלכליות, השקעות מסיביות בתשתית ושירותי אבטחה. ההתנחלות היא פרויקט חסר תוחלת כלכלית שאינו יכול להתקיים אפילו יום אחד ללא צינור החמצן שמסופק לו באדיבות הציבור הישראלי. ממשלה שתחליט לנתק את הצינור תשים קץ להתנחלויות בלי לשלוח חייל אחד לפנותן.

מיתוס פינוי ההתנחלויות בכוח, שהועצם במתכוון בהתנתקות, הוא אחד מאבני הנגף העיקריות בדרך לפתרון שתי המדינות. את ההתנחלויות לא צריך לפנות; את ההתנחלויות יש להפסיק. אין להן קיום ללא תמיכה כלכלית וביטחונית מתמדת מטעם ועל חשבון הציבור הישראלי. לכן, אם נבואות הזעם של בנבנשתי יתממשו, זה לא יהיה בגלל שחלוקת הארץ אינה אפשרית אלא משום שהציבור הישראלי שחפץ בה - כלומר, רוב הציבור - החליט לוותר.