"האביב האסלאמי" - מהפכה של עונת מעבר

שני צעירים, מחמד בעזיזי הטוניסאי, ששרף את עצמו, וח'אלד סעיד המצרי, שעונה למוות בידי כוחות הביטחון המצריים, הבעירו את המזרח התיכון במותם. בעזיזי הצית את עצמו ופונה לבית חולים במצב אנוש אחרי שהושפל בידי פקחית עירונית ב-17 בדצמבר 2010. בשבועות שפרפר בין חיים למוות הלכו והתעצמו ההפגנות נגד שלטון זיין אל-עבידין בן עלי, שליט טוניסיה, וב-14 בינואר 2011, עשרה ימים אחרי שבעזיזי נפטר, נמלט בן עלי מן המדינה, לאחר ששלט בה 23 שנה, ועמו בני משפחתו ומקורביו. במהלך אותו חודש הלכו ההפגנות והתעצמו תחת הסיסמה "העם רוצה בהפלת המשטר". למצרים הן התפשטו בסוף ינואר, ותוך שבועיים, ב 11 לפברואר, סמכויותיו של מבארכ הועברו למועצה הצבאית העליונה.

אך למרות שהמפגינים, רובם צעירים מתוסכלים וחברי איגודים מקצועיים, סיכנו את המשטר, כוחות הביטחון לא טבחו בהם והצבא סירב להשתתף בדיכוי ההפגנות. השוטרים והחיילים שהיו צריכים להחליט אם הם נאמנים לעריץ ששילם את משכורתיהם או לאחים, לבני דודים ולשכנים שיצאו לרחובות, בחרו באחים ובבני דודים. זה היה הרגע שבו מאזן הכוחות בין הרודנים, מבארכ ובן עלי, לבין נתיניהם במצרים וטוניסיה התהפך. החלטת הצבא להימנע מעימות עם המפגינים מנעה מלחמת אזרחים במצרים וטוניסיה ואפשרה למדינה להתמודד עם שאלת החלפת השיטה הפוליטית.

הצלחתם של המפגינים חוללה בעולם הערבי מפנה תודעתי שתואר כ"שבירת מחסום הפחד". נכונותם של ההמונים להתעמת עם השליטים ועם מנגנוני הביטחון שינתה את התרבות הפוליטית של אותן מדינות. יתר על כן, מנוסתו של נשיא טוניסיה המחישה מה עשוי להתרחש כאשר הציבור עומד על שלו ועוררה בקרב אזרחי מדינות ערביות אחרות את הרצון לחקות את ההצלחה. וכך, ההפגנות בטוניסיה והסיסמה שטבעו מתנגדי המשטר - אל-שעב יוריד (העם רוצה) - התפשטו למדינות ערביות אחרות. מטבע הדברים, העמים השונים רצו שינויים שונים: במצרים, בלוב, בסוריה ובתימן חזרו המפגינים שוב ושוב על הדרישה להפיל את המשטר; בירדן הציגו המוחים דרישה מתונה יותר, "העם דורש לשנות את השיטה"; ובקרב הפלסטינים הועלתה הדרישה לשים קץ לפיצול בין הפתח לחמאס. (כידוע, גם בישראל העם דרש, אלא שהדרישות בישראל נשאו אופי חברתי וכלכלי ולא פוליטי ומשפטי.)

מנוסתו של בן עלי מטוניסיה אירעה במקביל לפעילויות המחאה שהתנהלו במצרים לפני שנת 2010 ובמהלכה. זה זמן רב מפגינים האיגודים המקצועיים במצרים נגד תנאי התעסוקה של חבריהם, ובשנים האחרונות אף קמו באינטרנט כמה קבוצות מחאה שפעלו נגד השלטון. ביוני 2010 המתח במצרים גבר לאחר שח'אלד סעיד, איש מחשבים ומוזיקאי, ישב בקומה השנייה של אינטרנט-קפה כאשר ניגשו אליו שני שוטרים מצרִים ועצרו אותו באלימות רבה. על פי עדויות הנוכחים, כבר ביציאה מבית הקפה ריסקו השוטרים את פניו. לא ברור מתי ח'אלד מת; כעבור זמן-מה הגיע אחיו לחדר המתים וצילם את פניו המרוסקים של ח'אלד במצלמת הטלפון הסלולרי שלו; התמונה הועלתה לאינטרנט, ושם היא הופצה באופן ויראלי ועוררה זעם רב בציבור הרחב.

תמונתו של ח'אלד סעיד שנהרג על ידי שוטרים מצרים

בין הצופים בתמונה היה ואאל גונים, צעיר מצרי שהתגורר אז בדובאי ושימש כמנהל בכיר בגוגל. גונים פתח דף פייסבוק בשם "כולנו ח'אלד סעיד". הדף צבר עשרות אלפי לייקים, וכאשר קרא גונים לקוראיו לצאת להפגין נגד המשטר ב-25 בינואר 2011 השתלבה קריאתו בהצלחתם של הטוניסאים להניס את בן עלי ובפעילותן של תנועות מחאה אחרות במצרים, כגון "כִּפאיה" (מספיק), "תנועת הצעירים – השישי באפריל", "האגודה הלאומית לשינוי", שנוסדה בידי מחמד בראדעי, ותנועות נוספות. כ-50,000 מפגינים הגיעו לכיכר תחריר להפגנה הראשונה, והניעו גל של הפגנות שכללו בשיאן כמה מאות אלפי מפגינים (ההערכות נעות בין 300,000 ל-1,000,000 מפגינים). כיכר תחריר היתה לאייקון של ההתקוממות כנגד המשטר במצרים.

האינטרנט, כפי שמעיד הדף "כולנו ח'אלד סעיד", היה אמצעי חשוב ביותר בפוליטיזציה של הציבור הערבי וכלי עזר מרכזי בהפגנות של 2011. במצרים, שבה לרבע מהאוכלוסייה ויותר יש נגישות לאינטרנט, ובטוניסיה, שבה למעלה משליש מהתושבים נהנים מגישה לאינטרנט, הוקמו אתרי בלוגרים וקבוצות פייסבוק שכתבו ומחו נגד השלטון, ואלה הצטרפו לקבוצת הפעילים הפוליטית "תנועת הצעירים – השישי באפריל" שהוקמה כבר ב-2008 והשתמשה באינטרנט כבימת התדיינות מרכזית.

תרומתו העיקרית של האינטרנט למחאה חברתית ופעילות פוליטית הוא בביטול המונופול של המדינה על השליטה במידע ועל הפצתו בציבור. באמצעות האינטרנט, כל עֵד למעשה זוועה, כמו התעללותה של המשטרה בח'אלד סעיד, יכול לצלם ולהפיץ את התמונה בעולם כולו; כל אדם יכול להציג את דעותיו בפני המשתמשים באינטרנט, וכל חבורת פעילים, כמו "תנועת הצעירים – השישי באפריל" או "כולנו ח'אלד סעיד", יכולה ליצור קבוצת דיון המלבנת סוגיות פוליטיות. ובהמשך לדיונים והפצת המידע, פעילי האינטרנט יכולים לחרוג מתחומיו ולהוציא את ההמונים לרחובות, שכן האינטרנט מאפשר לקבוצות הללו להפיץ בקלות רבה מידע ארגוני, לרבות מידע על הפגנות. חלפו, אם כן, הימים שבהם בעלי השררה השתלטו על תחנת רדיו מרכזית ודרכה פיקחו על המידע העומד לרשות נתיניהם. האינטרנט הפך את העם לשותף של השליטים ביצירת מידע ובהפצתו, וכך הוא פירק את מונופול הידע של המדינה ואת הכוח המתלווה אליו.

החלטת הקצונה הבכירה, הן בטוניסיה והן במצרים, להשאיר את החיילים בקסרקטינים בזמן שברחובות התפשטה המחאה, וקבוצות המחאה הפוליטיות שהתבססו על רשתות חברתיות, שינו את יחסי הכוחות בין הציבור לשליטיו. גם המאבקים העקובים מדם בלוב ובסוריה, שהעניקו משמעות חדשה לביטוי "שבירת מחסום הפחד", חיזקו מגמה זו והוכיחו שהאוכלוסיות המדוכאות מוכנות להילחם ולהקריב הרבה כדי לזכות בחופש. דומה שזו ההתפתחות החשובה ביותר של "האביב האסלאמי": העם נוכח בפוליטיקה. נחישותו המפתיעה והלא-צפויה של הציבור הרחב להתעמת עם שליטיו היא נתון חדש וכנראה גם בלתי הפיך הפותח את הדלת למשטרים הנבחרים בבחירות דמוקרטיות. ובעקבות הבחירות במצרים ובטוניסיה התבהר מאפיין נוסף: המרוויחות הגדולות של השיטה הדמוקרטית הן התנועות האסלאמיסטיות המתונות.

המפלגות האסלאמיסטיות נוסדו והשתלבו בזירה הפוליטית במצרים ובטוניסיה, מדינות שנמנעו ממלחמות אזרחים, ובלוב, שמלחמת האזרחים לא ארכה בה זמן רב. בתימן עדיין לא נערכו בחירות מאז פרוץ "האביב", אולם נראה שהמפלגה האסלאמיסטית, "אל-אסלאח", תזכה לתמיכה רבה כאשר ייערכו הבחירות, וייתכן שייווסדו בה עוד מפלגות אסלאמיסטיות, שמרניות אף יותר. בסוריה, התנועות האסלאמיסטיות מחכות בשולי הזירה הפוליטית, ונראה שבכוונתן להגיח משם עם תום הקרבות. מטבע הדברים, הצלחתן – או, אם נחזור למטאפורת "האביב", "פריחתן" – של המפלגות האיסלאמיסטיות, וזינוקן לעמדות כוח, עוררו התנגדות – "אלרגיות" – בקרב הליברלים. הסיבה לכך נעוצה, בין היתר, בתחושת הבעלות של הליברלים על המהפכות, בייחוד במצרים ובתימן, והתחושה שהאסלאמיסטים נישלו אותם מהמגיע להם. כמו כן, הזרמים הליברליים והאיסלאמיסטיים אוחזים בתפישות עולם שונות ולא אחת סותרות, והליברלים במצרים זועמים על כך שהאסלאמיסטים מיישמים את תפישת העולם שלהם-עצמם בזירה הציבורית.

בימים הראשונים של ההפגנות נותרו חברי תנועות האופוזיציה הישנות, "האחים המסלמים" והתנועות הסלפיות, בשוליים. מנהיגיהן, רובם גברים מבוגרים בשנות ה-60 לחייהם ואף יותר, רבי ניסיון וזהירים, לא ששו להשתתף בהפגנות שארגנה האופוזיציה החדשה. רק אחרי שהופעל עליהם לחץ מצד צעירי התנועה, ולאחר שנוכחו לדעת שההפגנות צוברות פופולריות רבה, הסכימו גם הם להצטרף.

שיתוף הפעולה בין האופוזיציה הליברלית החדשה במצרים לבין האופוזיציה האסלאמיסטית הוותיקה לא נמשך זמן רב. כל עוד נאבקו נגד מבארכ ואנשיו, שילבו התנועות היריבות כוחות, אך לאחר שהסתיים המאבק נגד האויב המשותף נפרדו דרכיהן ועימות יצרי וכוחני פרץ ביניהם. הכוחות החילוניים והליברליים, חברי האופוזיציה החדשה, חשו שהמהפכה היא "שלהם": הם ארגנו אותה, הם היו ברחובות ברגעיה הראשונים, כשהמחאה עדיין פרפרה בין הצלחה לכישלון, והם סיכנו את חייהם. אבל חברי האופוזיציה אסלאמיסטית שפעלה עשרות שנים נגד שליטי מצרים, ואשר מנהיגיה הושלכו לכלא ולא מעט מהם אף הוצאו להורג, לא נתקפו רגשי נחיתות מול הבורגנים הצעירים שהצטרפו לאופוזיציה בשנים האחרונות. יתר על כן, בבחירות לפרלמנט שנערכו ב 2012 זכו האסלאמיסטים בשני שלישים מהקולות, ובשל כך הם סברו שתפקידם להוביל את מצרים, לקדם חוקה הנשענת על השריעה ולהקים מנגנוני תחיקה המשלבים ערכים דתיים בחיי היומיום.

בטוניסיה, תוצאות הבחירות היו שונות: מאזן הכוחות אילץ את מפלגת "אל-נהדה", מפלגה אסלאמיסטית מתונה, לשתף פעולה עם הליברלים, וכך נוצרה קואליציה שבה ראש הממשלה מייצג מפלגה אסלאמיסטית ואילו הנשיא מייצג מפלגה ליברלית. בלוב, בשל סיבות שונות שמקורן בתקופתו של קד'אפי, "מפלגת הצדק והשיקום", המייצגת את תנועת "האחים", זכתה ל-17 מתוך 80 המקומות המיועדים למפלגות. בתימן, כאמור, עדיין לא נערכו בחירות, וקשה להעריך את שיעור התומכים בתנועות האסלאמיסטיות, אך ברור שהן נהנות מתמיכה רחבה.

כיום, המחלוקת הרעיונית בין הליברלים לבין האסלאמיסטים, גם במצרים וגם בטוניסיה, ובמידה כזו או אחרת גם במדינות האחרות שחוו את "האביב האסלאמי", מתועלת למאבק סביב החוקה שאמורה להגדיר את הסמכויות של כל אחת מהרשויות, להפריד בין הצבא לבין המערכת הפוליטית, לנסח את זכויות הפרט, וחשוב מכול, להכריע באיזו מידה תשפיע השריעה (המשפט המוסלמי) על התחיקה ובאיזו מידה יחדרו הערכים הדתיים לזירה הציבורית. 

במצרים מתגלמים המתחים הללו בכמה סעיפים חדשים שהאסלאמיסטים הוסיפו לאחר שתפשו את השלטון ולקחו על עצמם לנסח את החוקה. למעשה, סעיף 2, המופיע כבר בחוקה של 1971, קובע כי "עקרונות השריעה האסלאמית הם מקור התחיקה העיקרי", אולם משפט מעומעם זה מצביע על כיוון כללי ולא בהכרח על התנהלות בפועל. ואכן, משפטנים מצרִים העניקו לו כל השנים את הפרשנות המצומצמת ביותר שניתן ולמעשה רוקנו אותו מכל תוכן ממשי. כתוצאה מכך, השפעת השריעה על המשפט המצרי לפני "האביב האסלאמי" היתה מצומצמת מאוד.

הסעיפים החדשים שהוסיפו האסלאמיסטים, ואשר עוררו התנגדות רבה בקרב הליברלים, נוסחו על מנת לשנות מצב זה. אחד מהם, סעיף 219, שנועד לאפשר למשפטנים להרחיב את השפעת השריעה על התחיקה והפסיקה במצרים, קובע במפורש שהחוק המצרי יושפע מכמה יסודות של המשפט המוסלמי ומהמסורת המשפטית שנוסחה בידי משפטנים מוסלמים במהלך הדורות. סעיף נוסף, סעיף 4, קובע שבכל הנוגע לנושאים הקשורים בשריעה, יש להתייעץ עם מלומדים המתמחים במשפט מוסלמי; אמנם למלומדים הללו אין סמכות להתערב או להכריע בסוגיות שיוצגו לפניהם, אך הם ייהנו ממעמד של יועצים וסביר להניח שהם אף ישפיעו על דעת הקהל.

הסעיפים שהוכנסו לחוקה אינם מעניקים לאנשי הדת סמכות לחוקק חוקים ואף אינם מנסחים במפורש חוקים הנושאים אופי דתי, אולם הם מאפשרים לפרלמנט ולשופטים להציע פרשנות המרחיבה את נוכחותה של השריעה במכלול המשפט המצרי. אם בעתיד יתמלאו הפרלמנט ובתי המשפט במחוקקים ובשופטים אסלאמיסטים, יהיה בכוחם, בחסות סעיפים אלה, להגביר את התחיקה והפסיקה המושפעות מהשריעה. לעת עתה הצליחו אפוא "האחים" ושותפיהם לעצב את החוקה בהתאם לתפישת עולמם.

הקושי העיקרי הכרוך בניסוח החוקה נעוץ בכך שמצרים, והמדינות הנוספות המשכתבות כעת את חוקתן, נדרשות לקבוע את חוקי המשחק הפוליטי בזמן שהמשחק הפוליטי מתנהל. אין במדינות הללו מסורת פוליטית ומשפטית שעל פיה ניתן לגבש את אופיה של המדינה בתקופה כה רוויית מתחים, ולכן כל הצעה לתחיקה נתפשת כחלק ממאבק הכוחות עצמו. במצרים, במסגרת מאבקי הכוח, פעלו "האחים המסלמים" במהירות לפני שהיה סיפק בידי הליברלים להתארגן כראוי לקראת הבחירות. הליברלים ראו בכך מחטף של המהפכה, והם אף טוענים ש"האחים המסלמים" הוליכו את הציבור שולל, הן כאשר הודיעו שלא יציגו מועמד לנשיאות ובסופו של דבר הציגו שני מועמדים, והן כאשר התחייבו שיציגו מועמדים רק ל-30% – ולאחר מכן ל-40% – מהמושבים בפרלמנט, ולבסוף הציגו הרבה יותר מועמדים. הבטחות אלה, שהופרו בריש גלי, יצרו בקרב הליברלים את הרושם ש"האחים המסלמים" אינם אלא קבוצה צינית שלאחר שתגיע לשלטון תתקשה להיפרד ממנו.

לעומת זאת, מצרִים רבים סבורים שהליברלים, ובני בריתם השופטים, עושים הכול כדי לטרפד את שלטונם של "האחים המסלמים", שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. כך, לדוגמה, תוצאותיו של ההישג הדמוקרטי הבולט ביותר, הבחירות לפרלמנט, נפסלו על ידי בתי המשפט. ואכן, במצרים מתנהלת כעת מלחמת רשויות, שבה הרשות השיפוטית בולמת בכל דרך את מדיניותה של הרשות המבצעת.

לצד הביקורת שמשמיעים הליברלים יש להביא בחשבון שהאסלאמיסטים – "האחים המסלמים" והסלפים – זוכים לתמיכה ציבורית רחבה הן במצרים והן בטוניסיה, ולכן ייתכן שגם אם היה ניתן לליברלים מלוא הזמן הדרוש להתכונן לבחירות, הם היו נוחלים מפלה. כך או כך, הליברלים במדינות הערביות נקלעו לדילמה לא פשוטה: מה קורה כאשר תפישת עולם ותחיקה אנטי-ליברלית זוכות לרוב מוצק בבחירות דמוקרטיות? אם נוהגים על פי דעת הרוב, פוגעים בערכים הליברלים; אם מגינים על עקרונות הליברליזם, פוגעים בעיקרון חשוב של הדמוקרטיה – קרי, שלטון הרוב.

המהפכה שהכניסה את הציבור הרחב למגרש הפוליטי והעלתה את האסלאמיסטים המתונים לשלטון השליכה לפח האשפה של ההיסטוריה רודנים כמו בן עלי הטוניסאי ומבארכ ופגעה בכוחם של האסלאמיסטים הקיצונים. למעשה, לפני "האביב האסלאמי" היה קשר הדוק בין הרודנים ובין האיסלאמיסטים הקיצונים: הן אלה והן אלה נשענו על כוח פוליטי ואלימות. כל עוד היה השלטון בידי רודנים, שדיכאו בכוח כל ניסיון של הציבור להשתלב בפוליטיקה, יכולים היו האיסלאמיסטים הקיצונים לטעון שרק בכוח הזרוע ניתן להפיל שלטון כה אלים ומושחת. אולם לאחר שהרודנים הופלו בידי ההמונים, ובייחוד לאחר שמפלגות אסלאמיסטיות מתונות השתלבו בפוליטיקה ואף ניצחו בבחירות, הטענה שרק באלימות אפשר לשנות את השלטון איבדה חלק ניכר מכוחה. כעת, ההשפעה הפוליטית של האסלאמיסטים תלויה ביכולתם-שלהם לשכנע את המצביעים לתמוך במפלגותיהם ולאמץ תחיקה המושפעת מערכי האסלאם. בטווח הארוך, במשחק פוליטי שכזה, לאסלאמיסטים הקיצונים כמעט אין דריסת רגל. 

ואולם, במקביל לצמצום השפעתם ארוכת-הטווח במדינות כמו מצרים וטוניסיה הצליחו האסלאמיסטים האלימים להפגין נוכחות חזקה במדינות כמו סוריה ותימן, בעיקר בשל חולשת השלטון המרכזי. דפוס חדירה זה מוכר היטב; בעבר, תנועות אסלאמיסטיות אלימות כמו אל-קאעדה הצליחו להשתלט על מדינות לא מתפקדות כמו אפגניסטן וסומליה, שהשלטון המרכזי בהן היה חלש מכדי להעמיד מולם כוחות ביטחון חזקים. במדינות אחרות, כגון תימן ולוב, שבהן השלטון שסוע או מתקשה להתבסס, והתנאים הטופוגרפיים מאפשרים למורדים להסתתר, האסלאמיסטים הקיצונים משיגים הישגים חלקיים. ככלל, מאזן הכוחות שבין תנועות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין המדינות נקבע בעיקר על ידי מנגנוני הביטחון של המדינות עצמן, ולעתים הוא גם מושפע מתנאים טופוגרפיים המאפשרים לקיצונים להתחמק מהשלטונות. לכן, הצלחת האסלאמיסטים הקיצונים במדינות כגון לוב, טוניסיה ותימן תיקבע על ידי יכולתן או חוסר יכולתן של המדינות הללו להגיב, לתפקד, ולהעמיד נגדם כוחות ביטחון יעילים.

"האביב האסלאמי" חידד אפוא את ההבדלים שבין האסלאמיסטים הקיצונים והאלימים, המסרבים להשתלב בפוליטיקה המפלגתית והמדינתית, לבין האסלאמיסטים המתונים, הדוחים כל מאבק אלים ומצליחים להשתלב יפה בפוליטיקה הזאת. לא רק שפתיחת המערכת הפוליטית בפני מפלגות אסלאמיסטיות המחישה את ההבדלים הרעיוניים בין שני הזרמים הללו, השתתפותם של המתונים בבחירות ביססה את מעמדם בעיני הציבור והחלישה מאוד את תדמיתן של התנועות האלימות.

עיקר תשומת הלב של המדינות החֹוות את "האביב האסלאמי" מופנית פנימה, להתמודדות עם בעיות כלכליות, משפטיות (ניסוח חוקה) ופוליטיות (מאבקי כוח בין הליברלים לאסלאמיסטים, השבת החוק והסדר לרחובות). ההנהגות המגיעות לשלטון בעקבות הזעזועים הפוליטיים, הנהגות המובלות על ידי אסלאמיסטים מתונים או כוללות אותם, מבינות שכדי להשיג את היציבות במדינותיהן ואת יעדיהן הכלכליים עליהן לשמור על יחסים הדוקים עם מעצמות העולם ועם גופים כלכליים בינלאומיים. זו אחת הסיבות לקו פרגמטי שהן נוקטות בכל הקשור למדיניות החוץ והביטחון שלהן. יחסה של מצרים כלפי ישראל הוא ביטוי מובהק למתינות זו. בשל השאיפה לשמר את היחסים הטובים עם הקהילייה הבינלאומית ממשיך נשיא מצרים מחמד מורסי לקיים את הסכם השלום עם ישראל, והתנהלותו במהלך מבצע "עמוד ענן" מבטאת היטב את שאיפתו למצֵב את מצרים כמדינה מתונה המתווכת בין הפלסטינים ובין ישראל.

עם זאת, חשוב לזכור שתפישת העולם של מרבית הזרמים בעולם הערבי, הן הליברליים והן האסלאמיסטיים, עוינת את ישראל ואת מדיניותה כלפי הפלסטינים. הקמת משטרים דמוקרטיים החייבים להביא בחשבון את רצונם של המצביעים פירושה מתן דין וחשבון להשקפת העולם הביקורתית כלפי ישראל. בשל כך יאמצו זרמים אלה מדיניות המסייעת לפלסטינים, מבלי להגיע לעימות ישיר עם ישראל ועם המדינות המערביות התומכות בה. האפיק הנוח ביותר לפעילות שכזו הוא סיוע כלכלי ודיפלומטי. דוגמא לכך ניתן לראות בביקורו של שליט קטר חמאד אבן ח'ליפה אל-ת'אני ברצועת עזה, שהתאפשר בשל נכונותה של מצרים לשתף פעולה עם חמאס, הרבה מעבר למה שהיה נהוג בימי מבארכ.

שני גורמים משפיעים על יחסי מדינות ערב וישראל בעידן "האביב האסלאמי". האחד הוא קיומם של אינטרסים טקטיים, כגון הצורך להתמודד עם המשבר המתחולל בימים אלה בסוריה. בעקבות ההבנה שבסוריה, המחזיקה בנשק להשמדה המונית, נמצאים כוחות אסלאמיסטיים קיצוניים ואלימים, מחלו מנהיגי ירדן, תורכיה וישראל על כבודם ומצאו דרך לגבור על ההתחשבנויות הדיפלומטיות ביניהם ולשתף פעולה. השיקולים הטקטיים מפצלים בין מדינות ערב, ולעיתים יוצרים בריתות נוחות לישראל. אולם, מעצם טבעם, השיקולים הטקטיים עשויים להשתנות ואף למשוך את יחסי המדינות הללו עם ישראל לכיוונים שונים והפוכים.

הגורם השני, שהוא ארוך טווח ויעיב על יחסי ישראל ומדינות ערב עד שיפתר, הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התרחבותה של ישראל מעבר לגבולות 67', אל תוך יהודה ושומרון, נתפשת בעיני הציבור הערבי ברובו הגדול כהנצחה של הקולוניאליזם. הכיבוש הישראלי הוא פצע פתוח בעולם הערבי, אשר סבל מהקולוניאליזם, וסמרטוט אדום בעיני האירופאים, החשים נקיפות מצפון על השנים בהן הם עצמם היו קולוניאליסטים. בשל המטען ההיסטורי הזה, סף הסובלנות של הציבור הערבי והאירופאי כלפי מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשטחים הכבושים נמוך מאד. בעתיד, במערכים פוליטיים אחרים ובמסגרת התפתחויות פוליטיות שונות, הזעם על התפשטותה של ישראל לשטחים הכבושים עלול להוביל לעימותים חריפים בינה ובין המדינות שחוו את "האביב האסלאמי".

"האביב האסלאמי" מסכן את יחסי ישראל עם מדינות המרחב משום שבניגוד לעבר, ישראל איננה יכולה עוד להגיע להסכמים עם מנהיגי המדינות הללו מעל לראשו של הציבור הערבי; אולם אין זה מחויב המציאות שהקשיים הללו יובילו להתלקחות אלימה. אם ישראל תתייחס לדרישה המשותפת של כל המדינות הערביות, לרבות אלו שחוו את "האביב האסלאמי", ותאפשר להקים מדינה פלסטינית, יעלה בידה להימנע מעימותים צבאיים, להשיג יציבות דיפלומטית ולקדם את האינטרסים הכלכליים שלה.

מאז שהופלו המשטרים במדינות "האביב האסלאמי", הן מתמודדות עם סדרת משברים פוליטיים וכלכליים המוליכים אותן בנתיב של הרס עצמי. הסיבה לכך היא שהן מפוצלות לזרמים אידיאולוגים וקבוצות אתניות הנלחמים בינם לבין עצמם על כל הקופה – מאבק חסר פשרות ונטול גמישות. כל המעורבים מתנהלים ללא מעצורים ואינם בוחלים בשום אמצעי שעשוי לקדם את ענייניהם. ייתכן שההתגוששויות הללו הן לא יותר משלב ביניים שבו הצדדים השונים בוחנים את כוחם-שלהם, את עוצמת יריביהם ואת תגובותיו של הציבור. מצד שני, ייתכן שהן תחווינה התרסקות כה קשה, שהן לא תתאוששנה במשך עשרות שנים. 

המאבקים הללו מזכירים פן מסוים של האביב, אך לא את הלבלוב דווקא, אלא את ההפכפכות שתוארה ב"ארץ הישימון" של ת"ס אליוט, שכתב כי "אפריל הוא האכזר בחודשים", ה"מערב זיכרון ותשוקה". זו העונה שבה מתפרצים יצרים חזקים ומתעוררות שאיפות מרחיקות לכת, אך זו גם העונה שבה מאוויים אלה מתנגשים זה בזה במאבקים נטולי עכבות וגורמים חוסר יציבות. וכשם שבאביב שוררת תחושה של התעוררות, כך ב"אביב האסלאמי" שוררת תחושה של עמידה על סף של עידן חדש שניתן לעצבו מחדש, תנועה תנועה לפי חזונה. החלומות הפוליטיים והדתיים ענקיים, אך פוטנציאל ההרס עצום.

במהלך השנתיים שחלפו מאז פרץ "האביב האסלאמי" הספיקו פעיליו לגרום נזקים כבדים לחברה ולכלכלה של מדינותיהם, ודומה שידם עדיין נטויה. אולם למרות הנזקים הללו, ראוי לראות את אירועיו מזווית ראיה היסטורית. מטבע הדברים, אחרי זעזוע פוליטי שבמהלכו סולקו רודנים ושונתה השיטה הפוליטית, תסבול המדינה מתקופה של חוסר יציבות. הרבה אמונות וחלומות מתנגשים זה בזה בכל אחת מן המדינות הללו, בעוד הנכונות להתפשר קטנה ביותר. אם אזרחי המדינות החֹוות את "האביב האסלאמי" רוצים להשאיר מאחור את שלב העימותים הרצחניים וההרס העצמי, מן הראוי שייקחו לתשומת ליבם את הערתו של אדמונד ברק, אחד ההוגים הפוליטיים הבולטים שכתבו על המהפכה הצרפתית (וכזכור, גם בצרפת חלפו עשרות שנים אחרי המהפכה עד שהושגה יציבות פוליטית): "לבני-אדם דרושה מידה מסוימת של מתינות כדי שיהיו מסוגלים לנהוג בחֵירות, ולא – החירות תביא נזק להם-עצמם ותהיה מטרד קשה לכל האחרים" (אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, הוצאת שלם, 2000, עמ' 16).