מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
01.05.2013 פרשנות מאת רמי לבני
פגישת ראש הממשלה ומזכיר המדינה, אפריל 2013. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
פגישת ראש הממשלה ומזכיר המדינה, אפריל 2013. צילום: אבי אוחיון, לע"מ    

התוכנית להתשת השליח

פרוטוקול מומצא, אך מציאותי לחלוטין, של פגישת עבודה בין מזכיר המדינה האמריקאי לצוות המו"מ של ראש הממשלה נתניהו

בהתחלה הם תמיד נראים נמרצים, מתוחי גו, אפופים מעין חגיגיות שלא מכאן - השליחים האמריקאים. ג'ון קרי, ולפניו ג'ורג מיטשל, אנתוני זיני, וורן כריסטופר, דניס רוס, וגם ברק אובמה בביקורו בירושלים. "איזראל נידס פיס אנד סקיוריטי", הם מכריזים באופטימיות האמריקאית שוחרת המעש שלהם, אגב פסיעה בצעדים קלילים במעלה מדרגות משרד ראש הממשלה. אנחנו מחייכים בנימוס, אפילו מתרגשים קצת.

שיחת הפתיחה בלשכה הייתה נעימה. קרי התבדח על סידורי האבטחה, עמידרור הפגין שובבות בהזכירו את ההערה של אובמה על יופיה של התובעת הכללית בקליפורניה. קצת חילופי מלים על הממשלה החדשה בישראל והמצוק הפיסקלי. ואז מכחכח מזכיר המדינה בגרונו. "לטס גט טו ביזנס", הוא מציע בקורקטיות. עוזריו מוציאים מהבריף-קייס את קלסרי הניירות הירקרקים שנושאים את הכותרת "נגושיאיישן". האוויר נדרך. ראש הממשלה זע באי-נוחות. קנקן מיץ צונן מוזמן אל השולחן.

לפי התרגולת הקבועה, אנחנו ממהרים לפתוח עם הטריק הבסיסי שעבד לא רע בשלוש השנים האחרונות על הילארי. "אין דבר שהיה משמח אותנו יותר ממשא ומתן", מצהיר ראש הממשלה. "נפשנו כלתה לחתום עם הפלסטינים על שתי מדינות, ואני מוכן להיפגש עם אבו-מאזן בכל שעה ובכל מקום. אבל מה לעשות..." – מחווה נתניהו בידו כלפי התקרה בחוסר אונים, כמו חיים טופול המתריס כלפי ריבונו של עולם בתור טוביה החולב – "שהפרטנר הפלסטיני מסרב?"

"בעניין הזה יש לי בשורות מצוינות", מציין קרי במנוד סנטר קצוב. "ברמאללה מסרו לי שהם מוכנים עקרונית לפתוח בשיחות. ווי קאן מוב פורווארד".

בחדר משתררת שתיקה. עוד פעם "פורווארד". האמריקאים - עם תפיסת הזמן הליניארית הנאיבית שלהם, עם האובססיה המגוחכת לחתירה קדימה ולאקטיביות תכליתית - שוב השתמשו ב-F Word. הם לא מבינים שאצלנו במזרח התיכון הזמן לא נע קדימה אלא לצדדים, ובעיקר סב סביב עצמו במעגלים.

אנו ממצמצים זה לזה, אות למעבר לתרגיל מס' 2 של הלשכה בתרחיש של מתקפה מדינית עוינת. אנו מגייסים את כל משאבינו להפגנת הפקפוק: העפלה טונאלית, גיחוכים, משחק לא רצוני כביכול בידית ההגבהה/הנמכה של הכיסא. "הפלסטינים מוכנים לשיחות ללא תנאים מוקדמים?"

"יכול להועיל, כמובן, אם לא תבנו בהתנחלויות", משיב קרי. "הפלסטינים טוענים שהמשא ומתן נמשך ונמשך כבר 20 שנה, ובינתיים כבר יישבתם חצי מיליון יהודים בשטחים"

עמידרור מסמן לנו שהוא נוטל את ההובלה. "באמת", מגחך היועץ, "אני לא מבין את הפלסטינים האלה. התנחלויות, זה שמדאיג אותם? זאת הבעיה שלהם עכשיו, עם כל החמאס ומצרים והאביב הערבי? לא חבל לתקוע את הכול בגלל זה? בוא נתקדם הלאה, הלאה. חבל על כל רגע שאין משא ומתן. וכשהוא ייפתח, הרי גם ככה נדבר על הכול, ומן הסתם גם על ההתנחלויות".

"טוב", מנסה המזכיר דרך עוקפת. "ומה בדבר צעדים בוני אמון, כמו שחרור אסירים והעברת כספים?"

"הרי הסכמנו שאין תנאים מוקדמים", קורא ראש הממשלה בתנופה רטורית המעידה על ניצחונו הלוגי הברור. "שהפלסטינים יחליטו: עם או בלי תנאים מוקדמים. והלא גם אנחנו יכולים להציב תנאים! הדרך היחידה היא משא ומתן ישיר, נקי, בלי תנאים, בלי דרישות. אנחנו והפלסטינים, כמו מבוגרים. מה יש להפסיד?"

"אולי בכל זאת, בתור מחווה של רצון טוב..."

"אנו יותר מנשמח לעשות את כל המחוות הנדרשות לפתיחת משא ומתן מיד אחרי פתיחת המשא ומתן", מסכם נתניהו.

נתניהו היה הראשון לזהות את ההסתבכות של קרי בקורי טיעוניו שלו. בשלב הזה כבר ידענו שהמומנטום אצלנו. המזכיר נראה מבולבל לרגע. גביניו התכווצו בניסיון מאומץ להתרכז. "או-קיי", אמר, "הפלסטינים שואלים מה אתם מתכוונים להציג בתחילת המשא והמתן".

"אנחנו מתייחסים מאוד ברצינות לשיחות השלום, יש לנו עבודת מטה מסודרת וכבר הכנו צוותי מומחים לכל הנושאים".

"מצוין", זיק של תקווה ניעור בקרי. "אילו נושאים, למשל?".

"באופן טבעי חשוב להתחיל בטיפול המשותף במטרדי היתושים, הזבל, הארכיאולוגיה וסוגיית הערים התאומות".

"ומה בנוגע להצגת מפת נסיגה?", שואל האמריקני במבט אומר ייאוש.

"מפה?!", זעקנו סימולטנית ללא תיאום מוקדם. "בשלב כל כך ראשוני של המשא ומתן? לחשוף את כל הקלפים?"

"תראו, פשוט חשבתי", פוכר קרי את אצבעותיו בהצטדקות, "שמכיוון שהכיב... שהמצב הזה, נמשך כבר 45 שנה, רוב שנות קיום המדינה שלכם, למעשה, והמשא ומתן עם הפלסטינים מתקיים כמעט שנות דור, ומכיוון שאתם בעצמכם הרי אמרתם שיהיו שתי מדינות, ומכיוון שהפלסטינים הרי מוכנים לתת את הצד שלהם בעיסקה לפי נוסחת שטחים תמורת שלום - כלומר, את השלום – ובכן, חשבתי, במחילה, שהדבר הטבעי, ההגיוני והמתבקש מצדכם הוא..."

כאן כבר היה ברור שכל הגבולות נחצו. שהגיע הזמן להפסיק להיות נחמדים ולעבור לדוקטרינת "גוועלד" שהגה ראש הממשלה והפעיל בנאומיו באו"ם. המשימה מוטלת עליי.

"הולד איט, מיסטר סקרטרי! אתה חושב שפה זה מסצ'וסטס? ורמונט? שהשכנים שלנו הם נורווגים? ההיסטוריה הכאובה של העם היהודי, הכאוס בסוריה והחורף האיסלאמי לא לימדו אותנו שהחיפזון הוא מן השטן? שצריך לחשוב היטב לפני שזזים?"

"אבל בנאום בר אילן..."

"פרסנו את חזון שתי המדינות, נכון. היינו, ועודנו, בעד מדינה פלסטינית. אבל זה לא אומר בהכרח שיהיה לה שטח. מדינה עם שטח עלולה לנצל אותו בשביל לסכן את ביטחוננו".

"אז לא..."

"קודם כל שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה ויכירו בישראל כמדינה יהודית. אז אולי נשקול, בכפוף לנסיבות הקואליציוניות, שמולכו ירים בחטף איזה נייר מקומט לאוויר ומיד יתחוב אותו בחזרה לכיס. אנחנו לא מתחייבים כרגע אם זו תהיה מפה של האזור או של חצי האי האיברי בתקופה הרומית, ואנו עומדים על כך שזה יהיה בחושך. יש כאן שיקולים של ביטחון שדה. לא נקבל תכתיבים בנושא הזה. חייבים להבין: הסכסוך הזה לא התחיל אתמול, הוא לא על טריטוריה וקשה להניח שיש לו פיתרון".

"אבל אם אין לו פיתרון, אז למה אתם רוצים משא ומתן?", ממלמל קרי ביבבה ומאדים. "אפשר אולי לקבל כוס מים?"

"אין דבר שאנחנו רוצים יותר ממשא ומתן. אבל הפלסטינים, אתה יודע..."

הצוות האמריקאי ביקש שתי דקות להתייעצות. פניו הארוכות של קרי האריכו עוד יותר. "העליתם נקודות חשובות ומועילות", הודיעו האמריקנים עם חזרתם לחדר. "אנו מציעים שכולנו ניקח זמן ללמוד את הנושאים, ונחזור לדון בהם במפגש נוסף". הסכמנו בחיוך לבבי, ונפרדנו בלחיצת יד איתנה. האורחים מיהרו לכיוון היציאה. נדמה היה שבצאתו קרי כבר פחות משתוחח כדי לעבור בדלת. מרגע לרגע משהו בקומתו כאילו הצטמק, נעשה פרופורציוני יותר, כמעט יהודי.

כשהמשלחת עזבה, התרווחנו בכיסאות. לוקר שלח הודעה לעיתונות בשם הלשכה ודיווח על שיחות מוצלחות וקונסטרוקטיביות. במקביל שיגר לכתבים אס-אם-אס מפי "פקיד ישראלי בכיר שביקש לא להזדהות" על הנמכת ציפיות ושליחים אמריקניים תמימים שבטוחים שהם יביאו את הישועה.

אין ספק: עוד הישג מזהיר לישראל. עצרנו את המתקפה.