מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
20.05.2013 ניתוח מאת ד"ר צביה גרינפילד
 

הבעיה עם השמאל

מאמר אורח: ד"ר צביה גרינפלד על החטא המרכזי של מחנה השמאל ב-20 השנה האחרונות - הפקרת סדר היום המדיני לחוגים רדיקליים זעירים אך רבי השפעה, שדחקו מיליוני מצביעים מתונים לזרועות מפלגות המרכז האמורפיות

מאמר זה הינו פרק מתוך ספרה של גרינפילד שצפוי להתפרסם בהמשך השנה בשם "בחיפוש אחר השמאל האבוד – כיצד ומדוע התפוגג השמאל בישראל"

שלושה נתוני יסוד שעמם כדאי לפתוח את הדיון: עובדה א' - הכיבוש של שטחי פלסטין בגדה המערבית (ובמידה ניכרת גם בעזה) בידי ישראל נמשך זה 46 שנה, בלא שהשמאל הישראלי יצליח לסיים אותו ובלא שיצליח להפסיק את גדילתן והתפשטותן המתמדת של ההתנחלויות. עובדה ב' – עוצמתן הפרלמנטרית של המפלגות שנחשבו תמיד למעוז השמאל הציוני במפה הפוליטית הישראלית, מפלגת העבודה ומרצ, ירדה מ-56 מנדטים משותפים בבחירות 1992 (44 למפלגת העבודה בראשות רבין ועוד 12 מנדטים למרצ בראשות שולמית אלוני) ל-21 מנדטים משותפים בבחירות 2013 (15 לעבודה, 6 למרצ; חד"ש והמפלגות הערביות עלו באותו הזמן מ-5 מנדטים ב-92' ל-11 מנדטים ב-2013). עובדה ג' - במקביל לירידתן של מפלגת העבודה ומרצ (שאמנם עלו שוב מעט בבחירות האחרונות) נוצר בעשר השנים האחרונות מחנה בוחרים חדש, המתבסס ברובו הגדול על אותם 35 מנדטים אבודים שנעלמו במשך השנים ממחנה השמאל. במצורף מונה מחנה חדש זה 25 או 27 מנדטים (יש עתיד, התנועה, קדימה) כאשר מוֹתר שמונת המנדטים החסרים לשמאל עברו בחלקם לחד"ש ולמפלגות הערביות האחרות, ובחלקם האחר התמוססו ועברו כנראה לתמיכה בליכוד, ואולי אף בבית היהודי.

נתונים אלה אומרים דרשני ביחס לסוגיות רבות. אבל תובנה מהירה אחת היא שמחנה השמאל התפלג, למעשה, בתחילת שנות האלפיים לשני מחנות נפרדים בעלי זהות שונה. המחנה הראשון, הקטן יותר במימדיו, המשיך להצביע למפלגת העבודה ולמרצ ולהגדיר עצמו כשמאל. כדי להטיל סדר בדברים נכנה אותו כאן לצרכינו "השמאל הישן". המחנה השני, הגדול יותר, התחיל להצביע למפלגות מרכז הולכות ומתחדשות, ונראה שהוא גם מרחיק עצמו במידה כזו או אחרת מהגדרת הזהות ומן האידיאולוגיה של השמאל. מהן בדיוק מטרותיו של מחנה גדל זה? על כך נתהה מיד. בינתיים חשוב רק לשים לב לכך שלמרות חזרתם של חמישה מנדטים הביתה למרצ ולמפלגת העבודה בבחירות האחרונות – חזרה שפגעה בעיקר במפלגתה של ציפי לבני - מחנה המרכז כשלעצמו לא נפגע בגודלו. מכאן אפשר להסיק שכארבעה או חמישה מנדטים נדדו אליו (למפלגת "יש עתיד") גם מן הימין - ככל הנראה מן הליכוד, שאיבד כמסתבר שניים או שלושה מנדטים גם למפלגת "הבית היהודי".

השאלות שצריכות להעסיק אותנו עכשיו הן מדוע התרחש תהליך זה של התפלגות בשמאל, מהן משמעויותיו ומה יכולות להיות תוצאותיו האפשריות. על פניו, נדמה שהנתון הראשון שאותו הבאנו - כשלונן של מפלגות השמאל הישנות להביא לידי סיום את מצב הכיבוש של החברה הפלסטינית - הוא שחולל את השבר. חלקים נכבדים של תומכי שמאל ראו, כנראה, שאין תכלית להצבעתם עבור מפלגת העבודה או מרצ, והחליטו בכעס לנתק מגע ולנסות מזלם במקום אחר. במקביל אפשר להניח כי אלה שנותרו נאמנים למחנה השמאל והמשיכו לתמוך במפלגת העבודה ובמרצ למרות כשלונותיהן המהממים, נאלצו לערוך במודע או שלא במודע תיאום ציפיות חדש לעמדותיהן. מכיוון שתוכנית הפעולה המקורית של סיום הכיבוש ופינוי ההתנחלויות לא הצליחה במשך יותר מ-40 שנה, ומכיוון שהם עצמם ממשיכים איכשהו להצביע עבור אותם גופים שכבר הוכיחו בעליל את כשלונם בנושאים הקריטיים והחשובים ביותר - התוצאה הטבעית, כנראה, היא שצריך לערוך הסבה מסוימת: צריך לחשוב עכשיו על תוכנית אחרת שמאחוריה יש לעמוד מעתה ואולי היא דווקא תצליח!

שני תחליפים למצע המדיני שכשל

במציאות לבשה התפתחות זו פנים כפולות. מפלגת העבודה, שעמדה בפני חורבן כמעט מוחלט בעקבות הצטרפותו של אהוד ברק לקואליציית הימין הקיצוני של נתניהו ב-2009, אימצה אל לבה כמושיעה את שלי יחימוביץ'. המחיר שדרשה יחימוביץ' תמורת ההצלה המובטחת כמעט התבקש למעשה: לנטוש מאחור את הכישלון המדיני המתמשך ולהתמקד באג'נדה חדשה. שינוי האג'נדה יאפשר את המשך ההצבעה למפלגה גם אם הרציונאל לקיומה השתנה באורח רדיקלי (יש, כמובן, שיגידו כי סוגיות של כלכלה וחברה הן מנשמת אפה של מפלגה סוציאליסטית כמו העבודה, אך האמת הידועה היא שכמפלגה בורגנית של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה סוציאליזם חריף מן הסוג שהציעה שלי יחימוביץ' לא היה צד חזק במיוחד שלה). בסוף התברר, בכל מקרה, שהמהלך עצמו הועיל אך במעט, וייתכן גם שבוחריה הוותיקים של המפלגה חשו בכל זאת אי-נחת מסוימת, גם נוכח חריפותה של האג'נדה שהציבה יחימוביץ' וגם נוכח השינוי הדרמטי בסדר היום הפוליטי של מפלגתם. 

אבל זה היה רק ביטוי אחד של ההסבה שהנותרים מבין מצביעי מפלגות השמאל עשו כדי שיוכלו להמשיך ולתמוך בנאמנות במפלגותיהם הכושלות. ביטויה השני והרציני יותר של ההסבה בא לידי מימוש בתחום המדיני. המחויבים ביותר בין אנשי השמאל, אלה שלא יכלו ככל הנראה להסתפק בהסבת האנרגיה הביקורתית שלהם לכיוון הכלכלי-חברתי, החליטו שאם מפלגותיהם נכשלו במימוש תוכנית השמאל הישנה של שתי מדינות לשני עמים, אולי אין טעם להיאבק עוד וצריך בכלל לוותר על הכל ובלבד שהסיוט הנוכחי ייגמר. בראיון טלוויזיה שערך בנובמבר 2012 העיתונאי חגי סגל עם עמוס שוקן, בעליו ועורכו האחראי של עיתון "הארץ", תרם שוקן להבהרתה של הסבה זו בקרב השמאל. לדעתו של שוקן, מה שמבדיל בין מה שהוא כינה שמאל קיצוני לבין מה שהוא הגדיר כשמאל מתון היא עמדתם ביחס למדינת ישראל: בעוד השמאל המתון תומך ברעיון הישן של שתי המדינות, השמאל הקיצוני, לדעתו של שוקן, מעוניין כיום במדינה דו-לאומית. שוקן לא האריך בהבהרת משמעותן של שתי עמדות אלה, אבל אפשר כמדומה להסכים שאותו שמאל ציוני שתמך תמיד ברעיון שתי המדינות לשני העמים וחתר בהתאם לסיום השליטה הישראלית בשטחים ולשלום בין העמים, לא נחשב במשך שנים ארוכות למתון במיוחד על-ידי הימין הישראלי הקלאסי. והנה אנו מוצאים אותו כשהוא מוגדר לפתע כשמאל מתון וציוני, מפני שלצדו צמחה גירסה נוספת שלו, קיצונית הרבה יותר, שאינה מאמינה עוד ברעיון שתי המדינות ומוכנה ואף מעוניינת לוותר בכלל על ישראל כמדינת העם היהודי כדי להפוך אותה למדינה דו-לאומית אחת, חילונית וליברלית, שתהיה של שני העמים הישראלי והפלסטיני גם יחד. השמאל המתון והציוני של פעם הומר אפוא למהות חדשה בשלושה אופנים. אלה שלא עברו בכלל לתמיכה במפלגות המרכז בחרו בגירסא כלכלית-חברתית חדשה של עצמם ונטשו את העיסוק המדיני הישן מאחור. ואלה שלא רצו לנטוש לחלוטין את העיסוק המדיני הציבו לעצמם אג'נדה מדינית-רדיקלית חדשה שלא רק נטשה את התוכנית המדינית הישנה אלא אף עזבה מאחוריה את התמיכה בישראל כמדינת העם היהודי.

לא נדון כרגע במידת הסבירות של העמדה הרדיקלית החדשה, אבל ברור לגמרי שהיא אינה רק קיצונית, כפי שמודה שוקן, אלא גם מפורסמת מאוד. למעשה, זאת הבשורה החדשה וההצעה המאתגרת הגדולה של השמאל כיום בשדה המדיני, והיא מעסיקה ללא הרף את מעצבי דעת הקהל בתקשורת, גם אם היא עושה זאת עדיין בעיקר באורח עקיף ומתפתל, כאשר כולם מרמזים זה לזה ויודעים במה מדובר אבל לא תמיד אומרים לציבור הרחב הכל במפורש. הממסדים הממשליים הוותיקים ממשיכים אמנם להעמיד פנים כאילו התוכנית הישנה של שתי המדינות, על הנסיגה ופינוי ההתנחלויות הכרוכות בה, עדיין רלוונטית לחיינו ולכאורה יש טעם להתדיין עליה ואפילו להיאבק בגינה. אבל בשמאל לפחות - לשמחת לבבו של הימין - ההרגשה היא שכולם יודעים שלא כך הדבר. על תוכנית ישנה זו של שתי מדינות לשני עמים אבד בעצם הכלח. והכל דיבורים ריקים בלבד.

כדי לדייק עוד בעניין, צריך אולי לציין כי מטעמים של ריאליזם פוליטי מתפתחת כיום בקרב השמאל הלא-ציוני גירסה שלישית נוספת של פתרון למבוך הישראלי-פלסטיני, המקפלת בחובה באופן מסוים את הריטוריקה הישנה על שתי מדינות. לפי גישה זו תתקיימנה אכן שתי מדינות נפרדות בין הים לירדן, אבל לא בדיוק לשני העמים. פלסטין העצמאית תוקם בשטחים ובעזה, אך ישראל עצמה לא תוכל להישאר מדינתו הריבונית של העם היהודי בשל ההתנגשות ההכרחית לכאורה בין הגדרתה כ"יהודית" וכ"דמוקרטית". כדי להתאים למשפחת העמים הדמוקרטיים תצטרך ישראל, לפי תפיסה זו, לא רק להבטיח באופן מובן מאליו את זכויותיהם השוות של כל אזרחיה (כפי שמוטל עליה, כמובן, גם היום, יחד עם כל שאר הדמוקרטיות בעולם), אלא שהיא תצטרך לוותר על הגדרתה כמדינת העם היהודי. במקום זאת היא תוגדר מחדש כמדינת כל יושביה, יהודים וערבים כאחד. רבים בשמאל המביעים כיום הסכמה לתוכנית "שתי המדינות" מתכוונים בעצם לגירסה שלישית זו, המשקפת כמובן את עמדותיו של השמאל הרדיקלי ולא את אלה של השמאל הציוני המתון בנוסח שאותו ייצגה התנועה הציונית מאז ומעולם.

שני מחנות: בין השמאל המתון לשמאל הקיצוני

דבריו הכנים של שוקן חושפים אפוא את התהום האידיאולוגית הפעורה לא בין ימין לשמאל, אלא דווקא בין השמאל הרדיקלי לשמאל המתון שהצביע בעבר למפלגת העבודה ולמרצ, אך נטש כיום בהמוניו שתי מפלגות כושלות אלה. גם מפני ששתיהן לא הצליחו לקדם את הנושאים החשובים לו, אך לא פחות מכך - מפני שהתברר כי על סדר היום של מחנה השלום השתלט שמאל אקטיביסטי חדש שהציג ופיתח עמדות מרחיקות לכת הרבה יותר ממה שהיה מקובל על רובן המכריע של אליטות השמאל הישנות כשעלתה תוכנית אוסלו לפני 20 שנה. אז התייצבו מאחורי יצחק רבין חמישים ושישה מנדטים של שמאל-מרכז ציוני המאמין כמובן מאליו בזכותה הלגיטימית של ישראל לייצג ריבונות יהודית, והשמאל הקיצוני מנה עדיין כמה עשרות טרוצקיסטים-לניניסטים שישבו בבתי-קפה וחיברו עלונים. אלא שבאופן מדהים, דווקא שמאל שולי וקיצוני זה הפך כיום למבטא הקול הנורמטיבי והממסדי של השמאל המעודכן בישראל, בעוד הרוב המתון התפזר לו לאחר רצח רבין כמעט לכל רוח. במידה שתומכי שמאל ציוני אלה לא התייאשו בכלל מן הפוליטיקה, הם מחפשים בשנים האחרונות בית פוליטי יעיל ומעשי קצת יותר לקידום עמדותיהם. כך הם נעים ונדים מזה שנים בין מפלגות מרכז שונות, שעד לאחרונה לפחות לא הצליחו להטיל עוגן פוליטי יציב.

זוהי אפוא המפה הפוליטית כהוויתה הניצבת בפנינו: השמאל הישן, הציוני, התפלג למעשה לשניים. חלקו הגדול, המתון יותר, מאס בחוסר הפתרון ועבר לתמיכה במפלגות המרכז. חלקו הקטן יותר, הקיצוני, מאס אף הוא בחוסר הפתרון אבל עבר לקוטב ההפוך: לתמיכה בתוכנית רדיקלית אנטי-ציונית מפורשת. חלק קטן נוסף משלו ניסה להמלט מהבעיה ומצא מקלט בסוגיות של צדק חברתי. השאלה הטבעית הניצבת עכשיו לפתחנו היא היכן בעצם מתרכז השמאל החדש הזה? נראה שחלק ניכר ממנו אינו מצביע בכלל או שהוא מצביע למפלגות שוליים זעירות שלא עברו את אחוז החסימה. תומכים אלה אינם באים אפוא לידי ביטוי במפה הפוליטית הקיימת. חלק אחר של השמאל הרדיקלי התומך במדינה דו-לאומית מצביע, כידוע, לחד"ש. אבל העובדה שחד"ש זכתה ל-4 מנדטים בלבד בבחירות האחרונות מלמדת שאין מדובר בהמונים. היכן נמצאים, אם כך, אותם שמאלנים קיצונים שבשורתם חילחלה יפה כל-כך אל תוך הציבור הרחב והם הצליחו להעביר לרבים כל-כך בחברה הישראלית את התחושה כי השמאל החדש, הרדיקלי, מאמין בעוז שהאג'נדה המדינית הישנה עברה בעצם ובטלה מן העולם, ועכשיו עומדת במקומה אג'נדה מדינית חדשה שהיא אמנם קיצונית אבל מה לעשות - היא היחידה האפשרית והראויה? התשובה אינה ברורה עד תום. מכיוון שאין עוד מפלגות שמאל אחרות במדינת ישראל, צריך להניח שחלק לא מבוטל מאלה המעטים יחסית המצביעים כיום למפלגת העבודה או למרצ אינם שייכים יותר לשמאל המתון והציוני הישן אלא נמנים על אותם אנשי שמאל שערכו הסבה תודעתית חלקית או שלמה לאג'נדה החדשה של מדינה דו-לאומית (ומכיוון שחלק ניכר ממצביעיה של מפלגת העבודה העדיפו את הגירסא הכלכלית-חברתית של ההסבה, ייתכן שרוב תומכי השמאל שעברו בעצם באופן חלקי או שלם לאג'נדה הדו-לאומית נמצאים דווקא במרצ). בכל מקרה, נראה כי אין התאמה ברורה בין מספרם הממשי של תומכי השמאל הרדיקלי לבין השפעתם החריגה על השיח הציבורי.

אחד ההסברים המתבקשים ביותר לתופעה מפליאה זו (שאינה מתרחשת בישראל בלבד) היא שחלקם של תומכי השמאל הרדיקלי בקרב האליטות המשפיעות במיוחד על השיח הציבורי - היינו, אליטות האקדמיה, התרבות, האמנות והתקשורת - הוא גדול במיוחד. אם לא נקבל את ההסבר הזה, נצטרך כמדומה להסיק שאחרי ההגירה הגדולה למפלגות המרכז ואחרי ההסבה הפסיכולוגית והקיומית הגדולה שעברה על הנותרים בשתי מפלגות השמאל ושהצדיקה מעכשיו את קיומם אם על בסיס כלכלי-חברתי ואם על בסיס אג'נדה מדינית קיצונית חדשה – מעט מאד מאופי השמאל הציוני הישן נותר בשתי מפלגות השמאל הישנות.

מעניין ששוקן עצמו, באותו ראיון טלוויזיה, לא התייחס כלל לעובדה שהשמאל המתון הישן כמעט שאינו קיים עוד - אלא אם נמצא אותו באופן אירוני דווקא וכמעט רק במפלגות המרכז של היום - יש עתיד והתנועה. שוקן, שהגדיר עצמו בראיון כממשיך דרכם של אביו וסבו,1 התעלם גם מהעובדה שהשמאל הקיצוני, בתיווכן הנמרץ של האליטות האינטלקטואליות והתרבותיות בארץ, הצליח להפוך את עמדותיו הרדיקליות לתו-ההיכר המקובל והכמעט בלעדי של השמאל בישראל, כאשר דווקא "הארץ", עיתונו שלו, הופך בשנים האחרונות לשופר המובהק והמוכר ביותר של העמדות הפוסט-ציוניות והאנטי-ציוניות של שמאל רדיקלי זה. התגייסותו הנמרצת של העיתון החשוב לקידום עמדות שבוודאי לא אפיינו את השמאל הציוני הישן, תרמה בהחלט לשינוי העמוק שהתחולל באופיו של השמאל בשנים האחרונות. אולם שוקן עצמו נמנע מלפרש את הדברים עד תום והסתפק ברמזים מטושטשים כמקובל עדיין כיום. יחד עם זאת, מכיוון שעמוס שוקן הוא מקור ההשראה והפוסק העליון בעיתון הנחשב לביטאונו האיכותי והיוקרתי של השמאל בישראל, אנו רשאים כמדומה ללכת בעקבותיו ולהשתמש באבחנות הכנות שהוא מציע.

לפי דבריו יוצא כי השמאל המצטמק מורכב כיום משני זרמים שדעותיהם ביחס לסוגיות החשובות ביותר הנוגעות לקיומה ועתידה של ישראל הפוכות, למעשה, בתכלית. אם ב-30 השנים הראשונות מאז 67' תביעתו העיקרית של השמאל בישראל היתה לוותר על השטחים ולהגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, הרי שבהדרגה, ב-15 או 10 השנים האחרונות, שמאל זה הלך ונאלם כאשר בצידו עולה ופורחת לפתע גירסת שמאל אחרת, פעילה הרבה יותר, המייצגת כיום עמדות קיצוניות בהרבה ואינה מסתפקת עוד במטרות הצנועות המקוריות - שגם בהן נכשל השמאל, כמובן. גירסה אקטיביסטית חדשה זו מרחיבה באופן דרמטי את קשת המטרות, ומה שמטריד אותה ואת המערכות התקשורתיות החשובות המבטאות את עמדתה כיום אינה עוד סוגיית סיום הכיבוש בלבד אלא עצם הלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי. לטעמו של השמאל הפעיל השולט כיום בזירה הציבורית, הפרוייקט הציוני כשלעצמו היה קולוניאליסטי, גזעני, כובשני ואף שוביניסטי מעצם היווסדו, ולפיכך, גם אם יסתיים הכיבוש וסוגיית הפלסטינים תיפתר לכאורה, שורש הבעיה יישאר בעינו מפני שהוא טמון בעצם ייסודה והגדרתה העצמית של ישראל כמדינת היהודים מאז 1948. לפי עמדה זו, מדינת ישראל כשלעצמה מהווה אפוא בעיה מוסרית (ומושגית) וראוי שתעבור בכלל מן העולם. אין פלא שהשמאל האקטיביסטי מבקש בהתאם לוותר על ישראל במתכונתה הנוכחית, וליצור במקומה יישות ארגונית אחרת שתהיה משותפת לישראלים ולפלסטינים ולא תראה עצמה מחוייבת בראש וראשונה לזהות, להיסטוריה ולתרבות היהודית.

כידוע היטב, גישה זו של השמאל הקיצוני כפי ששוקן מגדיר אותה אינה חדשה לגמרי. ההסתייגות מן החכמה או הצורך להקים ולקיים מדינה למען העם היהודי העסיקה כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת קבוצות פוליטיות שונות, בתוכן גם אנשי "ברית-שלום" - אותה קבוצה חשובה של הוגים, אינטלקטואלים ואנשי-רוח מן המעלה הראשונה שביקשו לחולל רנסנס יהודי-רוחני בארץ-ישראל, אך האמינו כי פתרון מדיני-לאומי הנסמך בהכרח על כוח אינו יאה להוויתו הרוחנית של עם ישראל. אין גם לשכוח עמדות ספקניות מוקדמות עוד יותר כלפי הציונות המדינית כמו אלה של אחד העם, למשל, או אפילו של הרצל עצמו בשלבי חשיבתו הראשונים. הזעזוע של שינוי היסטורי דרמטי כל-כך בחייו של העם היהודי לא יכול היה בוודאי לעבור בלא התלבטויות וחילוקי דעות עמוקים ורציניים ביותר. אלא שלאחר חורבן יהדות אירופה ויחסן הקר של בריטניה, ברית-המועצות וארצות-הברית לשאלה היהודית דומה היה שהצורך בריבונותו והגנתו העצמית של העם היהודי נעשה ברור ומוסכם על הכל. אפילו חנה ארנדט, שעל חלקה האדיר בעיצוב עמדותיו של השמאל הרדיקלי הישראלי כמעט שאין חולק, האמינה עם תום מלחמת העולם השנייה כי הגיעה העת להקים צבא יהודי. הקמתה של מדינת ישראל לוותה, אם כן, בדרך כלל בשכנוע רחב לא רק של תומכי התנועה הציונית אלא גם של אומות העולם, שהמציאות עצמה הוכיחה כי מדינת היהודים היא כורח היסטורי גמור.

אלא ש-70 שנה מאוחר יותר נראה כי הכרה מוסכמת זו בדבר הצורך שלא להותיר את העם היהודי נתון לחסדן של מדינות וקהילות אחרות, אינה נראית עוד רלוונטית או נחוצה בעיני אותו החלק הפעיל של השמאל בישראל, הנמנה כיום עם הזרם הרדיקלי. למרות התגברותה של תודעת השואה במערב, הסתייגויות מפורשות או נרמזות מהפרויקט הציוני ובעקבות כך מעצם הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי הופכות לתופעה נפוצה וכמעט מובנת מאליה בעיני הגורמים המרכזיים באליטות האקדמיה, התקשורת והאמנות בישראל (ובעולם) המזדהות כמעט לחלוטין עם השקפת עולמו הנוכחית של השמאל הרדיקלי.

התזה הכללית המקודמת על ידי רבים בתוכו היא שמלכתחילה מן הראוי היה שלא לפלוש למקום הולדתו וחיותו של העם הפלסטיני, ופלישה זו שנערכה באופן לא מוצדק ולא מוסרי על-ידי התנועה הציונית מתוך תפיסת עולם קולוניאליסטית צריכה עכשיו לתקן את עצמה כמיטב יכולתה. יתרה מזאת, לא בטוח בכלל שזיקתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל יש לה על מה לסמוך, ומוטב היה לעם היהודי אילו יכול היה לחזור למצבו המקורי ולהיות שוב חלק מן הגולה, כמיעוט רוחני תוסס בקרב ארצות ואומות אחרות, מאשר להתקיים בעוול בארצנו. מקום חיותו הטבעי, האורגני והמוסרי באמת של העם היהודי אינו יכול להיות בטריטוריה שנלקחה בזדון ובכוח מהעם הפלסטיני הילידי. אך גם אם יבחרו הישראלים להשאר בכל זאת בפלשתינה ולא לשנות שוב את גורלם ואת שפתם, הדרך המוסרית היחידה הראויה עבורם היא לקבל בענווה את מקומם הצנוע בתוך המרקם התרבותי המקומי תחת ההגמוניה הפלסטינית, במסגרת החברה הילידית שהיא-היא בעלת הארץ האמיתית ושאותה ניסתה הציונות למחוק. כל שהם יכולים לרצות ולקוות לו מעתה היא קבלתם כיסוד אנושי קיים שזכותו אמנם לחיות, אך עליו להכיר בחטאיו הכבדים ולהבין את מקומו המשני בסביבה הגדולה אליה הוא חייב להסתגל. וגם אם יתברר כי נגזר עליו להתקיים כמיעוט מאויים בתוך רוב פלסטיני ילידי, השמאל הרדיקלי אינו חושש לכך, או שהוא אף רואה במצב זה מידת הצדק בלבד. שהרי כפי שטוענים חנין זועבי וחבריה שוב ושוב, הפלסטינים היו פה קודם והיהודים הם אלה שפלשו כבר מתחילת הציונות (באכזריות) אל תוך ארצם ולקחו אותה בכוח הזרוע לעצמם. ומעשה גזל ורשע לעולם אין להצדיקו.

הערות שוליים:
הראיון שודר בין השאר ב-4 בנובמבר 2012 בתוכנית "ראש בראש" של חגי סגל בערוץ 99. שוקן טען כי הוא באופן אישי דוחה את ההגדרה של השמאל הקיצוני, וכמו אביו וסבו הוא מאמין שהפתרון הציוני הוא הפתרון הנכון לעם היהודי. אלא שלטענתו בראיון יש אולי דרכים שונות לממש פתרון זה. שוקן לא הבהיר למה כוונתו.
עליית המרכז: התקוממות הציבור הישראלי נגד השמאל הקיצוני

אין פלא שהציבור הישראלי כועס. דבריו הבלתי-נעימים של לפיד כבר במוצאי יום הבחירות על כך שהוא אינו מתכונן להקים גוש שמאל חוסם "יחד עם החנין זועביז" משקפים בדיוק כעס זה של הציבור על גישות שמאל תמוהות הנראות לו כלוקות בשנאה עצמית ובאובדנות. בבחירות האחרונות התברר שוב כי בלבולן וכשלונן המונומנטלי של מפלגות השמאל הישנות יחד עם בולטותו האידיאולוגית והתקשורתית המפתיעה של השמאל הרדיקלי, דוחפים כמעט בהכרח ליצירתו של מרכז ישראלי חדש. כפי שהתברר שוב בבחירות 2013, רוב תומכי המרכז הזה נוטים בעיקר ובגדול לעבר סדר יום ליברלי-אזרחי כמו שמציע לפיד. אך מכיוון שאינם אוהבים את התמכרותו של הליכוד לסדר היום של הימין הדתי הקיצוני ואת חוסר תכליתה של מלחמת הנצח הנגזרת מכך, הם מעוניינים לקדם גם פתרון מדיני סביר שיאפשר חירות לפלסטינים וידאג גם לביטחונה של ישראל - בכיוון שהציעה לבני ושזכה ללעג בלבד מצדו של השמאל האקטיביסטי. מרכז גדל זה שהגיע במקורו משורות השמאל הציוני המתון אינו מסכים עם רצונן של מפלגות הימין להמשיך ולשלוט בשטחי יהודה ושומרון. אך מה שמעלה את חמתו יותר מכל הוא השמאל הרדיקלי ותוכניותיו לוותר על ישראל כמדינת העם היהודי. לכן הוא אינו רוצה כל קשר או מגע עם הפוליטיקה, האידיאולוגיה והשפה של אלה הנחשבים מזה שנים לאנטי-ישראליים: מי ששוללים לגיטימיות או סיכוי מישראל כפרוייקט שנועד למען העם היהודי - פרוייקט שנוצר מתוך כאב על ההיסטוריה היהודית2 ומתוך כוונה להבטיח את עתידם ואת הגנתם העצמית של היהודים כאחראים לגורלם - אינם מקובלים על רוב הציבור הישראלי כבני ברית של ממש, גם אם הם יהודים.

כמובן, השאלה האם יאיר לפיד ומפלגתו יצליחו וישרדו במקום שבו נכשלו רבים לפניו עדיין פתוחה. אבל נראה כי יכולתו של לפיד למשוך אליו את ההמונים המתוסכלים שנותרו אחרי התפוגגותו ההדרגתית של מחנה השלום, ובעיקר עמדותיהם הליברליות של בוחרי שמאל מתונים אלה שנדדו בייאושם אל מחוזות המרכז, מעוררות את חמתו של השמאל האקטיביסטי ביתר שאת. מאז התברר מעמדו החדש של לפיד כמי שקבע למעשה את תוצאות בחירות 2013 וכשר האוצר בממשלת נתניהו השלישית, מנגנוני ההתקפה של השמאל הפעיל עובדים כרגיל במלוא המרץ כדי לחסל שוב את האופציה הפוליטית של שמאל-מרכז ציוני מתון שהוא מציע. המטרה היא להפוך את לפיד ליעד החדש של אסטרטגיית הביטול שהצליחה למעלה מהמשוער ביחס לציפי לבני (אף שהיא לא יצרה, כזכור, ברית אחים עם הבית היהודי וגם לא הכינה תקציב שפגע מאוד ב"אדם העובד"). מי שעמדה בראש מפלגת קדימה וקיבלה ב-2009 תמיכה משמעותית בת 28 מנדטים של מרכז-שמאל מתון שעמם יכולה הייתה לגבש סוף-סוף איום משמעותי ארוך טווח על שלטונם של בנימין נתניהו ושותפיו, הפכה מיד, כצפוי, מטרה ממוקדת ללעג, השפלה וביטול מוחלטים בידי קואליציה מעניינת של כוחות שונים ומשונים שהניחו כולם כי יפיקו תועלת מהתפוגגותה. בצד מתחרים פוליטיים זעירים שזכו לשיתוף פעולה נמרץ מלשכתו של נתניהו, התגייסה נגדה רוב התקשורת הפוליטית שטרחה לקעקע את אמינותה של לבני כמעט בכל דרך אפשרית. בקיצור, במקום לסייע למרכז לאתגר ברצינות את שלטון הכיבוש של נתניהו, התאמצו נציגי השמאל הסוציאליסטי הישן ואליטות השמאל הרדיקלי החדש באמצעות התקשורת לסייע דווקא לבנימין נתניהו לחסל פוליטית את מי שאיימה עליו יותר מכל. וכל זה רק כדי להבטיח את כשלונה המוחלט של אלטרנטיבה שפויה וציונית, המבקשת, ואולי גם מסוגלת, לקדם סוף-סוף הסכם עם הפלסטינים.

אין פלא שבנימין נתניהו היה חביב מאין כמוהו לשלי יחימוביץ' (ולזהבה גלאון) כשהוא מניח להן ולמעצבי דעת הקהל השונים המשרתים מדעת או שלא מדעת את גחמותיו של השמאל הרדיקלי, לעשות באיוולתם את מלאכתו עבורו. ואם ב-2009 הצליח נתניהו לנטרל את כוחה של לבני כשהשיג את שיתוף הפעולה הציני של אהוד ברק וחבריו במפלגת העבודה, הרי שבבחירות 2013 מפלגת העבודה עצמה הקלה עליו מאוד את משימתו כשלא ביקשה כלל לקדם את הנושא המדיני. מנהיג הליכוד שמח מאד לחזק ככל יכולתו את מעמדה של שלי יחימוביץ', לחלוק לה כבוד ולעודד בוחרים שיצביעו למענה - ובלבד שבוחרים אלה ייבלעו לדידו בתוך סוגיות "חברתיות" נידחות ולא יביעו עצמם ואף לא ישפיעו ברצינות על החברה הישראלית בעניין האחד והחשוב ביותר שאותו נתניהו, הליכוד והימין בכלל אינם רוצים לקדם בשום פנים ואופן: ההכרעה על הסכם מדיני שיבטיח את תוכנית שתי המדינות לשני העמים. נתניהו יודע כי כל עוד יצליחו כוחות ההתנגדות המשולבים של הימין והשמאל הרדיקלי לדחוק את כל תומכי השלום בישראל רחוק ככל האפשר מן המרכז אל תוך חיקו החם של השמאל הבלתי-רלוונטי, ניתן יהיה כמעט להבטיח שלישראלים אלה לא תהיה כל השפעה על הזירה האמיתית שבה מושגות ההכרעות המשמעותיות ביחס לגורלה של מדינתם.

במלים אחרות, מי שמסכנים באמת את שלטון הימין אינן מפלגות ותנועות השמאל שכבר הוכיחו בא-45 השנים האחרונות שאינן מסוגלות לשנות את כיוון חתירתה של ישראל, אלא רק בוחרי המרכז הטיפוסיים הבאים מתוך ליבת החברה הישראלית, ועמדותיהם מבטאות ומגלמות בדיוק את עמדותיו של הציבור הישראלי בחיתוכו הרחב ביותר, כפי שיכולים להעיד יפה צרכני ידיעות אחרונות וצופי ערוץ 2. לאחר עשרות שנות שלטון הליכוד ודה-לגיטימציה מתמשכת לנושא ההסכם על פשרה בשטחים, חששו הגדול ביותר של הימין בראשות נתניהו, מעבר לעצם שמירת שלטונו, הוא כיום החשש מפני היענותו של הציבור הישראלי למפלגת פתרון מתונה שלא תהיה שייכת לשמאל ההזוי אלא בדיוק למרכז השפוי. מה שביבי ניסה אפוא למנוע בבחירות ינואר 2013 הייתה התלכדות מעשית סביב למפלגה ליברלית מרכזית - לא מפלגת שמאל קיצונית - שתוכל להוביל לפתרון בעיות פנים-חברתיות מעיקות ולא פחות מכך למהלך של רגיעה אזורית וסיום הכיבוש. מפלגת עבודה הנוטשת את השדה המדיני לטובת שדה חברתי מדומיין ואליטות אינטלקטואליות של שמאל רדיקלי הנאבקות בכל כוחן נגד הסכם מדיני של שתי מדינות לשני עמים שירתו יפה את מטרותיו של נתניהו והיוו נכס אדיר לימין - ובלבד שתוכניתם המשולבת תיצלח וכל תומכי השלום וההסדר המדיני אכן ייבלעו על-ידי מפלגות שוליים שאינן משפיעות כלל על החברה הישראלית המרכזית.

כאמור, האסטרטגיה עבדה לא רע. קיתונות הלעג והדיסקרדיטזציה עשו סוף-סוף את שלהם, וציבור המרכז אכן איבד את אמונו בציפי לבני ופנה בחלקו למקומות אחרים. אלא שההצלחה התבררה כחלקית בלבד. כוחות ההתנגדות המשותפים של הימין הליכודי והשמאל האקטיביסטי הניחו שאפשר יהיה לחסל את גוש הבוחרים הגדול והמבולבל של המרכז כשהם אוספים את שבריו כאסוף ביצי ציפורים עזובות: קצת למחנה הימין, קצת למפלגת העבודה וקצת גם שמאלה ממנה, למרצ או לרסיסי מפלגות המחאה. מה שהם לא צפו הייתה תנודתו חסרת המנוחה של מחנה גדול זה, חסר הגיבוש והתודעה העצמית הברורה, לאפשרות הבאה על סקאלת ההזדמנויות: לכיוונו של יאיר לפיד. אין פלא שעם הצלחתו המפתיעה של לפיד חוזות שוב עינינו ב"תרגיל ציפי לבני" מחודש, שבו שוב גורמים שונים מימין אך בעיקר משמאל, המשרתים בדעת או בבלי דעת את מטרותיהם של נתניהו והליכוד, מתאמצים בכל דרך למנוע את אפשרות היווצרה של אלטרנטיבה ציונית שפויה שתוכל לערער את שלטונו של הימין. כך חוזרים שוב הלעג, הביטול והמתקפות הבלתי פוסקות של התקשורת, הפוליטיקאים והאינטלקטואלים - לא על בנימין נתניהו ושרי הליכוד או שאר מנהיגי הימין המאיימים להביא כליה מדינית ומוסרית על ישראל אלא דווקא על יאיר לפיד, כמעט בטרם החל להזיז יד או רגל.

הפיכתו המיידית של לפיד למושא שנאתם העזה ביותר של אבירי המחאה משמאל אינה קשורה כלל לתפקודו או ליכולותיו, ואפילו לא לתקציב הבעייתי שהציב בפני הציבור הישראלי. קריאה במאמרי "הארץ" שהתפרסמו מאז הבחירות ועד לפרסומו של התקציב החדש יכולה להעיד על כך כאלף עדים. ודאי שהביקורת על הכרעותיו של לפיד היא טבעית ואף מוצדקת במידה רבה (אף כי כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבין שחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד כאיש חסר ניסיון הוא אינו יכול להבעיר את הארץ, ובכלל, את המאבקים הגדולים באמת עם הוועדים החזקים, עם קבוצות הלחץ בחברה ועם מי שמנסים למנוע רפורמות נחוצות ומרחיקות-לכת שומר לפיד ליום שבו הוא ייהנה מפירות עמלו ולא בנימין נתניהו). ובכל זאת, חגיגת העלאתו של לפיד על המוקד השוטפת בעיקר את כלי התקשורת הנתונים אם להשפעת השמאל הסוציאליסטי נוסח יחימוביץ' ואם להשפעת השמאל הרדיקלי, מלמדת שמעבר לנטייתה המובנית של התקשורת ללבות את השמחה וההתרגשות כדי להרבות ברייטינג - משהו אחר ונוסף מתרחש כאן. מה שמרתיח וכמעט שמוציא את כל כוחות השמאל השונים מדעתם אינה פעולה או החלטה כזו או אחרת של דמות פוליטית כזו או אחרת, אלא עצם הופעתו בשטח של מועמד בעל-תוקף, כמתחרה פוליטי אטרקטיבי המסוגל אולי למלא בהצלחה את התפקידים שהשמאל עצמו נכשל מלבצעם מזה שנות דור, ועכשיו ספק אם הוא רוצה עוד בהתממשותם.

הערות שוליים:
2 מאלף להזכר כאן בדבריו האחרונים של העיתונאי דניאל פרל שהוצאתו האכזרית להורג על ידי מיליציה מוסלמית בפקיסטן בשנת 2002 תועדה בקלטת שהפיצו הרוצחים. פרל, איש הוול סטריט ג'ורנל, בנם של זוג מדענים שירד מן הארץ בשנות השישים, הכריז במילותיו האחרונות לפני הירצחו: " אני יהודי אמריקני. אבי יהודי. אמי יהודיה. אני יהודי!".
שמאל דוחה וימין מקרבת

ייתכן ששרשרת המתקפות הארסיות הממשיכות להתנהל כיום בחימה שפוכה נגד יאיר לפיד מהווה חלק בלתי נפרד מהמחיר שצריך פוליטיקאי מצליח לשלם על עוצמתו ותהילתו. ואולי גם על המדיניות שלו. אחרי הכל ביקורת ציבורית היא כמעט האמצעי השוטף האחד הקיים בידי הציבור כדי להעמיד פוליטיקאי על טעויותיו. אלא שסגנון המתקפה וביטוייה השונים מעלים שוב את החשד שלפנינו אותה אסטרטגיה של דה-לגיטימציה וחיסול פוליטי שראינו כבר בסיבוב הקודם ביחס לציפי לבני. הבעיה אינה טמונה, כמובן, במאבקם הפוליטי הלגיטימי של נתניהו והליכוד מול מי שמבקשים בגלוי לרשת את מקומם בשלטון. וברור שגם אין לצפות כי אותן מערכות הפועלות לפי הוראותיה של לשכת ראש הממשלה יימנעו מהנסיון לחזור על שיטת פעולה שהוכיחה כבר עצמה היטב. אבל גלי הלעג והביקורת השוטפים שוב ללא מעצורים אותם ערוצי דעת קהל ממסדיים הנתונים להשפעתן של אליטות האקדמיה, התרבות והתקשורת מעלים בהכרח את התהייה מדוע אין השמאל האקטיביסטי החדש, וגם זה הסוציאליסטי הישן, מסוגלים למצוא חפץ כלל במגמותיהם של אנשי המרכז המתון המבקשים לכאורה ליטול את השלטון מן הימין כדי להגיע לפתרונות סבירים עבור כלל הציבור. במיוחד כאשר רובם של תומכי מרכז אלה היו אך לפני שנים ספורות בלבד בוחרי שמאל בעצמם. אי אפשר שלא להגיע למסקנה כי מאבק מדהים ועקשני זה נגד לפיד ולבני ולא נגד נתניהו וחבריו מדגים שוב את תכונתו המובהקת ביותר של השמאל – החדש וגם הישן – לפעול כמי שעוין את בני בריתו האפשריים מן הצד המתון הרבה יותר משהוא עוין, או מוכן להיאבק, נגד אויביו ושונאיו המפורשים מימין.

תשוקתו של השמאל לטוהר אידיאולוגי מגיעה עד כדי כך שהוא מעדיף להותיר את הימין בשלטון ולהתכחש למצביעים המוכנים לתמוך בפתרון מדיני, רק מפני שהם נמנים על מרכז החברה הישראלית ואינם מוכנים ללכת איתו כל הדרך ולהגדיר כמוהו את קיומה של מדינה ריבונית לעם היהודי כמשהו שאינו נחוץ ואולי אף בלתי ראוי. בכך מבצע השמאל הפעיל מעין התאבדות פוליטית שאינה רק מעניקה באופן מעוות עוצמה יתרה דווקא למפלגות הימין, אלא מה שחמור לא פחות: בכך הוא חוזר ומותיר שוב בעין הציבור שמאל קיצוני בלבד שאינו מאמין עוד בקיומה הלגיטימי של ישראל ולכן אין הוא מסוגל כלל להציג אלטרנטיבה פוליטית רלוונטית שתדבר אל החברה הישראלית הרחבה, זו שצופה בערוץ 2 וקוראת את ידיעות אחרונות. במקום לחפש דרך אל הציבור הישראלי ולהתחיל לנהל עמו שיח רציני המתייחס באופן מכבד לדאגותיו והתלבטויותיו, מעדיפות היום אליטות השמאל לנהל מאבק מתמיד נגדו תוך גינוי מעמיק ומוחלט של כמעט כל היבטי החיים שלו. תומכי השמאל הציוני הוותיק - במידה שהם קיימים עדיין בכלל - זוכים ממעצבי דעת קהל באקדמיה, בתקשורת או באמנות לכל היותר לגיחוך של חמלה, אם לא להתעלמות מוחלטת. היחס לדמויות שנחשבו פעם למנהיגיו הרוחניים והערכיים של ציבור השמאל הציוני - אישים כמו א.ב. יהושע, למשל, או אפילו עמוס עוז - הוא של ביטול, חוסר עניין ושיעמום. לכל היותר של סובלנות משועשעת. האליטה הרוחנית הוותיקה של השמאל, סופרים, הוגי דעות, אנשי אקדמיה בכירים, ובוודאי מנהיגים פוליטיים שהיו ממעצביה המרכזיים של הציונות הישראלית, איבדו את השפעתם ואפילו את הרלוונטיות שלהם בקרב האליטה היצירתית והאינטלקטואלית של השמאל כיום, והם נתפסים בעיקר כטרחנים זקנים. אם נתבונן במחקר ובדיון האקדמי המתנהלים כיום, ביצירה הספרותית האיכותית, בהתדיינות הציבורית והתקשורתית ובוודאי שבפעילות וביצירה האמנותית והקולנועית - אי אפשר לטעות בהבנת הדברים.3 ההתנערות לא רק מן הציונות אלא מן הישראליות והיהודיות בכלל הן כל-כך עזות, עד שנדמה כי רק הגירת הישראלים כולם לחו"ל - ואם אפשר אז לברלין - תוכל לספק את תאוות הניפוץ של השמאל הרדיקלי.

מעצבי דעת הקהל החדשים באקדמיה, באמנות, בתקשורת, בקולנוע ובספרות מביעים בהתמדה, בצורות כאלה או אחרות, את הסתייגותם הגוברת מישראל ומסיכויי החיים בה ואת הזדהותם המעמיקה עם "העמדה הביקורתית" הרואה את עצם הקמתה ואת מהותה הבסיסית של מדינת ישראל כחטא הקדמון. לכן אפילו הדיבור הישן על סיום הכיבוש אינו מתייחס עוד לזכותם הלגיטימית של הפלסטינים למדינה ריבונית משל עצמם בשטחים, כפי שהיה מקובל על השמאל הציוני הישן. כיום מבטא שיח זה את דרישתן החדשה של אליטות השמאל הנוכחיות להפוך את ישראל באופן כזה או אחר למדינת פלסטין או ישראסטין, המוותרת על אופיה הלאומי כמדינתו הריבונית של העם היהודי ונעשית מדינת הרוב הפלסטיני שגלה מארצו למחנות הפליטים. מבחינת אליטות השמאל החדש, סדר העניינים ההיסטורי והפוליטי הוא הפוך: לא האנטישמיות לימדה את היהודים או לפחות את חלקם, כי חיוני להם לשמור ולטפח את ריבונותם העצמית, אלא ריבונות עצמית זו היא שמעוררת למעשה שנאה ואנטישמיות. אם מוקש היסטורי זה של מדינת העם היהודי יסולק מהדרך בצורה כזו או אחרת, כפי שמציע השמאל האקטיביסטי, כי אז יוכלו היהודים - שיגדירו אז עצמם פשוט כ"ישראלים" - לחיות בהשקט ובשלווה בקרב עמי העולם, כולל הפלסטינים, ולא יהיה עוד צורך שיבוא לציון גואל.

הפולמוס של מחנה המרכז עם השמאל משקף לכן ויכוח היסטורי ואידיאולוגי רחב החורג הרבה מעבר לאי-הסכמות על עתידם של השטחים. ויכוח המטריד מאד את כל כועסיה, פצועיה ופליטיה של ישראל המתונה והחילונית, שהאידיאולוגיה האנטי-ציונית הגלויה או הנרמזת של השמאל האקטיביסטי היום מפריעה לניסיונם להחליף את שלטון הימין. וזה בדיוק העניין: מה שמעניין ומניע באמת את איש ידיעות אחרונות וערוץ 2 לשעבר, כנציג האולטימטיבי של הישראליות המרכזית האמורפית, הוא המאמץ האידיאולוגי והרגשי לבסס את קיומה הלגיטימי של ישראל כמדינת העם היהודי תוך דחיית סדר היום הדתי והמשיחי שבלע את הליכוד והשתלט על הימין כולו מחד, אך גם תוך התנגדות חריפה לניסיון השמאל הפעיל וגורמים קיצוניים אחרים לשלול לגיטימיות זו מאידך. מתוך לבו יודע לפיד יפה כי הבוחרים הקפריזיים שנחתו לבסוף במגרשו מהססים באשר למה שחשוב להם ואינם בטוחים בעצמם עד תום. רובם מאס בליכוד ובסדר העדיפויות ההרסני שלו, אך מכל מקום הדבר האחרון שהם רוצים ומסכימים לו הוא חיבור לכל אלה המביעים השכם והערב ומעל כל במה אפשרית את התנגדותם, ביקורתם ומחאתם לא רק על הכיבוש כי אם על הפרוייקט הציוני כשלעצמו. בהתנגדות עזה זו בוחרי המרכז אינם מתכוונים לעצמם כמי שתמכו בעבר במפלגת העבודה ובמרצ, אלא לאנשי השמאל הקיצוני המאמינים ש"יהודיותה" של ישראל פוגעת באורח בלתי-נמנע באופיה הדמוקרטי. וגם אם לפיד כשל בהתבטאותו הנפסדת נגד ה"זועביז", האמת היא שהוא ותומכיו - בניגוד לדתיים ולחרדים - אינם מוטרדים מאיפיונים לאומיים שאותם הם רואים כלא-משמעותיים באמת. מה שמדאיג ומרתיח אותם הם דווקא מאפיינים אידיאולוגיים מכריעים המפרידים בינם לבין השמאל הפעיל. הם מבקשים להבהיר כי כל הדוגלים בעמדות פוסט-ציוניות ואנטי-ציוניות השוללות או מסתייגות מקיומה של ישראל כמדינת העם היהודי אינם יכולים להיות שותפים שלהם במשחק הפוליטי המרכזי - ואחת היא אם יהודים הם או ערבים.

אלא שהשמאל אינו נענה לאתגר זה. במקום להאזין לאנשי המרכז ולהבין לרחשי לבם הוא יוצא מזה שנים למאבק מוזר נגדם. כאילו ישראלים מתונים ועייפים אלה, המסתייגים מן ההיסחפות הקיצונית ימינה של הליכוד ומבקשים בעצם שינוי משמעותי בדרכה של ישראל, מהווים, למעשה, חלק מן הימין הדורסני עצמו וכל כוונתם אך להמשיך ולגזול את כבשת הרש של הפלסטינים. מובן שעדיף היה שאותו אגף מפא"יניקי-מפ"מניקי ישן של השמאל, שראה תמיד חשיבות בקיומה של מדינה המופקדת על שלומו וגורלו של העם היהודי ודגל בהתאם בפתרון שתי המדינות כחלק מובהק של האג'נדה הציונית שלו, היה מצליח להתגבר ולשנות את מסלול התפתחותה של החברה הישראלית. כתנועה מאורגנת שייצגה פעם את הרוב ההגמוני צריך היה שמאל ציוני זה לגלם את הכוח הפוליטי העיקרי שיעמוד בעוז מול הימין המתנחלי ויצליח במאבק נגדו על סיום הכיבוש והשגת הסכם שלום. אלא שלמרבה הצער לא כך קרה. ובחירותיו של השמאל מאז התברר לו שהוא עצמו אינו יכול כנראה לחולל את השינוי, הן בלתי-נסלחות. כולל מפלגת העבודה בראשותה של שלי יחימוביץ' שהעלימה אף את היומרה לייצג בכלל את נושאי הליבה המדיניים שאפיינו את תומכי השמאל המתון מאז ומעולם.

בבחירות 2013 הקדישו המעטים שנותרו באליטות השמאל הישנות מאמצים ניכרים כדי להחזיר חלק ממיואשי מחנה השלום למפלגותיהן הקודמות, אולי בעקבות התעוררותה של המחאה הגדולה בקיץ 2011. אך מאמצים אלה הסתיימו, כידוע, באכזבה. מפלגת העבודה אמנם עלתה במקצת במספר נציגיה ומרצ אפילו הכפילה את כוחה הזעיר. אלא שהישגים אלה התגלו כרגיל כחסרי שחר. כמנהגן מזה שנים רבות שתי מפלגות אלה אינן מסוגלות לעשות כמעט מאומה עם הקולות שהופקדו בידיהן, ואלה שטרחו והצביעו עבורן בזבזו, למעשה, שוב את קולם. המאבק האדיר בלבני כדי להציג אותה ומפלגתה ככלי ריק (בשלב שבו יאיר לפיד עדיין לא זוהה כמי שיציב את מקור האיום הבא על השמאל) לא שירת אפוא בסופו של דבר כל תכלית פוליטית מועילה, ורק גרם ככל הנראה נזק לעוצמת התמיכה בשלום. במקום להרחיב את בסיס התמיכה בהסכם עם הפלסטינים אל עבר מרכז החברה הישראלית כדי להגדיל סוף-סוף את הסיכוי להגיע לתוצאות פוליטיות ממשיות, העדיפו מעצבי דעת הקהל של השמאל להיאבק במרכז המבולבל בכל הלהט האפשרי - ובלבד שיצליחו להצר ולצמצם בסיס תמיכה זה. כאילו כדי להביא עליו בוודאות את מותו. והשאלה, כמובן, היא מה היה הטעם בחיסול נחוש כל כך של אותם כוחות מבצבצים במרכז המפה הפוליטית שביקשו לקדם את נושא השלום לא רק בשוליו המכווצים של השמאל המתפוגג אלא דווקא בקרב הציבור הישראלי הרחב? האם ייתכן כי מלחמת השמאל במרכז במקום בימין מרמזת בעצם שכוחות השמאל המנהיגים כיום אינם מעוניינים באמת באפשרות של פיוס וקידום הסכם מדיני עם הפלסטינים, וכדרכם הקלאסית הם סבורים שדווקא הרע מכל הוא הטוב מכל?

השמאל עצמו מסרב להתמודד בגלוי וביושר עם משמעויותיו הדרמטיות של המהפך האנטי-ציוני הקיצוני שחל בעמדותיו ב-20 השנים האחרונות. במקום להבין את משמעות התקוממותם וסירובם הגובר של הישראלים לשתף עמו פעולה, מעמיד השמאל פנים כאילו מאז ומעולם החזיק בעמדות קיצוניות אלה המציינות אותו כיום, והציבור הישראלי הרחב הוא שנסחף ימינה לכיוונה של מדינת אפרטהייד פסולה. בהתאם למגמה זו חוזרים נציגי העמדות הביקורתיות בתקשורת ומתקיפים ומגנים שוב ושוב את "החושך הישראלי"4 ואת החברה הישראלית כולה כחברה כושלת, נלעגת, לאומנית, קלריקלית ופרנואידית בלבד. בבמת הדעות של "הארץ" מיום 5.3.13, למשל, מפרסם העיתון מאמר אופייני המתאר בלעג "...נוירוזה ציבורית שהיא רק תסמין של המחלה הכללית יותר של החברה הישראלית: מחלת הרדיפה. החברה הישראלית בטוחה שכולם קמים עליה לכלותה. הפחד העדרי הזה הוא סם הזיה המוני שמעוור את עיני הציבור הישראלי". אבל אילו היינו מצטטים כאן את כל המובאות שהופיעו באותו עיתון עצמו בשנים האחרונות ושבהן הוכרזה ישראל בצורה כזו או אחרת כנפל מדיני, מוסרי וקיומי שאינו צריך ואינו ראוי באמת להתקיים בקרב משפחת העמים, היינו יכולים למלא ספר עב-כרס. אינספור מאמרים, כתבות, הערות, תיאורים וניתוחים אחרים ברוח זו עצמה מופיעים בהתמדה, כל יום מחדש, מעל דפי עיתונו החשוב של שוקן, ולעתים גם במדורי הספרות והאמנות בעיתונים אחרים, והם מעבירים באופן כזה או אחר את המסר הישיר או העקיף שקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו קביל ואינו ראוי להימשך עוד. תאוותן זו של אליטות השמאל האקטיביסטי לא רק להגדיר את החברה הישראלית כולה כחברה גזענית, ירודה ומתנוונת אלא לראות את ישראל כחברה המצויה כבר עכשיו בתהליכי פירוק וקריסה מוסריים ופוליטיים כה מרחיקי לכת עד שרק ביטולה המוחלט של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי יוכל לגאול את אזרחיה מחטאיהם - תאווה זו ממשיכה ודוחקת עוד יותר ימינה קבוצה גדולה מאד של ישראלים שלפני 10 או 15 שנה היו בוודאי מגדירים עצמם כשייכים באופן טבעי לשמאל המתון. ישראלים שפויים אלה חשים אי-נחת גדולה מהתנהגותה המדינית והמוסרית של ישראל והיו רוצים לשנות את מצב היחסים הנתון עם הפלסטינים. אך הם אינם מוכנים לשתף פעולה עם סדר היום האכזרי הנתבע מהם ולקבל בעצם מעין התאבדות קולקטיבית כדרישה סבירה.

התפלשותו של השמאל האקטיביסטי בהזיות על סופה של מדינת ישראל ועצם התענגותו על הניכור והאיבה הכללית שהוא מעורר, מביאות לכך שמזה שנות דור הוא אינו מסוגל להשפיע באופן רציני על אופיה והתנהגותה של ישראל. ואף על פי ששמאל זה מהווה, כפי שאמרנו, חלק מרכזי וחשוב ביותר במערכות העיצוב וההשפעה בישראל - רבים מתוכו מלמדים באוניברסיטאות, משמשים כחוקרים בכירים באקדמיה, ממלאים תפקידים יצירתיים וניהוליים מרכזיים בתקשורת ומכוננים כמעט את כל קהילת האמנות בישראל - באופן אירוני ומוזר השפעתו בקרב הציבור הרחב עצמו כמעט שאינה קיימת. למרות ההצלחה האדירה שנחל זרם רדיקלי זה בהשתלטותו הפנימית על תנועת השמאל ההיסטורית ובמחיקתו (או בסילוקו מן הבמה) של השמאל הציוני המתון, החברה הישראלית הכללית אוטמת אזניה לדבריו ומדי פעם אף מפתחת תיעוב עמוק כלפי נציגיו וטיעוניהם. כך נוצרת תהום אינטלקטואלית ורגשית עמוקה בין אליטות התרבות והתקשורת של ישראל לבין רוב הציבור הישראלי גם כאשר נושאי הדיון אינם נוגעים כלל בשאלות המהותיות של החיים בישראל. נתק זה בין שכבת ההנהגה האינטלקטואלית והתרבותית של ישראל לבין המוני האזרחים בוודאי לא איפיין את שלטון השמאל הציוני הישן. למרות מצב אמת של פערים חברתיים עצומים והדרה של שכבות נרחבות בציבור מביטוי והשפעה ממשיים - הוגים, משוררים ואמנים נחשבו חלק בלתי נפרד של ההוויה הציבורית הרחבה והם שניסחו את משמעויותיה הערכיות והרוחניות עבור כולם. כל האליטות החשובות במדינה, כולל זו האקדמית, הצבאית, המשפטית והכלכלית, שלא לדבר על האליטות התרבותיות, כולן ביטאו ומימשו כידוע את ההגמוניה של השמאל המפא"יניקי המתון. אבל מצב זה השתנה כידוע כמעט לחלוטין במשך 35 שנות שלטון הליכוד. השמאל איבד בהדרגה את ההגמוניה שלו בקרב האליטות של הצבא והכלכלה, וגם באליטות המשפטית והתקשורתית חל סחף ניכר לעבר עמדות הימין.

התפנית המעניינת ביותר אירעה, כרגיל, בקרב האליטות המשפיעות של האקדמיה, הספרות והאמנות ובמידה חלקית גם בזו של התקשורת. בניגוד לאחיותיהן אליטות תרבות אלה לא נכנעו לרוחות-השעה שנשבו מימין, אך מאידך גם לא נותרו במסגרת ההגמוניה הישנה כמתווכות ומעצימות את תמונת העולם של השמאל הציוני המתון, כפי שנהגו לעשות במשך עשרות בשנים. כמו בארצות הברית ובחלק מארצות אירופה, אליטות אינטלקטואליות ויצירתיות אלה הפכו לבסיס הפעולה האידיאולוגי האיתן של השמאל הרדיקלי החדש. ואף שהמסורת של אנרכיזם ורדיקליזם מהווה כידוע חלק גדול מקסמן של אליטות התרבות מאז ומעולם, חריפותה וארסיותה של הביקורת שהן מפנות כיום כלפי החברה הישראלית מונעות כמעט כל אפשרות לדיאלוג פורה שלהן עם הציבור הרחב. יומרתן של אליטות אלה לעצב את תפיסת המצב המקומי על כל השלכותיו למרות בסיס-תמיכה פוליטי צר כל כך העומד לרשותן, ובמיוחד העובדה שהשפעתן בתקשורת מעניקה להם חשיפה גדולה יחסית בעת שהן קוראות תגר על תפיסתה העצמית העמוקה של החברה הישראלית כבעלת זהות יהודית לאומית – שתי תופעות מעניינות אלה מגבירות עוד יותר את תחושת הניכור העמוק בינן לבין החברה שבתוכה הן חיות ופועלות, ומעוררות למעשה עוינות כללית כלפיהן שהיא חריגה בעוצמתה.

כפי שהראו שוב תוצאות הבחירות האחרונות, תקוותם של אישים וגופים משפיעים באקדמיה או בתקשורת ליצור קאדרים רחבים של צעירים שימשיכו ויישאו את הבשורה הרדיקלית, אפילו בשם המחאה החברתית, נכשלה באופן ברור. בצד צעירים תל-אביבים המומרצים ישירות או בעקיפין על-ידי אליטות השמאל לעזוב בכלל את הארץ נוצרות אמנם פה ושם קבוצות מחאה קטנות המנסות לשנות את סדר היום הציבורי. אבל חריגותן המהותית של המפלגות המשמשות להם בדרך כלל כבית פוליטי - חד"ש כמפלגה ערבית-קומוניסטית ומרצ כמפלגה המייצגת כיום עמדות שמאל לא ברורות (האם אנשיה עומדים מאחורי הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? האם מדינת ישראל אמורה להיות לדעתם מדינת כל יושביה או מדינת העם היהודי? האם הם תומכים עדיין באמת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים בנוסח השמאל הציוני הישן?) ובמיוחד התדרדרותה של מפלגת העבודה לאקסצנטריות סוציאליסטית אנכרוניסטית תוך התכחשות לנושא השלום ולמאבק בימין המתנחלי – כל אלה מותירים בסופו של דבר מאמץ זה בצדי הדרך.

עמדותיהן הפוליטיות של אליטות התרבות והאינטלקט של ישראל מנסחות עבור הציבור באופן תשלילי את עמדותיו החיוביות, וכך הן הופכות מגורמים שוליים ולא נחשבים בתמונת עולמו של הציבור למושא ההתנגדות הרגשי העז ביותר שלו. התוצאה הישירה של התנגשות זו אותה מטפח השמאל, לא בינו לבין הימין אלא דווקא בינו לבין מרכז החברה הישראלית אינה רק תורמת לחיזוקו המתמשך של הימין והפיכתו למחנה הפוליטי השולט בישראל והמבטא לכאורה את הישראליות האותנטית כשלעצמה (תוצאה שאולי אינה בלתי-רצויה בעיני השמאל הרדיקלי), אלא שהיא מעוררת אנטי-אינטלקטואליזם חריף הפושה באופן כללי בחברה הישראלית. כך חוזר השמאל הרדיקלי ומכשיר שוב את הקרקע הציבורית לקליטה מוגברת של המסרים הרגשניים, הקיטשיים והאלימים של הימין, כשהוא מחבל ברצינות ובעיקשות ביצירת התנאים הרוחניים, התרבותיים, הפוליטיים והחברתיים הנחוצים בהכרח כדי לאפשר סוף-סוף שינוי רציני במאזן הכוחות הפנימי בישראל.

מאמר האורח של ד"ר צביה גרינפלד הוא הראשון בסדרת מאמרים שיתפרסמו כאן בשבועות הקרובים ויעסקו בניתוח מצבו של מחנה השמאל הישראלי

הערות שוליים:

דוגמא מקרית: "סיפור על אהבה וחושך" אינו רק ספרו האהוב ואולי הנחשב ביותר של עמוס עוז, אלא שיש לו בוודאי מעמד קאנוני מיוחד במינו בתודעה הישראלית. אבל במוסף התרבות והספרות של "הארץ" מיום 10.5.13, למשל, אנחנו מוצאים באורח אופייני את המבקר מציין כי "...[יהודית] קציר לא רק נכנסה למקום שממנו כותב עמוס עוז אלא גם עשתה את זה טוב ממנו". בלא לומר מאומה על הישגיה של הסופרת עצמה (שאותו מבקר עצמו מציין כי "המדובר בספר מהנה למדי" ושהוא "קיווה ליותר") אפשר להניח מראש שכמעט כל ביקורת שתופיע כיום בעיתון כמו "הארץ" תטרח להמעיט מערכם של ספריהם של אישים כמו עוז ויהושע, ובמידה זהירה יותר גם גרוסמן, רק משום שהם נתפסים כמי שעומדים עדיין מאחורי הרעיון הציוני.

גליה יהב, "החזרה הכפולה של שוקה גלוטמן", מוסף גלריה, "הארץ", 20.4.13.