מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
21.05.2013 פרשנות מאת ד"ר שרון גבע
צילום: לשכת העיתונות הממשלתית
צילום: לשכת העיתונות הממשלתית    

חינוך ללא מעוף - חינוך ללא עתיד

חידון "מנהיגות עושה היסטוריה" על פועלם של בן-גוריון ובגין הוא דוגמה נוספת לשיטוח ההיסטוריה ולרדידות החינוכית שמאפיינת את ישראל כיום

הנושא המרכזי שבחר משרד החינוך לשנת הלימודים הנוכחית הוא "מנהיגוּת פורצת דרך: דמותם, חזונם ופועלם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין". אירוע השיא של הפעילות החינוכית השנתית עתיד להתרחש השבוע בבנייני האומה בירושלים במעמד ראש הממשלה  שלב הגמר של החידון הארצי שנושא את הכותרת "מנהיגוּת עושה היסטוריה";סוג של תגובה ציונית לא-הולמת לחידון התנ"ך ששואלת גם מעולם תוכניות הריאלטי ומורכבת משורת משימות שבסופן שורד אחרון שמנצח. זהו ביטוי הולם למאמצי משרד החינוך להנחיל לתלמידים ולתלמידות בתי הספר הממלכתיים סיפור היסטורי שתואם עמדה פוליטית מסוימת מבית היוצר של שר החינוך הקודם, תוך הקפדה על אי-פריצת דרכים חדשות והסתגרות באלו הקיימות.

הורתו של החידון במטה לתרבות ישראל של משרד החינוך, גוף שמוביל זה שנתיים תהליך הטמעה של מקצוע חובה חדש, תרבות ישראל ומורשתו, המיועד לכל תלמידי החינוך הממלכתי בכיתות ד'- ט'. קהל המתחרים הפוטנציאלי מחולק לשתי קבוצות גיל: תלמידי כיתות ה'-ו' המתחרים בנושא "אנשי שם" ותלמידי כיתה ז' המתחרים בנושא "ציונות"שלוש המטרות של חידון הציונות מצהירות בגלוי על האיזון הרצוי בין בן-גוריון לבגיןבמיוחד המטרה השלישית, שלצד ההיכרות עם דמותםפועלם וההכרעות רבות המשמעות שקיבלו שני המנהיגים, מניחה מראש שבין תפיסות העולם והערכים שעיצבו את דרכם של השניים רב המשותף על השונה, או בלשונה הרשמית של התחרות: "שתי דרכים – מטרה אחת". לא בטוח שראש הממשלה הראשון היה מסכים עם זה.

שלושת הנושאים המרכזיים הנבחנים בשלב המחוזי של התחרות מבטאים הן הסכמה בין השניים וניסיון לאיחוד לאומי (תנועת המרי) והן פרשות מבדילות ושנויות במחלוקת (אלטלנה והשילומים). כאן מעניין במיוחד רוחב היריעה המוקדש לכל נושא. הפרק "סערת השילומים" הוא דוגמה טובה להכפפת המציאות ההיסטורית כפי שהתקיימה בפועל לסיפור שמנחיל משרד החינוך. על-פי החידון, הסערה שפרצה בארץ בראשית 1952 וזיעזעה את יסודות הדמוקרטיה הישראלית הצעירה תוך גרירתה אל מחוזות האלימות הפוליטית, מתנסחת כאן כוויכוח בין בגין לבן-גוריון - ולא כמחלוקת פוליטית ואידיאולוגית רחבה שהעסיקה את הקשת הפוליטית כולהלא רק חירות ניצבה כנגד מפא"י אלא (כמעט) כולם, לרבות הימין המתון (הציונים הכלליים), השמאל הציוני שעוד היה מאוחד (מפ"ם) והקומוניסטים, כמובןאמנם הרטוריקה של בגין סוחפת ומתסיסה במיוחד, אבל מה עם גיבורים וגיבורות אחרים של הסיפור? כותרת מתאימה יותר לפרק הייתה יכולה להיות: "עמדותיהם של בגין ובן-גוריון בוויכוח על המשא ומתן לשילומים מגרמניה המערבית". קליט פחות, מדויק יותר.

עיון בנושאים המרכזיים ובדפי ההכנה לקראת החידון בנושא "אנשי שם" לתלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי מלמד עוד על הניסיון לכפות איזון: בסך הכל ארבעה נושאים, שניים לכל איש. לבן-גוריון רעיון החלוקה (ב-1937 נוכח ההצעה של ועדת פיל, וב-1947 נוכח ההצבעה באו"ם על החלטה 181; בולטת בהיעדרה שנת 1967) והכרזת המדינה. לבגין – המרד (ב-ה' הידיעהללא פירוט ואף לא: "המרד נגד הבריטים". האם משרד החינוך מניח שתלמידי כיתות ה'-ו' מנחשים את כוונותיו מעצמם, ולא מעלים בדעתם, למשל, את המרד הערביאת מרד בר כוכבא או את מרד גטו ורשה?) והסכם השלום עם מצרים.

החתירה לאיזון מחמיצה את העיקר. היא מדכאת את הבנת קיומה של מורכבותומגרשת סימני שאלה. החתירה לאיזון באה לידי ביטוי גם מבחינה גראפית, כאשר האבחנה בין עמדותיו של בן-גוריון לאלה של בגין מוצגת בדפי ההכנה פעמים רבות כטבלה - אמצעי המכפיף את הדברים לשורות וטורים שווים. זוהי שיטה בטוחה לשינון חומר ופליטתו. במדעים הומניסטיים, ודאי בהיסטוריה, אחד ועוד אחד אינו בהכרח שתיים.

החידון הוא סימפטום: שורש העניין הוא בבחירת שני האישים כדוגמה ל"מנהיגוּת פורצת דרך", שיש בה כנראה גם ממד נוסטלגי; געגוע לנקודת אור בפוליטיקה הישנה, כמיהה למנהיגים שמתווים חזון ודרך, שתופסים תנומה על כיסא במטוס ומנהלים אורח חיים צנוע באמת. הבחירה בשני האנשים האלה, שמייצגים מנהיגות פורמלית, לבנה, של גברים, מלמדת יותר מכול על משרד החינוך דהיום, שמגביל, תוחם ומצמצם ומכפיף את ההיסטוריה לצרכיו. הוא אינו מנסה, וחבל שלא ניסה, לגלות בעצמו מנהיגות (חינוכית!) פורצת דרך, שתשחרר את התלמידים והתלמידות מהמסגרת ותעורר בהם מחשבה, יצירתיות ומקוריות. למשל, בחיפוש פניה של מנהיגוּת בעיר, במשק מושב-עולים שהוקם על חורבות כפר פלסטיני וברפת בקיבוץ.

החידון הוא סימפטום גם למקומן של נשים בחברה בישראל ולסדרי העדיפויות בנושא מקומו של מגדר במערכת החינוך הממלכתית. מי שיחפשו את האישה לא ימצאו אותה בין דמויות המנהיגים. אפילו גולדה מאיר נפקדת כאן, והיא הרי אישיות רצויה בקרב השבויים והשבויות במיתוס השוויון בין המינים בחברה הישראלית. לשון החידון פונה לתלמידים ולא לתלמידים ולתלמידות, ועל כן אפשר לחשוב שילדוֹת בכיתות ה'-ו' או נערות בכיתה ז' אינן מועמדות להשתתפות בו או אולי לא מעוניינות.

כותרת החידון נטענת משמעות נוספת, עכשווית: ראו נא, תלמידים (ותלמידות) כיצד מנהיגים כותבים היסטוריה וכלשון הנוער: עושים אותה. גם במקרה זה, דיון בעבר משקף גם את המציאות בישראל שאנו חיים בה ואת פועלה של הנהגה להנחיל את מסריה. משמעות זו משתקפת, למשל, במובאה מאת בן-גוריון שבחר שר החינוך לשעבר לפתוח בה את דבריו בחוזר המנכ"ל שנשלח לבתי הספר"במשחק הזה של כוחות היסטוריים יש שמופיע שאנס היסטורי גדול", ציטט גדעון סער; "ישנו רגע גדול אחד בשעה שבו השמים נקרעים וכל מה שאתה מבקש תקבל".

מותר לקוות שהמשתתפים והמשתתפות בחידון יוכיחו גישה שונה מזו שמציג כאן משרד החינוךסקרנים, עירניים, נמרצים ותאבי דעת ואם אפשר גם – חרוצים. אבל יותר מכל: כאלה שהבחינות הארציות של מערכת החינוך הפורמלית, בין אם מדובר במיצ"ב או במבחן הבגרות, לא יכבו את ניצוצות הביקורתיות שלהם ולא ידכאו את הפוטנציאל שלהם להיות פורצי דרך בתחומם.