מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
28.05.2013 ניתוח מאת פרופ' דניאל בר-טל
בית ספר יסודי במחנה הפליטים בלאטה. צילום: Ridvan Yumulu-Schiessl
בית ספר יסודי במחנה הפליטים בלאטה. צילום: Ridvan Yumulu-Schiessl    

נרטיב, זיכרון היסטורי והסתה: תיאור "האחר" בספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים

מיתוס "ההסתה בספרי הלימוד הפלסטינים" מתדלק את סרבני השלום מזה עשור וחצי, צוות חוקרים מצא שאין במיתוס ממש, אף שבשני הצדדים נדרשת עבודה רבה בדרך לקיום בשלום

המחקר שביסוד מאמר זה נערך ביוזמת "מועצת המוסדות הדתיים בארץ הקודש" ומומן בעזרת מענק ל"עתיד שונה" (A Different Future) מהמשרד לדמוקרטיה, עבודה וזכויות האדם במחלקת המדינה של ארצות הברית

השאלות המרכזיות שמתדלקות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני קשורות בנושאים הרי-גורל כמו הגדרה עצמית, טריטוריה, משאבים טבעיים, מקומות קדושים וביטחון. ואכן, ביישוב סכסוך זה יהיה צורך לתת מענה למטרות ולאינטרסים סותרים בתחומים השונים, אולם צריך לקחת בחשבון שכוחות פסיכו-חברתיים חזקים, המזינים חוסר אמון ועוינות, מקשים עוד יותר על יישוב מחלוקות אלו. כוחות אלה כוללים אמונות, תפיסות, דימויים, מיתוסים או עמדות ביחס ליריב, לעצמי הקולקטיבי ולסכסוך. לעתים קרובות אמונות ודימויים אלה הם חלק מהנרטיב הלאומי של כל חברה, והנרטיבים האלה עשויים להיות פונקציונליים כשחברות ממשיכות לגייס משאבים אנושיים וחומריים הנדרשים על-ידי הסכסוך. הנרטיבים מועברים לאורך שנים רבות באמצעות ערוצי תקשורת ומוסדות שונים בכל חברה המעורבת בסכסוך, כולל על-ידי מערכת החינוך. עם זאת, הנרטיבים הקולקטיביים האלה משאירים מקום מועט להכרה בעבר ההיסטורי, בתרבות ובשאיפות העתידיות של הקולקטיב האחר. לכן, בעוד שנרטיבים אלה מסייעים לקיום חברות במהלך סכסוכים, הם יכולים להוות מכשול משמעותי בפני כל תהליך להשגת שלום ותהליכים מאוחרים יותר של פיוס. כדי לבנות מציאות חדשה של שלום יש צורך לשנות את הנרטיבים הרווחים. במסגרת מאמץ זה ייתכן שמתעורר הצורך לשנות ספרי לימוד אשר עשויים לשמש סוכן אחד מני רבים בחִברוּת דורות חדשים.

המחקר הנוכחי מתמקד בניתוח של תיאורי הצד האחר ושל הסכסוך באופן כללי, אשר מופיעים בספרי הלימוד של מערכות החינוך הישראלית והפלסטינית. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אירוע מתמשך ומורכב, ורבים העירו כבר כי תפיסות סטריאוטיפיות שליליות ודה-הומניזציה של "האחר" גורמים לפחד, שנאה ורתיעה, תורמים לחוסר אמון ומכשילים מאמצים דיפלומטיים ליישוב סכסוכים. בעבר נעשו ניסיונות מפורשים לתת מענה לנושאים אלה, במיוחד לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993, אלא ששורשיהם של הנרטיבים הלאומיים כבר נעוצים בעומק שתי החברות בשל אורכו הרב של הסכסוך. יתר על כן, האשמות של כל אחד מהצדדים בדבר התוכן הנוכחי של ספרי הלימוד של הצד השני ממשיכות להישמע ובכך מגבירות את חוסר האמון והאיבה.

ספרי לימוד בולטים בדיונים אלה, ובמיוחד בדיווחי העיתונות היומית, משתי סיבות. ראשית, מפני שאמונות ועמדות ביחס לאחר בקרב הדור הצעיר עשויות להיות מעוצבות על-ידי ספרי לימוד ודיונים המתבססים עליהם. שנית, מפני שהתוכן של ספרי לימוד הוא הצהרות פומביות מטעם הבכירים, המנהיגים והממשלות לגבי האופן שבו הם תופסים אלה את אלה ואת הקונפליקט. בעוד שההשפעות על ילדים יכולות להזין פחד ותוקפנות על פני דורות רבים, השפעותיהם של תיאורים פומביים כאלה של האחר יכולות לפגוע באמון בין אלה הממונים על סיום הסכסוך בעת הזו.

הפרויקט הנוכחי עושה שימוש במתודולוגיה חדשה על-מנת להעמיד ניתוח שקוף, בו-זמני, מקיף וקפדני מבחינה מדעית של ספרי לימוד עדכניים, הן ישראליים והן פלסטיניים. צוות המחקר היה מורכב מחוקרים הבקיאים בעברית ובערבית, בהנחיה משותפת של חוקרים ישראלים ופלסטינים אשר מומחיותם בניתוח ספרי לימוד זוכה להכרה רחבה, ובתמיכה של ועדה מייעצת בינלאומית של אנשי אקדמיה מובילים, ישראלים ופלסטינים, ושל מומחים בניתוח ספרי לימוד מאירופה ומארצות-הברית. בנוסף, במסגרת העבודה על המחקר פותחה שיטת מחקר עם סטנדרטים מוגדרים, מבוססת על הנחיות ברורות ומרובת מעריכים - כל זאת במטרה להגיע למקסימום אובייקטיביות. הבדיקה של ספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים נעשתה בו-זמנית על-ידי אותו צוות מחקר ובאמצעות אותן שיטות עבור שתי קבוצות הספרים.

שיטות מחקר

בחירת הספרים

רשימת הספרים הראשונית כללה את כל הספרים שאושרו על ידי משרדי החינוך הישראלי והפלסטיני לשנת 2011 וכן ספרים שנרכשו מחנויות לספרי לימוד בקהילות החרדיות. מתוך רשימות אלו, נכללו במחקר ספרים בנושאי הלימוד הבאים: ספרות, היסטוריה, לשון (ערבית ועברית), גיאוגרפיה, מדעי החברה, חינוך אזרחי/לאומי, דת. בסופו של דבר נותחו 381 ספרים ישראליים ו-142 ספרים פלסטיניים משני משרדי החינוך. בנוסף ספרים מבתי הספר החרדיים בנושאים רלוונטיים נרכשו ישירות מחנויות ספרים, כאשר 55 ספרים היו בשימוש בתי ספר במערכת החינוך אגודת ישראל ו-66 מבתי ספר של מערכת חינוך מעיין (של מפלגת ש"ס). סך הכל היו 492 ספרים ישראליים. כמו כן הושגו 24 ספרים המשמשים בבתי הספר הפלסטיניים הדתיים, שמתוכם רק שישה היו רלוונטיים לנושא המחקר. כך היו בסך הכל 148 ספרים פלסטיניים.

התהליך הכללי

שיטות המחקר המשיכו בשני שלבים. השלב הראשון כלל סקירה של כל ספרי הלימוד של המחקר על מנת לבחון את מידת הרלוונטיות שלהם למחקר ולזהות את העמודים הרלוונטיים וחומר נלווה נוסף. השלב השני היה ניתוח תוכן של נושאים שעומדים במוקד המחקר.

קביעת יחידת הניתוח והליכי הניתוח

יחידת הניתוח הייתה יחידה ספרותית (י"ס) שמספקת הצגה הוליסטית של הנושא בתוך ספר. יחידה ספרותית יכולה להיות שיר, סיפור, פרק, חיבור, חלק מספר וכיו"ב. מספר הדפים של היחידה יכול להשתנות. במקרה של מקראות, היחידה עשויה להיות מאוד קצרה – אפילו משפטים בודדים – בעוד שבמקרה של ספרי היסטוריה, היחידה עשויה להיות פרק המכיל עשרות עמודים.

שלב א': זיהוי ספרים לניתוח תוכן מעמיק

ניתוח כל ספר החל בספירת מספר העמודים המוקדשים לנושאים הכלליים של המחקר בהשוואה לסך כל העמודים בספר וביחס למספר הפרקים או היחידות בספר (למשל, מספר היחידות במקראות). כל הספרים תועדו, תוך זיהוי של מחברים, שנת פרסום, מספר הפרקים והעמודים הרלוונטיים לשאלות המחקר וכולל תיאור קצר מאוד המציין אילו נושאי מחקר נמצאו.

הספרים סווגו לחמש רמות רלוונטיות שמוצגות בלוח 1:

לוח 1: דירוג הרלבנטיות של ספרים ישראליים ופלסטיניים:

 

סך כול הספרים הפלסטיניים

ספרים פלסטיניים שנותחו

סך כול הספרים הישראליים

ספרים ישראליים שנותחו

רמה 0- אף עמוד המוקדש לנושאי המחקר

40

0

187

0

רמה 1- עד 10% עמודים המוקדשים לשאלות המחקר;

 

49 (6 ווקף)

40

173

12

רמה 2 בין 11% ל-30% עמודים המוקדשים לשאלות המחקר

41

39

107

38

רמה 3 בין 31% ל-50% עמודים המוקדשים לשאלות המחקר

13

10

14

14

רמה 4 בין 51% ל-70% עמודים המוקדשים לשאלות המחקר

2

2

3

2

רמה 5 יותר מ-70% עמודים המוקדשים לשאלות המחקר

3

3

8

8



בסך הכל נותחו 74 ספרים ישראליים ו-94 ספרים פלסטיניים. סך הכל נותחו 2188 יחידות ספרותיות מספרים ישראליים ו-960 מספרים פלסטיניים


מה ניתן ללמוד מספרי הלימוד? ממצאים מרכזיים

ספרי הלימוד נותחו בהתאם לקטגוריות שהגדירו במדויק את מהות המשתנים. הניתוח התבצע בשפה של ספרי הלימוד המנותחים, קרי: על-ידי שימוש בשפה של הספר המנותח ללא תלות בהיות המעריכים ישראלים או פלסטינים, מפני שהמעריכים היו בקיאים בשתי השפות. החוקרים הזינו ציטוטים מהיחידות הספרותיות על מנת להמחיש את הבסיס להערכתם לגבי כל יחידה ספרותית. אוסף הציטוטים המלא בשלוש שפות אפשר למצוא ב-IsraeliPalestinianSchoolbooks.blogspot.com.

למעלה מ-670 יחידות ספרותיות נותחו בשלב ב' על-ידי שני עוזרי מחקר כדי לבדוק מהימנות. המעריך השני בדק את היחידות הספרותיות שזוהו לניתוח בלי לדעת מה היו ההערכות של המעריך הראשון. נמצאה הסכמה של 93% בין המעריכים לגבי ההחלטות על אילו תחומי נושא קשורים לכל יחידה ספרותית.

ארבעה ממצאים עיקריים עלו מהמחקר הנוכחי של ספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים:

  1. אפיונים של דה-הומניזציה ודמוניזציה של האחר, כפי שניתן למצוא בספרי לימוד במקומות אחרים ואשר מעוררים דאגה בקרב הציבור הרחב, נדירים גם בספרים הישראליים וגם בספרים הפלסטיניים.
  2. הספרים הישראליים והפלסטיניים מציגים נרטיב לאומי חד צדדי בלבדי, וכוללים מידע עשיר על האחר כאויב ומידע מועט מאוד על האחר באור חיובי או אנושי. אירועים היסטוריים, אשר אמנם אינם שקריים או מומצאים, מוצגים בצורה סלקטיבית לחיזוק הנרטיב הלאומי של כל אחד מהצדדים.
  3. היעדר מידע מסוגים שונים על האחר משרת כדי ליצור דה-לגיטימציה של נוכחות האחר. בעיה חשובה זו יכולה להיפתר על- ידי הוספת מידע על התרבות, הדתות ופעילויות היומיום של האחר.
  4. ההטיה השלילית בהצגת האחר, ההטיה החיובית בהצגת העצמי והיעדר תמונות ומידע על האחר מודגשים יותר בספרים של מערכת החינוך החרדית בישראל ושל מערכת החינוך הפלסטינית מאשר בספרים של מערכת החינוך הממלכתית בישראל. ההבדלים האלה נושאים משמעות סטטיסטית. בתוך המערכת הממלכתית הישראלית, ההטיה החיובית בהצגת העצמי בספרים שמשמשים את הזרם הדתי היא ברמה דומה לספרים של המערכת החרדית ושל הפלסטינים, ורק הספרים שמשמשים את הזרם החילוני בחינוך הממלכתי הישראלי כוללים יותר תוכן עם ביקורת עצמית במידה בעלת משמעות סטטיסטית.
נקודת אור מרכזית: היעדר דמוניזציה

יש לציין לשבחן של שתי הקהילות, הישראלית והפלסטינית, על שספרי הלימוד שלהן לא כוללים דה-המוניזיציה ודמוניזציה של האחר. תיאור דמוני מפחית את דמות האחר עד שייחשב תת-אנושי ויכול לשרת להצדקת פעולות תוקפניות קיצוניות נגד האחר. מסיבה זו יש הצדקה להקדיש תשומת לב מרובה להצהרות מסוג זה. יש חשיבות רבה לממצא שהצהרות כאלה נדירות עד מאוד בספרים הישראליים והפלסטיניים. יתרה מכך, אפילו כשהן כן בנמצא, הצהרות שהוגדרו מתאימות לקטגוריה זו הוצגו בהמשך לנרטיב הלאומי ולדאגות של כל אחת מהקבוצות, כפי שנראה בדיון להלן, והן לא עומדות באופן עצמאי במטרה לשלול את אנושיותו הבסיסית של האחר. הצהרות אלה, כאשר הן קיימות בספרים הישראליים, נקשרו לחששות מפני ניסיונות מצד פלסטינים וערבים אחרים להשמיד את ישראל בדרכים אלימות, בהתייחסם, לדוגמה, לכפר פלסטיני כ"קן מרצחים" או ל"ערבים צמאי דם". בספרים הפלסטיניים הצהרות כאלה נקשרו לסכסוך העכשווי ולכיבוש והתייחסו לחדר החקירות בבית כלא ישראלי כאל "בית מטבחיים" ולפעולות שליליות קיצוניות שבוצעו על-ידי כוחות ישראליים, כמו השמדת תשתית מערכת המים ואיומים בשלילת אספקת המים לכפרים פלסטיניים.

סיפור פשוט: נרטיבים חד-צדדיים כמקור משמעות לאומית

ההיסטוריה המחקרית מראה שוב ושוב שחברות השרויות בסכסוך מתמשך מבנות נרטיב הגיוני, קוהרנטי ובעל משמעות שנועד להסביר ולהצדיק אירועים שהן נוטלות בהם חלק. צורך זה חשוב במיוחד בסכסוכים הכוללים אובדן חיי אדם, פציעות, הרס, סבל וקושי, מהסוג שמוביל באופן בלתי-נמנע לאי-ודאות, חוסר אונים, חוסר יכולת לצפות את האירועים, לחץ כרוני ומצוקה. נרטיבים אלה עשויים להיות כה איתנים ומושרשים היטב ולהשתמר לאורך דורות גם אם לא מתקיים סכסוך ישיר במשך עשורים, וגם אם החברות נפרדות גיאוגרפית ואינן באות במגע זו עם זו. נרטיבים אלה עשויים להימצא בדרך כלל בספרי לימוד, שכל אחת מהחברות מפתחת כחלק מתהליכי חינוך וחִברוּת של אזרחיה. הדרך שבה ספרי לימוד סיניים ויפניים מתארים אחד את השני, את ההיסטוריה של יחסיהם ואת הסכסוכים ביניהם, היא דוגמה אחת מני רבות לקיומם של נרטיבים לאומיים כאלה שמעוצבים על-ידי ההיסטוריה ושורדים גם עם גמר הסכסוך בפועל.

הנרטיבים, אשר מכונים על-ידי חוקרים "נרטיבים קולקטיביים ראשיים" (Collective Master Narratives), מסבירים בדרך כלל את הגורמים לסכסוך, מתארים את אופיו, מאפיינים את אופיו של היריב, מציגים את קבוצת העצמי ומפרטים את התנאים הדרושים לניצחון. קיימים גם נרטיבים ספציפיים יותר שעוסקים באירועים בולטים בתוך סכסוך דוגמת מלחמות, ונרטיבים שמתייחסים למקרים מוגדרים כמו קרב ואף לאירועים עוד יותר ספציפיים בתוך קרב או לדמויות המעורבות בסכסוך. נרטיבים אלה תורמים לשימור המצב הקיים באמצעות הדרכים שבהן הם מתארים ומצדיקים את הסכסוך ואת האירועים הקשורים אליו.

הנרטיב הקולקטיבי הראשי מכונה לעיתים גם "נרטיב של זיכרון קולקטיבי", משום שהוא מציג את ההיסטוריה של הסכסוך לבני החברה. הנרטיב מתפתח במהלך הזמן, והוא מתאר את התפרצות הסכסוך ואת מהלכו, ומספק תמונה קוהרנטית ובעלת משמעות על אודותיו. הנרטיב הקולקטיבי הראשי כולל לרוב שש תמות מרכזיות.

ראשית, הנרטיב הראשי מצדיק את המעורבות בסכסוך ואת כיוון התפתחותו. הוא מסביר את החשיבות העליונה והקיומית של יעיד הקבוצה הנתונים במחלוקת. בה בעת הוא מבטל את יעדי הצד השני, בכך שהוא מתאר אותם כבלתי-מוצדקים ובלתי-הגיוניים. שנית, הוא מפרט את הסכנות שהסכסוך מציב בפני החברה: איום על הקיום הפיזי של קבוצת הפנים, על ערכיה המקודשים, על זהותה, ע הטריטוריה שברשותה וכיוצא בזה. בנוסף, הוא מפרט את מקורות האיום ואת התנאים שעשויים לסייע להתגבר עליהם. שלישית, הנרטיב העיקרי מאפיין לעתים קרובות את היריב בדרכים שליליות. במצבים קיצוניים הוא אף עושה דה-הומניזציה ודמוניזציה של האחר על-ידי השוואתם לחיות, לווירוסים, למחלת הסרטן או על-ידי קישורם לקבוצות שנודעו לשמצה במהלך ההיסטוריה. בכך מדיר הנרטיב את האחר מתחום קיומן של קבוצות אנושיות הפועלות בגבולות הנורמות המקובלות ו/או הערכים המקובלים, וכך מספק הרשאה פסיכולוגית לפגוע בו. בנוסף לכך, הנרטיב העיקרי מתמקד לעתים קרובות באלימות, בזוועות, בחוסר הרציונאליות, באי-פשרנות ובחוסר הדאגה לחיי אדם מצד היריב. רביעית, מנגד, הוא מציג דימוי חיובי של קבוצת הפנים. הנרטיב העיקרי מציג אירועים שמאירים את החברה באור חיובי, מתאר את האפיונים החיוביים של החברה ובמיוחד את הצד האנושי והמוסרי שלה. הנרטיב מתאר את החברה גם כשוחרת שלום ואת השלום כמטרה הנעלה ביותר. חמישית, הנרטיב העיקרי מציג את קבוצת הפנים כקורבן היחיד של הסכסוך ושל היריב. תפיסה זו מתפתחת לאורך תקופה ארוכה של אלימות, כתוצאה מסבל ומאובדן שחווה החברה. שישית, הנרטיב מעודד פטריוטיות בשירות יעדי קבוצת הפנים, ובכללה המוכנות להקריב את החיים.

הנרטיב העיקרי משמש כמשקפיים לפירוש המציאות – הוא משמש כאידיאולוגיה – הנקלטת היטב בעתות סכסוך ודבקים בה בני חברה רבים, משום שהיא מסייעת להם להתמודד עם האתגרים הקשים בחיי הפרט או הקבוצה. בצורה זו הנרטיבים הללו מספקים צרכים פסיכולוגיים רבים שבני-אדם תלויים בהם על-מנת לקיים חיים נורמליים בתוך נסיבות מאתגרות ביותר של סכסוך בלתי-נשלט. הם ממלאים תפקיד אפיסטמי ומבהירים את מצב הסכסוך, שמאופיין באי-ודאות, לחץ וחוסר יכולת לצפות את האירועים. הם משמשים גם להצדקת הפעולות השליליות של קבוצת הפנים כלפי האויב, הכוללות אלימות נגד בני-אדם והרס של רכוש. בנוסף, הנרטיבים מכינים את החברה לאיומים ולפעולות האלימות של האויב וכן לתנאי החיים הקשים שעלולים להיגרם כתוצאה מכך. הנרטיבים מספקים לחברה מידע על פגיעה אפשרית והמשכיות של עימותים אלימים, תוך שהם מאפשרים הכנה פסיכולוגית להמשכיות הסכסוך וחיסון נגד התנסויות שליליות. בכך הם תורמים לאחדות, סולידריות, התגייסות ומוכנות להקריב למען הקבוצה. הם גם מסייעים לשמור על זהות עצמית חברתית חיובית הניחנת בתחושות צדקת הדרך, הערכה עצמית ומוסריות החשובות לכל קבוצה. הם יוצרים הבחנה בין קבוצת הפנים לבין קבוצת היריב ומספקים תחושת עליונות.

בעוד לנרטיב העיקרי תפקידים רבים במהלך הסכסוך, כאשר נפתח חלון הזדמנויות לפתרון סכסוכים בלתי-נשלטים בדרכי שלום, אותם הנרטיבים עלולים להוות חסמים עיקשים בפני תהליך השלום.

ספרי הלימוד הישראליים והפלסטיניים מבססים נרטיביים חד-צדדיים ומנוגדים בעקביות ובעוצמה, העוסקים באותה תקופת זמן ובאותו אזור של העולם. בעיקרה, זו תוצאה של התמקדות סלקטיבית בהיבטים מסוימים של ההיסטוריה מנקודת מבט חד-צדדית - ולא תוצאה של תרמית. הנרטיב הישראלי מדגיש את האיומים וההתקפות נגד ישראל על-ידי הפלסטינים ומדינות ערב וכן אלימות נגד יהודים במהלך ההיסטוריה, הן באזור והן במקומות אחרים. הנרטיב הפלסטיני, לעומת זאת, מדגיש את עקירת הפלסטינים מבתי משפחה ומכפרים בני מאות שנים על-ידי יהודים שעברו לאזור לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה וכן את תמיכתה של בריטניה בהגירה ובייסודה של מדינת ישראל. הוא מדגיש גם את אובדן החירות והשליטה על משאבים חיוניים במהלך 45 שנות כיבוש ובראשן האדמה. שני הנרטיבים מציגים את האחר כאויב שכוונתו להשמידם או לשלוט בהם, וקוראים ליחידים בקבוצותיהם להיות מוכנים להקריב את הקורבן העליון, את חייהם, למען טובת הכלל. יש מקום לחשוש כי נרטיבים עיקריים אלו יקשו על התקדמות לעבר פתרון בעתיד.

חוסר הכרה בנוכחות האחר
בנוסף להצגתו העקבית של האחר כאויב אלים שכל רצונו להשמיד או לשלוט בקבוצת העצמי, ניכר מחסור במידע על האחר – בתחומי הדת, התרבות, האמונה והפעילות. היעדר מידע זה, אפילו יותר מהמידע השלילי שכן ניתן על הקבוצה שמנגד, פירושו חוסר הכרה בנוכחותו הלגיטימית של האחר. בסכסוך זה, אולי יותר מאשר בסכסוכים רבים אחרים, חוסר ההכרה בלגיטימיות של נוכחות האחר משמשת מכשול מרכזי לקבלה הדדית ולסובלנות החיוניים לשלום.
והנה, דווקא בסכסוך בעל מוטיבים דתיים כל-כך מרכזיים - הבטחה אלוהית על האדמה, מחלוקת על השליטה במקומות קדושים - סוגיות של אמונה נדחקות לצד. הדירוג הממוצע של כמות המידע הניתן על החגים, המקומות הקדושים, הדמויות העיקריות ועיקרי האמונה של דת/ות האחר הוא בקירוב 0.20 בסולם שבו 0 משמעו שאין כל מידע, 1 - שניתנו דוגמאות מעטות, ו-2 - שניתנו דוגמאות רבות. קשה להעלות בדמיון מצב שבו ישראלים ופלסטינים חיים בשלום אלה לצד אלה בלי שילדיהם לומדים יותר על האחר, כולל על דתו. אבל ברור גם שבהענקת יותר מידע מסוג זה תיגבר ההבנה באשר למניעי האחר ולסיבות שבגללן הוא קשור לאזור ומרגיש כי יש לו זכות לחיות בו.
המפות שמופיעות בספרי הלימוד מדגימות עקורנות אלה ביתר שאת. בעוד מציירי מפות משך מאות שנים שאפו לשרטט מפות שמייצגות באופן מדויק ככל הניתן את מציאות קיומן של ערים, עיירות ותושביהן, הרי שמטרה זו נראית רחוקה מאוד מכוונותיהם של משרטטי המפות בספרי הלימוד הישראליים והפלסטיניים; השוואה בין המפות המופיעות אצל כל אחד מהצדדים מראה עד כמה ההם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין.
מפות

מפות האזור המופיעות בספרים מכל מערכות החינוך מבליטות את ההיבטים המנוגדים של הנרטיבים. בספרים הישראליים 76% מהמפות לא מציגות כלל גבול בשטח שבין נהר הירדן והים התיכון, ומרמזות בכך שהשטח כולו שייך למדינת ישראל. מפות אלה, וגם רבות מהמפות שבהן כן מוצגים גבולות, לא מציינות כלל את קיומה של פלסטין או של הרשות הפלסטינית.
במפות המשמשות את מערכת החינוך החרדית 95% אינן מציגות גבולות ו-21% מכנות את הגדה המערבית "יהודה ושומרון". התכונות הללו של המפות הישראליות זוכות לתהודה בצד הפלסטיני מפני שהן מתחברות לנקודה מרכזית בנרטיב הפלסטיני שלפיה שישראל שואפת להחזיק בשטחים הכבושים לעד, להרחיב את שליטתה בהם ולחסל כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
בספרים הפלסטיניים 58% מהמפות לא מציגות גבול ומגדירות את האזור כולו "פלסטין". למרות ציון הקו הירוק על גבי מפות אחרות ישראל מזוהה בשמה רק ב-4% מהמפות. תכונות אלה של המפות הפלסטיניות חופפות לדאגה המרכזית בנרטיב הישראלי, שלפיה מדינות ערב שואפות למחוק את ישראל מהמפה. לתכונות אלה של המפות יש חשיבות רבה, מכיוון שהן מעצבות אצל הילד את הדמות הקוגניטיבית של מולדתו ויוצרות מצב שבו כול חלוקה עתידית של השטחים נראית כוויתור חד-צדדי על אדמת מולדת.
במלים אחרות, ישראלים ופלסטינים כאחד מחונכים לקיים קשר פטריוטי לכלל השטח שבין נהר הירדן והים התיכון, וכתוצאה מכך יהיה להם קשה מאוד לחלק את השטח שאותו הם רואים כמולדתם הבלעדית.

הבדלים בין ספרים ישראליים ופלסטיניים

בנוסף לצדדי הדמיון בספרי הלימוד של שני הצדדים, המחקר מציין גם הבדלים אחדים. ספרים המשמשים את בתי הספר הממלכתיים הישראליים כללו יותר אפיונים חיוביים של האחר, יותר ביקורת עצמית ויותר מידע על האחר מאשר ספרי לימוד ממערכת החינוך החרדית בישראל או ממערכת החינוך הפלסטינית.
דוגמה אחת בולטת להצגת יותר מידע על האחר בספרים של מערכת החינוך הממלכתית היא בצילומים. 82 צילומים בספרים הפלסטיניים עברו הערכה על-ידי עורכי המחקר, מכיוון שהייתה בהם התייחסות לנושאי המחקר. אולם מרביתם היו צילומים של מקומות בעלי חשיבות לפלסטינים ורק שישה מהם (7%) מציגים ישראלים או דברים שקשורים מספיק לישראלים כדי שאפשר יהיה לדרג אותם ביחס לתרומתם לאפיון האחר. לעומת זאת, מתוך 709 צילומים בספרים הממלכתיים הישראליים, ב-368 (52%) הופיעו ערבים, פלסטינים או דברים שקשורים אליהם בבירור. הספרים מהזרם החילוני במערכת החינוך הממלכתית בישראל ראויים לציון על כך שהם כוללים תיאורים עם ביקורת עצמית על פעולות ישראליות אחדות בעבר, בהתאמה לחלק מהנרטיב הלאומי הפלסטיני. תיאורים אלה כוללים ביקורת עצמית על פעולות שקשורות למות פלסטינים. היבטים חיוביים אלה של הספרים הישראליים צוינו כבר בעבר. באוסף הנתונים הנוכחי, יש להבדלים אלה משמעות סטטיסטית מרובה.העבודות האקדמיות הקיימות על תכנים של ספרי לימוד מצביעות גם על קשרים בין התוכן שבספרי הלימוד של הקהילה לבין הביטחון בזהות הפוליטית הלאומית שלה והכוח היחסי שלה בסכסוך המתמשך. הבדלים בין החברה הישראלית לבין החברה הפלסטינית בהקשר זה עשויים להיות רלוונטיים כדי להבין כמה מההבדלים שצוינו באשר לספרי הלימוד שלהן. ישראל היא אומה צעירה שחשה פגיעה ביחס לכוח המשולב של המדינות המקיפות אותה. אבל אפילו במהלך ההיסטוריה הלאומית הקצרה של ישראל, מחקרים מצביעים על שינויים בתכנים של ספרי הלימוד שלה. הללו מזהים ארבעה "דורות" של ספרי לימוד ישראליים, ומצביעים על שינויים שחלו במהלך הדורות הללו באשר לנרטיב הלאומי, שהחל להכיל בהדרגה גם התייחסויות חיוביות לפלסטינים, הכרה עצמית רפלקטיבית של פעולות בעייתיות שנעשו על-ידי תנועות מחתרת יהודיות בשלבים המוקדמים של המאבק לעצמאות וכן קצת חומר מ"נקודת המבט של האחר". המחקר הנוכחי מצביע אף הוא על המאפיינים האלה. הפלסטינים, לעומת זאת, נמצאים בשלב מוקדם יותר של בניית האומה, ועל-כן ניתן לטעון כי במידה מסוימת השוואה הולמת יותר אמורה הייתה להיות עם הספרים הישראליים הישנים יותר. הספרים הפלסטיניים מהווים את "הדור הראשון", משום שרק באחרונה ניתנה לפלסטינים הזדמנות לכתוב בעצמם את ספריהם. ההבדלים הבולטים בין ספרי הלימוד הישראליים לבין ספרי הלימוד הפלסטיניים ניכרים גם באורכם ובמאפייני הייצור היקרים יותר. הישראליים מכילים יותר תמונות, מפות ואיורים, ומשקפים עוד יותר את הפער בין המשאבים הזמינים העומדים לרשותן של שתי החברות בבואן לייצר ספרים.ניתן גם להציע כי החלש מבין שתי החברות השרויות בקונפליקט, במונחים צבאיים או כלכליים, עשוי להחזיק בנרטיב לאומי צורמני יותר, משום שהוא נושא קשיים רבים יותר והוא פחות שבע רצון מהמצב הקיים. הפלסטינים הם החלשים יותר מבין שני היריבים בסכסוך - הם סובלים ממצוקה כלכלית גבוהה יותר, רמת האבטלה אצלם גבוהה יותר ורמת התמותה בקרבם גבוהה באופן ניכר הן במספרים מוחלטים והן לנפש. על אף שהסכסוך יציב ובעייתי מאוד הן לישראלים והן לפלסטינים, יש לו השפעה מתמשכת ורבת פנים יותר על חיי היומיום של הפלסטינים. הללו מתמודדים, למשל, עם הגבלות על תנועה חופשית ועם משטר כיבוש שגורם להפרדת משפחות באופן מוחלט, מוסיף עיכובים ארוכים ובלתי-צפויים לנסיעה לעבודה וחזרה ממנה והופך לבלתי-אפשרית את הגישה מקהילה פלסטינית אחת לאחרת - ומקשה אפילו לחשוב על קיום ישות עצמאית.
יתרה מכך, בעוד שני הנרטיבים הלאומיים מציבים במרכזם קיום מדינה עצמאית, הישראלים כבר הגשימו יעד זה, ואילו הפלסטיניים עדיין לא. שיקולים אלה, בוודאי, אינם משנים את המציאות של מה שנמצא בספרים הנוכחיים ואת ההשפעה של התוכן הזה על תרבות שלום לעומת תרבות של סכסוך. אבל חשוב להכיר בהם בכל זאת, אם חפצים בכך שהמידע שהושג ממחקר הזה ישמש את הצדדים בצורה בונה, ולא ייבלע כליל בתוך הנרטיבים, חוסר האמון וההאשמות ההדדיות.

סיכום

תהליך המביא לקץ ההסתה, השנאה וההצגה השלילית של האחר באזורים מוכי קונפליקט אלים ומתמשך מצריך מאמץ מחושב ואומץ לאומי רב. במקום לנסות לשנות היבטים מסוימים כלשהם של הנרטיבים ההיסטוריים הקיימים, צעד ראשון ופשוט יותר עשוי להיות להוסיף מידע על האחר שיציג אותו כאנושי ויעניק לגיטימציה לנוכחותו.
צעד נוסף שהוצע על-ידי אנשי אקדמיה המתמחים בפיתרון סכסוכים יכול להיות היחשפות של חברים מכל קבוצה לנרטיב של קבוצת היריב. לאחר מכן, יש צורך להבין אותו. בשלב הבא, יש להכיר בקיום נקודת המבט של היריב על אירועי הסכסוך. בשלב שלאחר מכן יש גם לקבל שחלקים מסוימים של הנרטיב של קבוצת הפנים, ממש כמו זה של היריב, הם סלקטיביים, מוטים ואף מעוותים במידת מה. על יסוד שלב זה עשויה להתפתח ההכרה שלפחות חלקים מסוימים בנרטיב של היריב - אלו שאומתו - משקפים עובדות ותיאורים אמיתיים של אירועים מסוימים. הכרה זו עשויה להוביל לכך ששני היריבים-לשעבר עשויים להסכים לשלב חלקים מהנרטיב של האחר בנרטיב העצמי שלהם. לבסוף, השלב האחרון הוא הניסיון להרכיב נרטיב משולב אחד לשתי הקבוצות, כפי שקורה כאשר ועדות רשמיות מוקמות על-מנת להשיג מטרה זו. תהליך היסטורי וקשה זה נמשך שנים ארוכות ועלול תמיד להיעצר בכל שלב.
יש לקוות שפלסטינים וישראלים יפתחו במאמץ מתואם להניע את מערכות החינוך שלהם אל עבר שלב חדש של שיתוף פעולה במטרה לקרב את שני העמים, שידעו ימי אלימות רבים, בדרך לפיתרון הסכסוך בדרכי שלום ואחר כך לפיוס. זהו צעד הכרחי על מנת למנוע שפיכות דמים עתידית ולקדם במקומה את תהליך השלום ההכרחי.