מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
09.04.2014 פרשנות מאת ד"ר אבנר ענבר
ראש הממשלה נתניהו בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס 2014. צילום: WEF
ראש הממשלה נתניהו בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס 2014. צילום: WEF    

מס שפתיים

רוגל אלפר מכריז מעל דפי "הארץ" שהוא לא רוצה לשלם יותר מסים. הנה זה קורה שוב: במקום לנצח את הימין במשחק הפוליטי ולהסיט את כספי הציבור הישראלי ליעדים ראויים באמת, בוחרים יותר ויותר אנשי שמאל לדקלם את הסיסמאות החבוטות של הימין הרדיקלי

רוגל אלפר לא רוצה לשלם מסים ("הארץ", 23.3.14). "בגלל הכרעת הרוב", הוא כותב, "אני עובד בכפייה כדי לממן כיבוש, מינהלת לזהות יהודית, גירוש פליטים ומערכות חינוך, בריאות ותחבורה כושלות". המסקנה? "גביית מסים היא שוד... שוד איננו מוסרי. שוד הוא פשע". כדי להצדיק את הזעם והתסכול שהתעוררו בו נוכח האופן שבו ממשלת ישראל מנצלת את כספי הציבור, מספק אלפר אנתולוגיה של קלישאות מבית היוצר של הימין הליברטאריאני, בעיקר זה האמריקאי. 

אלפר טוען, למשל, שגביית מסים משמעה נטילת חלק מרכושנו בכפייה, ולכן המדינה למעשה שודדת אותנו. את השוד הזה מצדיקה המדינה באמצעות השירותים שהיא מעניקה לנו. מכאן יוצא שהמסים שלנו אינם אלא תשלום עבור מגוון השירותים החיוניים שהמדינה מעניקה לכל אחת ואחד מאתנו. אבל, מוסיף אלפר, היות שאיש לא שאל אותו אם הוא מעוניין בשירותים האלה, ובפועל הוא אכן לא מעוניין במרביתם, ההצדקה הזו לא מחזיקה מים. בכל פעם שהמדינה מנכה לאלפר מס הכנסה או גובה ממנו ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, או מע"מ, היא שולחת את ידיה המטונפות לכיסו וגוזלת ממון שהוא הרוויח בזיעת אפו. איין ראנד לא הייתה מנסחת את זה טוב יותר.   

הבסיס האידאולוגי למתקפה החובבנית של אלפר על מערכת המיסוי הישראלית הוא המיתוס האטרקטיבי אך הנאיבי להחריד, שלפיו כל שקל שמתגלגל לכיסנו הוא תוצאה בלעדית של כישרון ועבודה קשה. האמת היא שחלק גדול מההכנסה שלנו מגיע לידינו הודות להשקעה שהשקיעה בנו החברה - גם דרך מוסדות המדינה - במשך שנים ארוכות. סטארט-אפיסט תל-אביבי שמייחס את האקזיט הטרי שלו לסגולותיו בלבד כופר בטיפוח רב-השנים שזכה לו על-ידי ועל חשבון החברה; הוא שוכח שהתשתיות שמאפשרות את ההצלחה שלו - מהכבישים שעליהם הוא נוסע למשרד ועד להכשרה של המהנדסים שלו - מומנו מהקופה הציבורית. הנתח הצנוע מהכנסותיו שחוזר לקופת המדינה הוא לפיכך לכל היותר החזר על ההשקעה.

 אבל הטעות היסודית של אלפר, זו שצריכה להעציב גם את הקוראים שמזדהים עם הסנטימנט הבסיסי שהוא מבטא, היא הטענה המוזרה שלפיה כספי המסים שלנו הם תשלום עבור שירותים שמספקת לנו המדינה. הטענה הזו מראה עד כמה נשחק מושג הסולידריות בתרבות הפוליטית שלנו. כשאזרח ישראלי משלם מסים, הוא לא מממן את השירותים שהוא עצמו מקבל מהמדינה, אלא את השירותים שמעניקה המדינה לכלל אזרחיה. מיסוי אינו סוג של תשלום אלא סוג של ערבות הדדית.

למעשה, בשל המבנה הפרוגרסיבי של מערכת המס, ככל שאזרח משלם יותר מסים, הוא זקוק באופן תיאורטי לפחות שירותים מהמדינה, היות שהכנסתו מספיקה כדי לרכוש רבים מהשירותים הללו בשוק הפרטי. תפקידו של המיסוי הוא להבטיח שחייהם של בעלי הכנסות נמוכות יותר יהיו ראויים לא פחות, או לפחות לא הרבה פחות, מאלה של בעלי ההכנסות הגבוהות; להבטיח, למשל, שגם ילדים שנולדו בעוני יזכו לחינוך שיאפשר להם להיחלץ ממנו; שקשישים שלא הצליחו, או אף לא השכילו, לחסוך לפנסיה לא יסיימו את חייהם בעוני מחפיר.

כשאני משלם ביטוח לאומי איני משקיע רק בעתיד שלי. למעשה, כל אחד מאיתנו מקווה שהוא לעולם לא יזדקק לשירותיו של הביטוח הלאומי. אני משקיע מכספי ברשת ביטחון סוציאלי שתקנה לכל אזרח ישראלי הגנה מפני המצוקה וההשפלה של העוני והחולי. ברקע הדברים מקננת תמיד האפשרות שגם אני אתרושש או אזדקק לטיפול רפואי שאיני יכול לעמוד בעלויותיו. אבל גם אם יתמזל מזלי ולעולם לא אזדקק לשירותיהן של מערכות הרווחה או הבריאות, אני שמח וגאה לשלם מסים שמקנים את השירותים הללו לכל מי שזקוק להם.   

דומני שהסיבה האמיתית למתקפה הילדותית של אלפר על רעיון הנאצל של מיסוי פרוגרסיבי אינה התנגדות עקרונית למיסוי באשר הוא או אמונה כנה ברעיונות הגסים של תנועת "מסיבת התה" האמריקאית. למעשה, אלפר מבקש להביע תסכול מוצדק מהשימוש הנלוז שעושה הימין הישראלי בכספי המסים של כולנו, שימוש שחלקו משקף אינטרסים מגזריים צרים ובוז כלפי טובת הכלל וחלקו משרת מטרות פוליטיות בלתי-לגיטימיות, ובראשן הכיבוש וההתנחלויות.

לבעיה קשה וממשית זו יש שני פתרונות: האחד, לנצח את הימין במשחק הפוליטי ולהסיט את כספי המסים שלנו ליעדים ראויים יותר. אמנם השמאל הישראלי ויתר בשנים האחרונות על הזירה הפוליטית מתוך אנינות אידאולוגית והנחה תבוסתנית שהימין נועד לשלוט במדינה לעד, אבל התנהגות כזו היא בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה: ראו באיזו קלות גורם הייאוש הזה לאיש שמאל לדקלם מנטרות שחוקות של הימין הרדיקלי. שנית, מי שהחליט להשלים עם שלטון הימין, יכול להטיף למרד מסים גם בלי להוציא את דיבתו של המיסוי כשלעצמו. רעיון המיסוי, ככלי הלא-אלים העיקרי לחלוקה מחדש של ההון ולביטול נזקיה של אגירתו הנפשעת בידי מעטים, ראוי דווקא להגנה מפני האגואיזם של בני-המזל.

 לטור של רוגל אלפר ב"הארץ"