מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
05.08.2014 ניתוח מאת פרופ' פרנסס מ. קם
שכונת שג'אעיה בעזה לאחר תקיפות צה"ל. צילום: ג'ון דניסון
שכונת שג'אעיה בעזה לאחר תקיפות צה"ל. צילום: ג'ון דניסון    

לחשוב ברצינות על מלחמה צודקת בעזה

מהי תגובה מידתית בזמן לחימה? בישראל נפוצות מספר תפיסות מוטעות ביחס לדיני המלחמה. פרופ' פרנסס קם במאמר המסביר כי עקרון המידתיות לא נוגע ליחס שבין מספר ההרוגים בשני הצדדים - אלא למושגים אחרים לגמרי

המאמר התפרסם במקור באנגלית ב-Boston Review ותורגם על ידי אליק פלמן

במהדורת חדשות הערב NewsHour של שירות השידור הציבורי באמריקה (PBS) מה-16 ביולי, ראיינה הכתבת מרגרט וורנר את שגריר ישראל בארצות הברית, רון דרמר. וורנר שאלה אם מה שעמד אז על כ-200 מקרי מוות של אזרחים בעזה (ההערכה עומדת כעת על יותר מ-1,000) כתוצאה מהתקפות ישראליות לא מעיד על שימוש בלתי מידתי בכוח הישראלי. זהו טיעון העולה לעתים קרובות סביב העימות בעזה, ומשמש ביקורת מרכזית על ישראל.

השגריר דרמר טען בתחילה כי חלק מהגורמים המדברים על הפעלה בלתי מידתית של כוח משווים רק את מספר מקרי המוות בכל צד - למשל, 200 אזרחים מתים בעזה לעומת אזרח ישראלי הרוג אחד - כדי לקבוע אם הפעולה הצבאית מידתית; מה שכרוך, לדבריו, ב"חוסר הבנה של דיני המלחמה". דרמר ציין כי במלחמת העולם השנייה מתו הרבה יותר גרמנים מאשר אמריקאים, כך שחוסר האיזון לבדו אינו מצדיק את הטענה כי המלחמה הפרה את המידתיות. "מידתיות", לדבריו, "נוגעת למשהו אחר לחלוטין... יש להבחין תמיד בין לוחמים לשאינם לוחמים... אנחנו [ישראל] איננו פוגעים באזרחים פלסטינים במכוון". השגריר הישראלי הנגיד, אם כן, פגיעה מכוונת באזרחים - כפי שלטענתו עושה חמאס - לגרימת מוות לאזרחים שהיא תוצאת לוואי בלבד, כפי שעושים לעתים הישראלים.

מצאתי חלקים מתגובת השגריר הישראלי תמוהים ומטרידים.

מהי מידתיות?

דאגתי הראשונה לגבי תשובתו נובעת מכך שסוגיית המידתיות במלחמה אינה נסבה על השאלה, אם מישהו פוגע במכוון או רק צופה שפעולתו תגרום למותם של אזרחים כתוצאת לוואי. אי-פגיעה מכוונת באזרחים, בין כמטרה או כאמצעי להשגת מטרה, היא עיקרון נפרד במוסר מלחמה, שייתכן כי חמאס אכן מפר. פגיעה מכוונת בלוחמים או במתקני צבא היריב היא, כמובן, מותרת.

מידתיות בדיני המלחמה הסטנדרטיים נסבה על אודות השאלה, אם הפגיעה שתגרם על-ידי הפעולה הצבאית היא מידתית ביחס למטרת המלחמה או הפעולה הצבאית הבודדת. והכי חשוב: מותם של אזרחים כתוצאת לוואי בלתי מכוונת כלול במסגרת הנזקים שיש לשקול אל מול השגת יעדיה של המלחמה או של פעולה צבאית, על-מנת לקבוע אם השימוש בכוח הוא מידתי. יחד עם זאת, פגיעה בחיילי אויב, בין שהיא מכוונת או נגרמת כתוצאת לוואי, בדרך כלל אינה נתפסת כבעלת משקל אל מול השגת יעדיה של משימה צבאית. זהו אחד הטעמים לכך שפעולות צבאיות אינן נחשבות לא מידתיות אם מתים בהן הרבה יותר לוחמי אויב מאשר לוחמים מהצד שלך. לכן גם יהא זה שגוי להשוות אחד-לאחד מות אזרחים מהצד האחד עם מות לוחמים מהצד השני.

בנוסף, כפי שציין השגריר, השימוש בכוח אינו בלתי מידתי רק בגלל שיותר אזרחים נהרגים כתוצאת לוואי בצד האחד מאשר בצד השני. אולם אין זה משום שההרג לא נגרם בכוונה תחילה, אלא מפני שמספר מקרי המוות בצד האחד עדיין יכול להיות מידתי ביחס להשגת יעדי הפעולה הצבאית, ועל כך נסב עיקרון המידתיות.

כך שבעוד שהשגריר צודק באומרו כי מידתיות נוגעת להבחנה בין לוחמים לאזרחים, הוא אינו צודק אם הוא סבור שהבחנה זו שוללת ספירת מות אזרחים שנגרם כתוצאת לוואי ולא מפגיעה מכוונת. מפתיע שפקיד ממשלתי בכיר לא יהיה מודע למה שכרוך בעיקרון המידתיות. יהיה זה חמור אם פקידי ממשל אחרים אינם מודעים לכך אף הם וחשוב שהציבור יפַקח על פן זה של מודעות ממשלתית. ייתכן כי 200 או יותר מקרי מוות של אזרחים (פלסטינים או ישראלים) כתוצאת לוואי אינם בלתי מידתיים ביחס ליעדים הישראליים, וייתכן שהם אכן לא מידתיים. עיקרון המידתיות כשלעצמו אינו מורה לנו מה מידתי ומה אינו כזה ביחס ליעד שמדינה מנסה להשיג. עם זאת, הוא כן אומר לנו משהו על מה שצריך להילקח בחשבון בהחלטה כזו, וזה יכול לכלול מות אזרחים שאינו תוצאה של פגיעה מכוונת. כך שייתכן כי כמה מהטוענים שהכוח הישראלי אינו מידתי אינם משווים אובדן אזרחים משני הצדדים אלא טוענים שמספר מקרי המוות כתוצאת לוואי אינו מידתי ביחס ליעדים שהפעולה הצבאית מבקשת להשיג.

הרשאה לפעולה ויעדי המלחמה

ברם, העובדה שמלחמה והפעולות במסגרתה עומדות במבחן המידתיות של דיני המלחמה אינה מספיקה להרשאה. זאת מכיוון שמבחן המידתיות חל באופן בלתי תלוי במבחנים אחרים שגם הם חייבים להילקח בחשבון. למשל, נניח כי ישנה דרך אחרת לא יקרה מדי ומזיקה הרבה פחות להשגת יעדי המלחמה או הפעולות במסגרתה. בהינתן שמידתיות נוגעת רק ליחס בין יעדים לנזקים, העובדה כי הדרך המזיקה יותר היא עדיין מידתית איננה בבחינת הרשאה לפעול בדרך המזיקה יותר להשגת היעדים. זאת מכיוון שהיא אינה הכרחית, ולכן נכשלת במבחן ההכרח של דיני המלחמה.1 (יתרה מכך, אם השימוש באמצעים מידתיים והכרחיים הגורמים לפגיעה אגבית באזרחים אינו צפוי להביא להשגת יעדים, אזי גם עובדה זו עשויה לבטל את הרשאתם).

אחת הדרכים לחשוב על המערכת המוצלחת ביותר ליירוט טילים המשמשת את ישראל - כיפת ברזל - היא שזוהי דרך מזיקה פחות להשגת רבים מיעדיה בהשוואה לתקיפות בעזה. עם זאת, היא איננה מושלמת ולעתים טיל חודר מבעד להגנות הישראליות (גם אילו היתה מושלמת לעצירת טילים, היא עדיין אינה מונעת מנגנוני חדירה אחרים כגון מנהרות, והיא אינה משיגה את יעד ההכרה בריבונות הישראלית). אף על פי כן, נניח, לצורך הדיון, שנפילות טילים הן נדירות ושהן מהוות את המקור העיקרי לפגיעה בישראלים. במקרה זה, נראה כי נצטרך להעריך מחדש את מטרתה של ישראל בתקיפת עזה: מטרת ההתקפה לא תהיה הגנה על ישראלים רבים מפני תקיפה אלא רק הגנה על מעטים מפני תקיפה. ואז נצטרך לבחון רק ביחס למטרה "מצומצמת" זו אם פגיעה באזרחים כתוצאה מתקיפות בעזה היא מידתית.

כדי לבצע תחשיב מידתיות זה, נצטרך להעריך כמה אזרחים ישראליים היו נהרגים אילו ההתקפות על עזה לא היו מתרחשות ביחס למספר האזרחים העזתים שהיו נהרגים אם ההתקפות היו מתרחשות. ככל שמספר הישראלים שהיו ניצלים קטן יותר ומספר האזרחים העזתים שהיו נהרגים גדול יותר, כך קטן הסיכוי שהמתקפה מידתית, לפחות ביחס ליעד של מניעת פגיעה בישראלים. יש לשים לב שהשוואת מספר האזרחים שהיו נהרגים בכל צד כתלות בתקיפה בעזה לעומת הימנעות ממנה אינה זהה להשוואת מספר האזרחים שאכן נהרגו. לכן, למרות שמעורבת כאן השוואה של מקרי מוות צפויים, לא מעורב כאן סוג ההשוואה שעליו הלין השגריר בראשית הדברים.

פגיעה מכוונת באזרחים

חשש אחרון שאדון בו שעלה בעקבות הערות השגריר הוא מה פירוש "פגיעה מכוונת". אחת הטענות הנשנות בפי מנהיגים ישראלים היא שחמאס משתמשת באזרחים כ"מגן אנושי", מפני שהיא מציבה משגרי טילים במכוון בלב אזורי מגורים, בעוד שהייתה יכולה כפי הנראה לפעול אחרת (כמו כן, כפי הנראה, המנהיגים הישראליים מרמזים כי ישראל אינה מציבה את משגרי הטילים שלה באופן דומה).

נניח כי אכן נעשה שימוש מכוון כזה באזרחי עזה כמגנים אנושיים (או שלפחות הם מוצבים כפי שמגן אנושי היה מוצב). מכאן שאם ישראל תתקוף את משגרי הטילים, היא תהרוג אזרחים בדומה לירי על טנק תוקף דרך בן ערובה הקשור לחזיתו; הירי יהיה צריך לתפוס את אותו חלל פיזי שתופס המגן האנושי, בדרכו לעבר המטרה הצבאית. הדבר נראה יותר כאופן של "פגיעה מכוונת" במגן האנושי מאשר מוות כתוצאת לוואי, למרות שהפגיעה המכוונת היא לא באזרח כאזרח, אלא באזרח כמי שתופס חלל פיזי מסוים. (בתסריט אחר, האזרחים יכולים להיות מוצבים בתוך המתקן הצבאי כך שהירי לא צריך לעבור דרכם על מנת להגיע למתקן, אך אין דרך לפגוע במדויק במתקן שאינה כרוכה בפגיעה באזרחים. במקום אחר כיניתי זאת "הרג תוך פגיעה במטרה" [intratarget killings]).י2 לשם השוואה, יהיה זה מקרה רגיל של מוות כתוצאת לוואי אם האזרח נמצא, למשל, לצד המשגר ולא בתוכו או במקום שחוסם אותו.

מכאן, דומה שככל שהטענה הישראלית שהאזרחים הפלסטינים משמשים בפועל כמגן אנושי מדויקת יותר, כך הטענה שאין "פגיעה מכוונת" באזרחים מדויקת פחות, וההרשאה לתקיפות יכולה להיסמך פחות על הטענה כי אין פגיעה מכוונת באזרחים - בניגוד למה שהשגריר הדגיש בדבריו. למרות זאת, אין בכך, לדעתי, כדי להעיד בהכרח שהתקיפות אינן מורשות מבחינה מוסרית. נניח שמגן אנושי מוצמד אל טנק הנמצא בדרכו להרוג אנשים ושהדרך היחידה לעצור את התקפת הטנק היא לירות דרך בן הערובה שהוצב שם על ידי מפקד הטנק. ייתכן מאוד כי תהיה הרשאה לירות אם הדבר יעצור את ההתקפה על אנשים רבים (על דיני המלחמה לקחת מקרים ממין אלה בחשבון בבואם לדייק את התנאים שהם מציבים לאי-הפיכת אזרחים למטרות). .

מצד שני, אם אזרחים רבים מוצמדים לטנק כמגנים, והטנק היה הורג הרבה פחות אזרחים אילו היה ממשיך, ייתכן כי ירי שתכליתו לעצור את המתקפה יהווה הפרה של המידתיות. כך ששוב, תחשיב מספר מקרי המוות הצפוי של אזרחים בכל צד, כתלות בתקיפה של מתקן צבאי לעומת הימנעות ממנה, הוא הכרחי.

• • •

תיארתי מספר היבטים של עקרון המידתיות במובנו הסטנדרטי. יש הסבורים כי יש לתקן אותו, למשל, באופן שיאפשר להביא בחשבון גם את מותם של לוחמים כשבאים לקבוע אם שימוש בכוח הוא מידתי ביחס למטרה הצבאית. בנוסף, בהקשר של החובה להימנע מפגיעה מכוונת באזרחים, יש החושבים שצריכה להתקיים דרישה נוספת: לכוון שלא לפגוע באזרחים ולא רק להימנע מלכוון במטרה לפגוע בהם. כך שכאשר ישראל מתרה מבעוד מועד על תקיפותיה כנגד לוחמים או מתקנים צבאיים אשר כתוצאת לוואי יכולות ליטול חיי אזרחים, היא מראה שהיא מתכוונת שלא לפגוע באזרחים, לפחות אם היא נותנת להם שהות להימלט.3 אם ישראל לא עשתה כן, אלא רק לא פגעה במכוון באזרחים, עדיין יהיה בכך מילוי הדרישה של לא להתכוון לפגוע בהם. אולם, כך טענתי, הן הכוונה שלא לפגוע והן היעדר הכוונה לפגוע לא יאפשרו לנו לקבוע אם היא מקיימת את עקרון המידתיות, בניגוד לטענת השגריר דרמר, או אם היא מקיימת דרישות שונות אחרות של דיני המלחמה.

 

1 חלק מנקודות אלה בנוגע למהי מידתיות ולהיותה שונה מהכרח הועלו באופן בלתי תלוי על ידי מייקל וולצר במהלך המלחמה בעזה ב-2009 במאמר הפרשנות שלו ב-New Republic, 8 בינואר 2009 (אני מודה לתומס סקנלון שהסב את תשומת לבי למאמר זה). לא נראה שנקודות אלה הופנמו על ידי כל פקידי הממשל ולכן הן סובלות חזרה ופיתוח נוסף.

2 ראו ספרי: Ethics for Enemies: Terror, Torture, and War (OUP, 2011), Chapter 2.

השאלה האם החמאס משתמש באזרחים כמגן כמו גם השאלה האם ישראל נותנת התראה מספקת נדונו במהדורת ה-Newshour של רשות השידור הציבורי PBS ב-24 ביולי.