אודות הכותב
אביתר אורן
כותב ותחקירן
01.06.2018 ניתוח מאת אביתר אורן
 

האשליה ב"תוכנית ההתפכחות"

תוכנית הסיפוח של ח"כ איתן כבל עשירה בטעויות עובדתיות, סובלת מחובבנות ומעידה יותר מכל על אוזלת היד של מנסחה

25 שנים חלפו מאז נחתם הסכם אוסלו, ובשבוע שעבר הכריז ח"כ איתן כבל בחגיגיות על מותו. "עלינו להתפכח", התרה כבל במחנה השלום, והפציר בחבריו להתנער מרעיון שתי המדינות. האמירה כשלעצמה אינה מסעירה במיוחד – רבים הספידו את חזון שתי המדינות לאורך השנים, על אף שטרם צמחה במקומו שום אלטרנטיבה מוצלחת (שאינה מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית). הביקורת, אם כך, לא חדשה, וכנראה לא הייתה מעוררת רעש גדול אילו הגיעה שוב מפי סמוטריץ' או בנט. אבל ח"כ בכיר במפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר שמאמץ את מדיניות הימין הקיצוני – מדובר, אכן, בסיפור חדשותי מטריד ומעורר מחשבה.
רוב מספידי אוסלו, אשר תוקפים את ההסכם בעקשנות כבר 20 שנה, מגיעים ממחוזות הימין הקשה, עם דגש על לובי המתנחלים. במקרה שלהם, ברור מה האינטרס לפסול כל הסכם עתידי עם הפלסטינים: האג'נדה הדתית-משיחית, שמקדשת את ארץ ישראל השלמה, לא סובלת את הוויתורים המתחייבים מכל פשרה עם הפלסטינים. אבל איזה אינטרס יש לחבר במפלגת העבודה, שאמורה להציג אלטרנטיבה לאי-החזון המדיני של ממשלת נתניהו, לבעוט ברעיון שבלב האידיאולוגיה של מחנה השמאל?

לטענת כבל, הוא גילה כעת ש"שלום נוסח אירופה" בין הישראלים והפלסטינים פשוט לא ייתכן. עם זאת, הוא מכריז שאינו "מוותר ולו לרגע על חלום השלום". לא ברור איך נראה אותו שלום לא-אירופאי שעליו חולם כבל. אך אם להסתמך על "תוכנית ההתפכחות" שלו ועל שלל הראיונות שהעניק השבוע, נראה ששלום זה דומה באופן חשוד לתוכנית הסיפוח של בנט (שמיהר, כצפוי, לברך על התוכנית).

כבל מציע לספח חד-צדדית נתחים ניכרים מהגדה המערבית, שהוא מגדיר כ"גושי ההתיישבות", ולעצור את ההשקעה בהתנחלויות שמחוץ להם. בראיון רדיופוני בעקבות השקת התוכנית נשאל כבל מה יעלה בגורלם של הפלסטינים המתגוררים בתוך אותם "גושים" שהוא מבקש לספח. כבל, כך נדמה, למד על קיומם רק במהלך הראיון; כך או כך, כשנשאל מה יעשה איתם, השיב שהם לא יאוזרחו ולא יזכו לזכויות שוות לאלה של הישראלים שחיים לצידם. במילים אחרות, תוכנית כבל מציעה אפרטהייד רשמי וקבוע. לא רעיון חדש, אבל בהחלט תמוה כשהוא מגיע מחבר במפלגת שמאל.

האמת היא שתוכנית הסיפוח המופרכת של כבל, העשירה בטעויות עובדתיות ובסתירות פנימיות, איננה ניסיון אמיתי לפתור את הסכסוך, אלא דוגמה קיצונית לייאוש המצמית שאוחז בחלק גדול ממובילי מחנה השלום. במקום שהחיים באופוזיציה יעוררו בהם רוח קרב, המאבק הסיזיפי בממשלות הימין הכריע אותם. בייאושם, נמלטים כבל ואחרים מכל מחלוקת רעיונית, מפנים את גבם לערכים שבשמם נבחרו ומאמצים את מדיניות הימין (מבלי לבצע את הצעד המשלים המתבקש: לעבור למפלגת ימין). במקום לפנות את כיסאם למנהיגים חדשים שלא התעייפו מלהילחם על עתיד בטוח לישראל, הם קוראים לכולנו להרים ידיים יחד איתם.
כבל ערך השבוע מכירת חיסול של עקרונות המחנה הפוליטי שלו, באצטלה של התפכחות, חשיבה מחוץ לקופסה ושינוי פרדיגמה. במקום לקחת אחריות כחלק מההנהגה העייפה של המחנה שנרדמה בשמירה וכבר שנים מאפשרת לימין לשחק במגרש ריק, הוא מבקש לחבור לקבוצה היריבה. אולם אימוץ הקו הימני-נצי איננו "חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה" – אלא כניעה תבוסתנית בקרבות ההווה לעיצוב החברה הישראלית, וויתור מראש על כל ניצחון עתידי.

היו למהלך הזה רמזים מקדימים. לאחרונה הקפיד כבל להתפעל מראש הממשלה על בסיס קבוע: הוא תמך בהתלהבות בהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, פרגן לנתניהו על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין ואף התמוגג מ"הופעתו הדרמטית והמהוקצעת" לצד מדפי הקלסרים המפורסמים. למעשה, נראה כי לא רק בסיפוח תומך כבל, אלא בכלל ההיבטים של מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו. מה, אם כך, יש לו להציע לציבור הישראלי?

למרבה האבסורד, כבל טוען שהתפיסה החדשה שלו נובעת, בין השאר, משיקולים אלקטורליים. זה טיעון משונה. האם כבל באמת מאמין שמצביעים יעדיפו חיקוי מפוחד של ביבי-בנט על פני המוצר הכריזמטי המקורי? למרבה הצער, נראה שכמו פוליטיקאים ותיקים אחרים, כבל פשוט לא מסוגל לדמיין את היום שאחרי נתניהו וממשלת הימין-ימין שלו, או חזרה של מחנה השלום לשלטון. לכן הוא מעדיף לכלות את שנות הנצח באופוזיציה עם כמה שפחות חיכוכים לא נעימים עם הבריונים מימין – או חמור מכך, לסלול את דרכו לשותפות אפשרית עם מי שמחרבים את החיים המשותפים שלנו כאן.

הסיבות הנוספות שכבל מציע כטריגרים לכניעה הדרמטית שלו רחוקים מלהיות משכנעים. הקיפאון המדיני, הוא מסביר, נובע מכך שההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית לא רוצות או לא יכולות להביא שלום. זו, כמובן, אינה סיבה טובה דיה לנטוש את פתרון שתי המדינות. האם לתפיסת כבל הפלסטינים אינם מסוגלים, עקרונית, למשול על עצמם אי פעם? האם לא תיתכן בעתיד הנהגה פלסטינית שתשאף לפתרון מדיני? האם לא תיתכן הנהגה כזו בישראל? כבל מדלג בקלילות מעל סוגיות אלה ודוהר לקבור סופית את האפיק המדיני לפתרון הסכסוך. על הדרך, הוא רומס את הנחת המוצא של מחנה השלום – שבה אוחזת גם הצמרת הביטחונית בישראל – ולפיה מדינה פלסטינית עצמאית היא לא רק אינטרס פלסטיני, אלא גם ישראלי.

בהמשך, כבל מצייר את האיום הדמוגרפי בתור מניע מרכזי לשינוי הפרדיגמה. נשמע שללא איום זה, לא היה מקום לקיום אופוזיציה בישראל, שכן "הכלכלה משגשגת, סטארט־אפים ישראליים נמכרים במיליארדים, ישראל מצליחה למגר את הטרור, ובסך הכל התחושה היא שטוב במדינה", לדברי כבל עצמו. פרט לבעיה הדמוגרפית, אם כך, כבל תומך באסטרטגיית ניהול הסכסוך וחי בשלום עם השלכותיה.

נימוק נוסף ותמוה במיוחד שמספק כבל לסיפוח "גושי ההתנחלויות" הוא האפליה החוקית, לשיטתו, שממנה סובלים המתנחלים ביחס לשאר אזרחי ישראל. כבל יודע היטב שהפערים החוקיים רק מיטיבים עם המתנחלים, שנהנים מזכויות אזרח משופרות, מתנאים מועדפים ומתקציבי עתק חסרי פרופורציה לשיעורם בחברה. גם כאן כבל מעתיק את טיעוניהם של שוחרי הסיפוח, אלה שצועקים בשם האפליה רק כדי שיוכלו לשמר אותה. עבור הימין המתנחלי, זוהי רטוריקה חלולה שנועדה לכסות על תפיסת עולם דתית-משיחית; עבור כבל, שבולע את הפיתיון, זוהי רטוריקה חלולה שנועדה לכסות על פשיטת רגל ערכית מוחלטת.

גם אם נתעלם מכך שתוכנית כבל נטולת הצדקה ממשית, נגלה שפרטי ההצעה רצופים בשגיאות מביכות. "לא הממשלה ולא הכנסת הגדירו מהם גושי ההתיישבות", הוא טוען בצדק, אך מיד קובע כי "מתוך כ-400 אלף מתנחלים, כ-300 אלף חיים בגושי ההתיישבות" – אותם גושים שמעולם לא הוגדרו רשמית. חמור מכך: פרשנותו של כבל למושג "גושים" אינה דומה לאף מודל קיים, ומרחיבה אפילו את הפרשנות הימנית המפליגה ביותר.

כך, למשל, חדוות הסיפוח שלו מתעלמת מהמוסכמה הרווחת, ולפיה כל הסדר עתידי יכלול חילופי שטחים ביחס של 1:1. כבל מעוניין לספח את גוש עציון, מעלה אדומים, קרני שומרון, אריאל ובקעת הירדן – 15-35% משטח הגדה. האם כבל מתכוון לקרוע מתחומי מדינת ישראל שטח בגודלה של בקעת הירדן? ואם כן, האם לא ראוי לעדכן את הציבור על אילו שטחים הוא מתכוון לוותר?

בנוסף, לא ברור מה הנחה את קווי המתאר של כבל: בקעת הירדן, לדוגמה, שוכנת הרחק מעבר לקו הירוק, משתרעת על פני 30% משטחי הגדה, חיים בה כ-10,000 ישראלים בלבד לעומת 80,000 פלסטינים, וסיפוחה לא נדון באף משא ומתן בעבר. לשם השוואה, בגוש מודיעין עילית, הצמוד לקו הירוק, חיים 81 אלף ישראלים על פני 0.15% משטח הגדה. את עשרות אלפי תושבים אלה כבל מבקש, משום מה, לפנות – את האלפים הבודדים בבקעה דווקא לא.

במקביל, כבל מתכנן לספח את "אצבעות" אריאל וקרני שומרון, החודרות לעומק הגדה, מבתרות אותה וחוסמות כל רצף טריטוריאלי שבו תוכל לקום מדינה פלסטינית בעתיד. אם תמומש התוכנית, לא תקום מדינה פלסטינית לעולם. כיצד מתכנן כבל לפתור את הסכסוך, ללא מדינה פלסטינית?

גם בטווח המיידי, תוכנית הסיפוח של כבל מציעה בעיקר חסרונות. פירוק הרשות הפלסטינית והשבת הגלגל לימי טרום-אוסלו, יחזירו לישראל את האחריות הישירה לניהול חיי היומיום של מיליוני פלסטינים, הפעם ללא מנגנוני הביטחון הפלסטינים שפועלים לבלום את הטרור בשטח. על ההשפעה ההרסנית למעמד ישראל בעולם קצרה היריעה מלהרחיב.
הדבר הטוב היחיד במתווה המפורר, החובבני, הבלתי ישים ומשולל ההיגיון שהציג כבל, היא ההזדמנות שהוא מזמין לנהל את הדיון הקריטי לגבי עתידנו המדיני והביטחוני, דיון שהולך ונעלם מסדר היום של השמאל. את ההזדמנות הזו צריך לנצל כדי להילחם בתבוסתנות חסרת האחריות מהסוג שאיתן כבל הדגים השבוע.

 
שתף מאמר זה