אודות הכותב

 

 
ד"ר עומר עינב
עמית מחקר
ד"ר עומר עינב הוא עמית מחקר במרכז מולד ועמית מחקר במכון לחקר הציונות וישראל על שם חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלו, אותה כתב בבית הספר להיסטוריה על שם צבי יעבץ באוניברסיטת תל אביב, עסקה ביחסי יהודים-ערבים וכדורגל בתקופת המנדט הבריטי בא"י-פלסטין. בעל תואר ראשון באסלאם ומזרח תיכון ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. שימש בתפקידי מחקר, כתיבה ועריכה שונים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשנים 2020-2013, האחרון שבהם עורך כתב העת "עדכן אסטרטגי". בעל בלוג וכותב בעיתון "הארץ".
 

 

 
05.10.2021 מחקר מאת ד"ר אבנר ענבר
 

פינוי אזרחי לא אלים: חשיבה מחדש על סיום מפעל ההתנחלויות

מחקר חדש מבית מכון מולד מציג: מדוע ההתנחלויות בגדה המערבית אינן בלתי הפיכות וכיצד ניתן לפנות אותן בכלים אזרחיים וללא שימוש באלימות.
לקריאת המחקר, לחצו כאן

הטענה שחלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67’ אינה אפשרית עוד בגלל התרחבות ההתנחלויות, נשמעת בתכיפות הולכת וגדלה בשנים האחרונות. לפי טענה זו מספר המתנחלים בגדה המערבית חצה זה מכבר את נקודת האל-חזור, ולכן האפשרות לפנות את המתנחלים מבתיהם כפי שנעשה בסיני וברצועת עזה ירדה מעל הפרק. בנוסף לטענת אי ההפיכות של המצב בשטח, מבקרי פתרון שתי המדינות מצביעים גם על שינויים בהרכב הדמוגרפי של צה”ל; התבססות כוחם של המתנחלים במוסדות המדינה; העלות האדירה של יישובם מחדש בישראל; והקונפליקט
הציבורי חסר התקדים שעלול להתעורר אם יוחלט על פינוי. כל הסיבות האלה, לטענתם, אינן מותירות ברירה אלא לנטוש את רעיון חלוקת הארץ ולשקול פתרונות חלופיים לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

למרות שקשה להעלות על הדעת את יישומו של פתרון שתי המדינות בתנאים הפוליטיים והמדיניים הנוכחיים, אין כיום, ולא נראה שיהיה בעתיד, כל פתרון אחר שיכול לאפשר חיים בטוחים וראויים ליהודים ולפלסטינים בין נהר הירדן לים התיכון. בכל האלטרנטיבות המוצעות לחלוקת הארץ – מדינה דמוקרטית אחת משותפת, מדינת אפרטהייד או מסגרת קונפדרטיבית, יש התעלמות מעובדות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומהשאיפות הלאומיות של שני העמים. גם נימוק שיסביר כיצד המסגרת המשותפת תספק ביטחון, שוויון וכבוד בסיסיים לכלל אזרחי המדינה, אינו כלול בהן. נאמר זאת שוב: גם אחרי שנים של משא ומתן כושל ושחיקה מתמשכת באמון הציבור בשני הצדדים, פתרון שתי המדינות ממשיך להיות האפשרות הריאלית היחידה לסיום הסכסוך. מכאן יוצא שלא ניתן לפתור את הסכסוך בלי להתמודד עם שאלת ההתנחלויות.

המסמך שלפניכם מבקש להראות כי הספקנות ביחס לפינוי ההתנחלויות נובעת מקריאה שגויה של המציאות בשטח. בנוסף, הוא מבקש להציע גישה שונה לסוגיית הפינוי שנבדלת באופן מהותי מהאופן שבו מהלך כזה נתפס היום בדמיון הציבורי בישראל. טענתנו העיקרית היא שהישרדות ההתנחלויות תלויה לחלוטין במאמצים מתמידים ואינטנסיביים מצד ממשלת ישראל. ללא תמיכה כלכלית, צבאית, משפטית ואדמיניסטרטיבית יוצאת דופן בהיקפה, יישובים אלה יתקשו להתקיים. אי לכך, ממשלה שתבחר לפנות את ההתנחלויות תוכל לעשות זאת באמצעות הפסקת מאמצים מיוחדים אלה.

בניגוד לדימוי הרווח שלהן כצורת התיישבות משגשגת, רוב ההתנחלויות שפינויין נדרש לשם חלוקת הארץ, כלומר אלו הנמצאות מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים ממזרח לגדר הביטחון (שהעברתם לריבונות ישראלית תתאפשר הודות לחילופי שטחים), הן נקודות התיישבות מלאכותיות שנזרעו בשטח מתוך שיקולים פוליטיים, ללא היגיון התיישבותי-גאוגרפי וללא שום תרומה ביטחונית לישראל. אלו הסיבות לכך שמארג החיים הבסיסי בהתנחלויות – צורכי הביטחון, מערכות החינוך, התחבורה, הדיור וכדומה, מצריך השקעה מתמדת של תקציבי עתק הגבוהים באופן ניכר מעלותם של שירותים אלה בתוך ישראל. במידה שממשלת ישראל תחליט לשנות את מדיניותה ואת סדר העדיפויות הלאומי ולצמצם את התמיכה בהתנחלויות, השמירה על רמת חיים זהה ואפילו קרובה לזו הקיימת בהן כיום תהיה מעבר להישג ידם של רוב תושביהן. בנוסף, קיומן של ההתנחלויות מבוסס על מבנה משפטי מלאכותי ומסועף, שנועד להעתיק את הסדר החוקי השורר בגבולות ישראל אל הגדה המערבית, כך שיחול על ההתנחלויות והמתנחלים אך לא על שכניהם הפלסטינים. ביטול המבנה הזה שיכול להתבצע במחי יד, ישנה באופן מהותי את מציאות החיים בהתנחלויות, ויקל אף הוא על פינויין.

מכאן נובע שהנרטיב המקובל בישראל בדבר הצורך לפנות המוני מתנחלים בכוח אינו אלא מיתוס, ששימורו משרת רק את תנועת ההתנחלות עצמה. בפועל ניתן לפרק את רוב ההתנחלויות הרלוונטיות באמצעים אדמיניסטרטיביים, כמו שינוי סדר העדיפויות התקציבי של המדינה, ביטול המערך המשפטי התומך בהתנחלויות, היערכות מוקדמת למתן פיצויים וליישוב מחדש בתוך ישראל וצמצום התשתיות האזרחיות.

יתרה מכך, למרות התפשטותן הפיזית של ההתנחלויות בשטח, המתנחלים נכשלו כישלון חרוץ בשינוי מעמדם החוקי והנורמטיבי של השטחים הכבושים. גם בקרב המנהיגות הפוליטית והאידיאולוגית של המתנחלים רווחת ההכרה בכך, שהצלחת ההתנחלות בגבעות חשובה פחות מהצלחת ה”התנחלות בלבבות” – דהיינו, שכנוע הציבור בישראל בתפיסת עולמם. כפי שנראה להלן, הצלחת המתנחלים בהשגת האהדה הציבורית הנחוצה להם ובשינוי עמדות הציבור ביחס למעמד השטחים מוגבלת לכל היותר. בכל מקרה היא אינה מספיקה להשגת מטרותיהם.

גם אחרי עשרות שנים של שליטה צבאית בגדה המערבית, השטחים הכבושים עדיין שנויים במחלוקת בקרב הציבור הישראלי, ורוב האזרחים תומכים בפינויים במסגרת הסדר מדיני עם הפלסטינים. במקביל, בקרב בעלות בריתה החשובות ביותר של ישראל ובקרב הקהילה הבינלאומית בכללה, שוררת הסכמה גורפת כי ההתנחלויות אינן חוקיות ויש לפנותן. כפי שנראה בהמשך, בהתחשב בכל התנאים האלה לא קיימת סיבה אמיתית להאמין כי חלוקת הארץ אינה אפשרית עוד. למעשה, אם נשתחרר מגישת הפינוי הכפוי, וננתח את התנאים המאפשרים מלכתחילה את קיומן של ההתנחלויות, נראה כי שאלת עתידם של השטחים הכבושים וההתנחלויות מונחת לפתחו של הציבור הישראלי ולפתחה של המערכת הפוליטית. ירצו – יפנו; לא ירצו – לא יפנו.

לנקודה זו משקל חשוב בשיח שעניינו היתכנות פתרון שתי המדינות, משום שלא פעם משמשות בו בערבוביה טענות על רצון וטענות על יכולת. הטענה שמדינת ישראל אינה יכולה עוד לפנות את ההתנחלויות, אינה מנותקת ממגמות בדעת הקהל הישראלית והפלסטינית: מי שסבור כי פינוי ההתנחלויות אינו אפשרי עוד, יחפש פתרונות אלטרנטיביים לסכסוך או יוותר כליל על התקווה לפתרון. לחילופין, ההבנה כי פינוי ההתנחלויות אינו רק אפשרי אלא אף אינו מחייב התנגשות אלימה בין המדינה למתנחלים, עשויה להשפיע על דעת הקהל משני צידי הקו הירוק.

חלקו הראשון של מסמך זה מנתח את תזת אי-ההפיכות שקנתה לה אוהדים רבים בשנים האחרונות, ומראה כי היא מבוססת על נקודת מבט צרה מדי ביחס לגורמים שיכריעו בסופו של דבר את עתיד השטחים וההתנחלויות. טענתנו היא שהמתנחלים כשלו בשינוי מעמדם האובייקטיבי של השטחים, כלומר, בקידום סיפוחם למדינת ישראל הן במישור החוקי והן במישור התפיסתי-ציבורי.

חלקו השני של המסמך משרטט גישה אלטרנטיבית לפינוי ההתנחלויות, שבה מוחלף מיתוס הפינוי האלים במתווה פינוי המבוסס על יישום החלטות מדיניות ועל שימוש מיטבי בכלים אזרחיים.

לקריאת המחקר, לחצו כאן
 
שתף מאמר זה