16.04.2019 ניתוח מאת ד"ר אסף שרון
 

אשליית השיבה אל המסורת

רעיון השיבה הטקטית אל המסורת צובר בשנים האחרונות פופולריות מפתיעה בקרב אינטלקטואלים, עיתונאים ופוליטיקאים בישראל ובעולם. הניתוק מהמורשת הדתית, כך נטען, הוא הסיבה לחולשת הפוליטיקה הליברלית, והמענה לעליית הלאומנות הוא חיבור מחודש לגרסה פרוגרסיבית ומתונה יותר של המסורת. אולם המקרה הישראלי מלמד שגישה זו שגויה תיאורטית ומסוכנת פוליטית

פורסם לראשונה בכתב העת "הזמן הזה", לקריאת המקור לחצו כאן

להורדת וקריאת המאמר המלא, לחצו כאן


"הבעיה של השמאל נובעת בעיקרה מכך שהוא אינו מזדהה עם הממד היהודי, ואינו נתפש כמחויב למורשת". במילים אלו מתמצת אבי שילון, בספרו תוגת השמאל, קונספציה שהופכת אט אט לדוגמה רווחת. השמאל מפסיד לא משום שהוא חסר סדר יום משכנע, מנהיגות אמינה, מוסדות אפקטיביים או אסטרטגיה פוליטית, אלא משום שאיננו יהודי מספיק. בקיצור, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". זו הסיבה, כך נטען, שהוא אינו מצליח לסחוף ציבורים רחבים יותר גם כאשר הוא דואג לאינטרסים שלהם. "העם" מחובר למסורת, ואילו השמאל הליברלי מדבר בשם ערכים אוניברסליים מנותקים. אם כן, כדי להגיע לליבו של אותו קולקטיב אמורפי, "העם", יש להלביש את תפיסת העולם הליברלית והפרוגרסיבית במלבושים דתיים. התחדשות יהודית כאסטרטגיה פוליטית.

מגמת ההתחדשות היהודית והשיבה אל "ארון הספרים היהודי" התעצמה, למרבה האירוניה, בעקבות רצח רבין. בתי מדרש ואף בתי כנסת חילונים, טקסי חג ושירת פיוטים, דרשות פרשת השבוע, "פסיכולוגיה יהודית" וסיורי סליחות – כל אלה עולים כפורחים בעשרים השנים האחרונות. מגמה זו נכרכה עד מהרה במאמץ ליצור ולערוך גרסה "רכה" ליברלית יותר, של מסורת יהודית כדי לפתור את "הבעיה של השמאל" ולתת מענה לעליית הלאומנות. דא עקא, זוהי בדיוק התקופה שבה השמאל והכוחות הליברליים בישראל קורסים, בעוד הריאקציה הדתית-לאומנית משגשגת.

אסטרטגיית השיבה אל המסורת נטועה בתפיסה פוליטית וחברתית עמוקה וותיקה יותר מההתמודדות המקומית של מחנה השמאל הישראלי עם משבר פוליטי מתמשך. לנוכח הריאקציה הדתית-לאומנית שחוו בעשורים האחרונים חברות שונות ברחבי העולם, יותר ויותר אינטלקטואלים, עיתונאים ופוליטיקאים מאמצים גישה שאפשר לכנותה "ניאו-מסורתית".

עבור חלק מהניאו-מסורתיים, מדובר בצעד טקטי גרידא: שימוש במשאבים הדתיים כאמצעי לקידום ערכים ליברליים. לטענתם, אי אפשר למכור להמון המסורתי ליברליזם ודמוקרטיה כמות שהם: חייבים לחלץ אותם מתוך המקורות או לדחוק אותם לתוך המקורות. אחרים רואים בדת ובמסורת תחליפים כוללים לתפיסות הליברליות של הנאורות, שיכולים לשמש בסיס טוב יותר לקידום ערכים של צדק, סובלנות ושוויון.

מה שמשותף לשני סוגי הניאו-מסורתיות, הטקטית והאנטי-ליברלית כאחד, הוא הפנייה אל המסורת הדתית וראייתה כבסיס יעיל יותר לקידום ערכים פרוגרסיביים. אולם המקרה הישראלי מלמד שהניאו-מסורתיות... שגויה תיאורטית ומסוכנת פוליטית. בניגוד לדיאגנוזה הניאו-מסורתית, התרבות העברית החדשה רוויה בתכנים מסורתיים. היא נוצרה, במידה רבה, מתוך התמודדות עם המורשת היהודית. התמודדות זו תרמה לפריחה יצירתית שאין לה אח ורע ביהדות הדתית, אולם לא מנעה את הריאקציה הדתית-לאומנית ואפילו תדלקה אותה מבלי משים.

להורדת וקריאת המאמר המלא, לחצו כאן


 
שתף מאמר זה