המאזן האסטרטגי של הנסיגה הישראלית מרצועת עזה

בשנים האחרונות רווחת הטענה לפיה ההתנתקות מרצועת עזה הייתה כישלון מסוכן שאין לחזור עליו. טענה זו, על אף הפופולריות הגוברת שלה, איננה מבוססת על השלכות הנסיגה בפועל, אלא על שקרים, חצאי-אמיתות ובעיקר אינטרסים פוליטיים. דוברי הימין טוענים כי מבצע "צוק איתן" הוא הוכחה לאיוולת שבנסיגה. זהו שימוש ציני בטראומה שחווה הציבור הישראלי, שכן "צוק איתן" לא היה מבצע הכרחי, והתפתח בדיוק בשל מדיניות הקיפאון והסרבנות אותה הם עצמם מקדמים.

הטיעונים הנחרצים של מתנגדי ההתנתקות נועדו למנוע כל דיון עתידי בפינוי התנחלויות או מאחזים, גם כאשר אלה חיוניים לביטחון ישראל. מטרת מחקר זה לחזור ולבסס את הדיון בתוצאות הנסיגה על הנתונים והעובדות בשטח.

מאז שיצא החייל הישראלי האחרון מרצועת עזה בספטמבר 2005 התחוללו באזור שינויים דרמטיים: חמאס השתלטה על הרצועה והשליטה בה סדר שהרשות הפלסטינית התקשתה לייצר, ישראל יצאה לשלושה מבצעים גדולים ברצועה וירי הרקטות מעזה התגבר. למרות כל אלה, ב-2013 הביע רוב גדול בציבור תמיכה בהתנתקות,^[1] ונראה שגם מקבלי ההחלטות שותפים לתפיסה זו: לראייה, על אף שבשנים האחרונות צה"ל פעל ברצועה לא פעם, בשום שלב מדינת ישראל לא בחרה לשוב ולכבוש את הרצועה.

במבט לאחור ניתן לומר כי אופן מימוש תוכנית ההתנתקות היה רחוק מאידיאלי. עם זאת, בפועל, המציאות המדינית-ביטחונית בישראל טובה יותר בעקבות הנסיגה מעזה. גם בהתחשב באתגרים שהתפתחו לאחר הנסיגה, ההיערכות מחדש סביב הרצועה – ובפרט פינוי הנוכחות האזרחית ממנה – שיפרה בצורה מובהקת את המאזן האסטרטגי באזור והיטיבה עם ישראל.

המחקר שלפניכם עוסק בסוגיות חוץ וביטחון ביום שאחרי ההתנתקות, ולא בשאלות החברתיות העולות מפינוי המתנחלים ומהטיפול בהם לאחריו. כמו כן, המסמך מתמקד באינטרס הישראלי ואינו חוקר את השלכות הנסיגה על חיי הפלסטינים.

את המסמך חיבר אבישי בן ששון-גורדיס, חוקר מדיניות במולד, לאחר תחקיר מקיף שכלל שיחות רקע עם בכירים רבים במערכת הביטחון. רס"ן (מיל') בן ששון-גורדיס שירת בחיל המודיעין במגוון תפקידי מחקר ופיקוד. בוגר התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית ודוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת הרווארד.

עיקרי הממצאים:

• בשנים שקדמו להתנתקות הפכו ההתנחלויות ברצועת עזה לסכנה מתמדת לחיי אדם ולנטל כלכלי כבד על מדינת ישראל.

• הנוכחות האזרחית ברצועה הקשתה על היכולת המבצעית של צה"ל.

• נוכחות צבאית ישראלית ברצועה לא הייתה מבטלת את הצורך במבצעים גדולים, שכן גם לפני ההתנתקות ישראל לא פעלה בשגרה בערים הפלסטיניות, וכל פעילות בעומק השטח הייתה מחייבת יציאה למבצע ממילא.

• מספר ההרוגים מפעולות טרור שמקורן ברצועה ירד משמעותית לאחר ההתנתקות, על אף שהמוטיביציה של ארגוני הטרור לפגוע בישראל לא פחתה.

• ההתנתקות שיפרה משמעותית את מעמדה הבינלאומי של ישראל. בין היתר השיבו ירדן ומצרים את שגריריהן לישראל, אשר זכתה ללגיטימציה בינלאומית במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ואף למכתב תמיכה רשמי מנשיא ארה"ב אז, ג'ורג' בוש.

• בניגוד לדעה הרווחת, חמאס לא השתלטה על הרצועה כתוצאה מההתנתקות. התחזקות חמאס היא תוצאה של תהליכים שנמשכו כשני עשורים, בהם ישראל נמנעה מלהתערב. לצד ההיבטים השליליים של עליית חמאס, הצליחה התנועה לאכוף את החוק והסדר בעזה, ואף רוסנה משמעותית כשלעצמה.

• ירי הרקטות ופצצות המרגמה מרצועת עזה החל כבר ב-2001, והשיפור ביכולות השיגור של ארגוני הטרור החל עוד לפני ההתנתקות. הנסיגה מעזה הביאה לעלייה בשימוש בירי, כתוצאה מהקושי להגיע למגע ישיר עם צה"ל ועם ציבור המתנחלים. הירי מאפשר לארגוני הטרור לאיים על העורף הישראלי, אך חומרתו פחתה משמעותית הודות לפיתוח מערכת "כיפת ברזל", והוא אינו גובה את המחיר בנפש ששילמה ישראל על הנוכחות בעזה.

• הדרג הצבאי והמדיני לא הופתע מקיומן של מנהרות לחימה בעזה. המנהרות ברצועה שימשו ארגוני טרור לביצוע פיגועים עוד לפני ההתנתקות, וכבר ב-2004 הן הוגדרו על-ידי צה"ל כאחת משתי הבעיות המבצעיות החמורות ביותר באזור.

• נוכחות צה"ל ברצועה לפני הנסיגה מנעה פיתוח משמעותי של מנהרות הלחימה, אך זאת כיוון שכל עוד חיילים ומתנחלים היו חשופים בשטח הרצועה – לא היה לארגוני הטרור תמריץ לפתח תשתית כה יקרה ומורכבת. המענה לאיום המנהרות נעוץ בהתגייסותה של מצרים, שהוכיחה שביכולתה להגביל את ההברחות כשיש לה עניין בכך. אלמלא הנסיגה, ספק אם הייתה נעתרת לפניית ישראל בנושא.

• לסיכום, הגם שהאיום הפוטנציאלי מעזה בשעת חירום גבר, הנסיגה הפחיתה משמעותית את הפגיעה בביטחון הישראלי ביומיום, ושיפרה את יכולתו של צה"ל לספק ביטחון לאזרחי ישראל. הנסיגה אפשרה עיצוב מחדש של היחסים בין ישראל לרצועה; כפי שהוכיחה ההדרדרות הבלתי-מכוונת ל"צוק איתן", מרחב תמרון זה לא נוצל דיו על-ידי ממשלת ישראל.
  
  

להורדת המחקר המלא לחצו כאן

^[1] ראו מסמך “מולד” “התהליך המדיני, ההתנחלויות וסדר העדיפויות הלאומי -סקר מולד 2013 (חלק ב’)”, עמ’ 9. זמין כאן. בזמן כתיבת מחקר זה לא היו בנמצא נתונים עדכניים בנושא, ואף שסביר להניח כי לאחר “צוק איתן” חלה שחיקה מסויימת במספרים אלה, חשוב לזכור שהסקר נערך לאחר שני מבצעים צבאיים ברצועה.