תג המחיר של המאחזים

באופן כללי, הממשלה והרשויות המקומיות עושות כל שביכולתן כדי להסתיר את העברת התקציבים למאחזים הבלתי-חוקיים. לפיכך, הזרמת הכספים אינה מרוכזת בכמה סעיפי תקציב שניתנים למעקב פשוט, אלא מחולקת בין סבך של גופים ממשלתיים וממשלתיים-למחצה, דוגמת משרד השיכון, משרד החקלאות, משרד הביטחון, מועצות מקומיות, עמותות אזרחיות, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית - ועוד רבים אחרים. 

התקצוב מתבצע באמצעות טכניקות שונות של הסוואה והתחמקות מפיקוח: העברות תקציביות תמוהות,² מענקים מסתוריים,³ תקציבים בלתי-שקופים של הרשויות המקומיות וגופים חוץ-ממשלתיים שממומנים בכספי ציבור.⁴

התמיכה שלה זוכים העבריינים מצד גופים ממשלתיים מתחילה כבר מרגע הקמת המאחז. זמן קצר אחרי הפלישה זוכים המקימים לסיוע צמוד מצד החטיבה להתיישבות, שדואגת לשינוע ולהצבה של מבני מגורים זמניים וכן להכשרת השטח ולהפיכתו ראוי ליישוב. כידוע, למרות שהחטיבה ממומנת אך ורק בכספי ציבור, מסרבים העומדים בראשה - ולצדם הח"כים המקורבים אליהם בכנסת - לחשוף את התקציב או את תוכניות העבודה הרשמיות שלה.⁵

גם הרשויות המקומיות שבתחומן קיימים מאחזים משקיעות מאמצים רבים במטרה לטשטש כל קשר למימונם, שנוגד באופן מפורש את הוראות היועץ המשפטי לממשלה.⁶ כך, למשל, הן מספקות שלל שירותים למאחזים שבשטחן ומתייחסות אליהם כאל יישובים חוקיים לכל דבר ועניין, אבל מקפידות שלא לכלול את ההוצאות השוטפות הללו בדו"חות הרשמיים שלהן.

מאחר ששיטת העברת הכספים נועדה לכתחילה להבטיח היעדר שקיפות, החלטנו לתקוף את הבעיה מזווית אחרת: במקום לאתר את סעיפי התקציב הנסתרים, בחרנו מאחז טיפוסי, בעל גודל ממוצע, ואז תיעדנו וניתחנו את מכלול רכיביו השונים. לאחר מכן הצמדנו אומדן עלות לכל אחד מהרכיבים. כלומר, בנינו את ההערכה הכספית "מלמטה למעלה" - על בסיס מה שקיים בשטח ולא על בסיס מה שתקציב המדינה וההעברות החוץ-תקציביות משתדלים כל-כך להסתיר. 

המידע המוצג לפניכם נאסף במשך חודשים באמצעות סיורים במקום, שיחות עם תושבי המאחז, שימוש במקורות בתוך המערכת הממשלתית והמערכת הביטחונית, סיוע של בעלי מקצוע המספקים שירותים באזור וכן בירור עם ספקים פרטיים שונים שעובדים עם החטיבה להתיישבות.

חשוב להדגיש כי בשל ההסתרה המכוונת והשיטתית, כל שביכולתנו לעשות הוא לספק אומדן כללי של העלויות. דו"חות רשמיים של המדינה עצמה מעידים שרובו המכריע של הכסף המושקע במאחזים, ואולי אף כולו, מקורו בכספי ציבור. כל עוד מקורות אלה לא נחשפים במלואם, לא נותר לנו אלא להסתפק באומדן המוגש לפניכם.

המאחז הבלתי-חוקי אביגיל נמצא בשטח השיפוט של המועצה האזורית הר חברון, לא רחוק מההתנחלויות מעון וסוסיא. הוא הוקם במרחק של כ-2 ק"מ ממעון בסוף 2001, ואוכלס ערב ראש השנה 2002. 

היישוב אינו עונה על אף אחד מהתנאים המגדירים יישוב חוקי לפי הדין הפנימי ביהודה ושומרון: ההחלטה על הקמתו לא התקבלה מעולם על-ידי הדרג המדיני המוסמך; טיב הזכויות בקרקע אינו מאפשר הקמה של יישוב - חלקו על אדמות מדינה, חלקו על אדמות פלסטיניות פרטיות; אין בנמצא כל תוכנית בעלת סטטוס תכנוני רשמי לבנייה במקום; המאחז נמצא מחוץ לתחום השיפוט של מעון, ומעולם לא נקבע לו תחום שיפוט עצמאי על-ידי מפקד האזור, כנדרש. חשוב לציין כי ניתן לקבוע אי-חוקיות של מאחז אפילו אם רק אחד מארבעת הקריטריונים שלעיל חסר, ואילו במקרה של אביגיל - המאחז נכשל בכל אחד מארבעת סעיפי המבחן החוקי.

מתוך עמוד הפייסבוק של אביגיל

מכיוון שלאביגיל אין סמל יישוב, אף גורם רשמי אינו מבצע רישום מדויק של מספר התושבים החיים במקום. לפי הערכה שביצענו, מדובר בכ-100 תושבים ובהם 25 ילדים. זוהי, ככל הנראה, הערכת חסר, מה שאומר שעלותו של המאחז גבוהה אף יותר.

המאחז ממוקם על ראש גבעה טרשית ונחשב לאחת מנקודות היישוב הפסטורליות ביותר בגדה המערבית. לבד מבתי התושבים, בית הכנסת, המקווה וגן הילדים, מכיל המאחז גם מעיין מלאכותי שבנו תושבי המקום, המושך לאביגיל לא מעט מתושבי ההתנחלויות הסמוכות.

בתים באביגיל

את כספי הציבור המושקעים במאחז בלתי-חוקי ניתן לחלק לשתי קטגוריות: העלות החד-פעמית של הקמת המאחז; ההשקעה הממשלתית השוטפת בתשתיות ובשירותים אזרחיים. שתי קטגוריות אלה ממומנות מהשקל הראשון על-ידי כספי המסים של הציבור. 

וכך, בזמן שרוב אזרחי ישראל מתמודדים עם מחירי דירות בלתי-אפשריים ועם משכנתאות מכבידות, רבים מתושבי אביגיל לא שילמו שקל על הקרקע שעליה הם מתגוררים או על בניית הבית שבו הם חיים. את הקרקע מספקת המדינה לעבריינים על-ידי העלמת עין מהפלישה המתוכננת היטב; את הבית, מבני הציבור והתשתיות היא מעניקה לו באופן אקטיבי מרגע הפלישה ואילך.

עלות הקמת המאחז:  

כל הנתונים הרשומים מטה מבוססים על ראיונות עם בעלי תפקידים בכירים בעיריות גדולות בארץ, בדיקה מול שלושה קבלנים, חוות דעת של מהנדס עיר ובירור אצל החברות המסחריות שעובדות עם החטיבה להתיישבות ועם המועצה המקומית. בסוגיות הצבאיות קיבלנו את האומדן הכלכלי של קצינים בכירים ששירתו עד לא מזמן בגזרה. חשוב להדגיש כי כל עוד המספרים המדויקים מוסתרים מעין הציבור, מדובר באומדן בלבד.

• הכנת התשתית הפיזית להקמת היישוב: פריצת דרך, עבודות עפר, הנחת תשתיות מים וביוב, הנחת משטחי בטון למבנים וכדומה > 14 מיליון שקל
• כביש גישה באורך 1,700 מטר > 2.55 מיליון שקל
• 30 מבנים יבילים משני סוגים -חציים בעלי שטח של כ-48 מ"ר וחציים בעלי שטח של מעל 70 מ"ר > 6 מיליון שקל
• מבנה אבן המשמש כבית כנסת > מיליון וחצי שקל
• גן ילדים > מיליון וחצי שקל
• מקווה > מיליון שקל
• 7 מכולות ברזל באורך 12 מטר > 490 אלף שקל
  
• גנרטור > 400 אלף שקל
  
• כ-50 עמודי חשמל עם פנסים > 300 אלף שקל
  
• שער חשמלי בכניסה למאחז > 50 אלף שקל
  
• גן שעשועים > 200 אלף שקל
  
• תחנת אוטובוס > 8,000 שקל
• ג'יפ לנדרובר ממוגן של הרבש"ץ > 400 אלף שקל

סה"כ: כ-28 מיליון שקל

אביגיל - תצלום אוויר (לחצו להגדלה)

הוצאות שוטפות: 

דיקה מפורטת של המרכיבים השונים באביגיל מגלה כי הקמתו עלתה למשלם המסים כ-28 מיליון שקל בהשקעה חד-פעמית, בעוד שהמימון השוטף שלו גובה כ-2.7 מיליון שקל נוספים מדי שנה. מאחר שקיימים כ-100 מאחזים בלתי-חוקיים ברחבי הגדה ומכיוון שיש להם מבנה טיפוסי זהה למדי, ניתן להעריך כי עלות הקמתם עד כה עומדת על כ-3 מיליארד שקל. בנוסף, מדי שנה מוציאה המדינה כ-270 מיליון שקל על האחזקה השוטפת של המאחזים הבלתי-חוקיים ועל מימון תושביהם.

¹ http://www.pmo.gov.il/SiteCollectionDocuments/PMO/Communication/Spokesman/sason2.pdf.

² http://sixtyone.co.il/articles/148.

³ http://tinyurl.com/pgpf6vm.

⁴ http://sixtyone.co.il/articles/123.

⁵ http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.2287794.

⁶ http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2220771.

⁷ http://www.cbs.gov.il/publications/p_libud_12.xls.

⁸ שם.

⁹ שם.

1. מהו מאחז? מה ההבדל בינו לבין התנחלות?

ב-1996 התחייבה ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו שלא להקים התנחלויות חדשות. בכך המשיכה את המגמה שהחלה בימי ממשלת רבין, שהכריזה על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. כל התנחלות בשטחים שעלתה על הקרקע מאותו רגע ואילך מכונה מאחז. 

בעבר, לפני ההתחייבות של נתניהו, זכה מפעל ההתנחלות להכרה ולעידוד רשמיים מצד ממשלות ישראל. מתחילת שנות ה-90 הן נסוגו מכל מעורבות רשמית בהקמת התנחלויות חדשות. זאת בשל הביקורת הפנימית בישראל, ההסכמים שנחתמו מול הפלסטינים והקונצנזוס הבינלאומי שנוצר נגד יישוב אזרחים ישראלים בשטחים. 

אלא שאת מקומה של המעורבות הממשלתית הפורמאלית הלכו ותפסו עם הזמן רשויות ציבוריות וגופים מטעם המדינה, שהחלו ליטול חלק מרכזי בהקמת המאחזים הבלתי-חוקיים. המאחזים הוקמו תוך הישענות מלאה על כספי המסים של אזרחי ישראל ותוך עצימת עין בוטה מצד הממשלה. כך נוצר מצב שבו גופים הכפופים למרותה של המדינה משתמשים בכספיה כדי להפר את חוקיה-שלה ולרמוס את המדיניות המוצהרת של הממשלה.

רבות מפעולות "תג מחיר" נגד פלסטינים, כמו גם פעולות אלימות נגד חיילי צה"ל, יוצאות מהמאחזים הבלתי-חוקיים, שמהווים את בסיס הפעולה של כנופיות נוער הגבעות.

2. מהי שיטת ההקמה של המאחזים?

מיקום המאחז נבחר על-מנת לאפשר השתלטות על כמה שיותר קרקעות וליצור חיץ בין אזורים פלסטיניים שונים. זאת כדי לסכל את האפשרות של היווצרות שטח פלסטיני רציף. חלק ניכר מהמאחזים הוקמו תחת סיפור כיסוי כלשהו - סביב מוסד חינוך, חווה חקלאית או אנטנת-דמה שצצו פתאום על ראש גבעה. שיטה נוספת להקמת מאחז היא הגדרתו כהרחבה של התנחלות קיימת, למרות קשר גיאוגרפי קלוש ביותר להתנחלות-האם. 

היום קיימים בגדה המערבית מעל 100 מאחזים, שהוקמו כולם בסיועם של משרדי הממשלה השונים, הרשויות המקומיות בשטחים והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית. הללו נבנו בעיקר במהלך שני גלי התנחלות: הראשון בתקופת ממשלת נתניהו (1997-1999) והשני בתקופת ממשלת שרון (2001-2002). שני המאחזים האחרונים - נחלי טל שליד רמאללה וצופים צפון שליד קלקיליה - הוקמו בסוף 2012.

את עבודות ההקמה ואת התשתית הראשונית מספקת לתושבי המאחזים החטיבה להתיישבות. זהו גוף בלתי-שקוף בעליל שנמצא אמנם תחת אחריות משרד ראש הממשלה ומתוקצב על-ידי קופת המדינה, אך כפוף ארגונית להסתדרות הציונית העולמית, ולפיכך איננו חייב בכללי השקיפות הנהוגים בגופים ממשלתיים.

המאחז מוקם בדרך כלל על-ידי קבוצה קטנה של צעירים וצעירות בסיוע פעיל של תושבי ההתנחלות השכנה. מכיוון שהצבא אוסר על שינוע מבנים שלמים ברחבי יהודה ושומרון, מגיעים לשם מבני המאחז כשהם מפורקים ומורכבים רק במקום. מרגע הגיעהּ של השיירה למקום מתחילות הפעולות להכשרת השטח: יישור, בניית יסודות למבנים, הקמת הקירות ופריצת דרך נוחה למאחז. מאוחר יותר ייסלל למקום, כמובן, כביש לתפארת. באתר מוצבים גם באופן מיידי גנרטור חשמלי ומיכל מים. מאוחר יותר יגיעו החיבור המוסדר לרשתות החשמל והתקשורת ולמערכות המים והביוב. לבסוף יותקנו רכיבי הביטחון השונים - מגדל תצפית, מגורים לחיילים, גדר ביטחון, דרך היקפית, דרך מילוט, אמצעים אלקטרוניים שונים ועוד. עם הזמן מחליפים תושבי המאחזים את המבנים היבילים במבני קבע של ממש.

בדרך כלל עולים המאחזים על הקרקע בידיעה מלאה של המינהל האזרחי, הגוף הצה"לי שאחראי על אכיפת החוק בשטחים. בכירי המינהל מקבלים אינדיקציות ברורות מצד הדרג המדיני אשר מורות להם להעלים עין נוכח ההפרה הבוטה של החוק. קצינים זוטרים יותר - בייחוד מיחידת הפיקוח הצבאית שאמורה לאכוף עבירות בנייה בשטחים - משמשים בעלי ברית של תושבי המאחזים, וחלקם אפילו גרים במאחזים בלתי-חוקיים.

המערך הלוחם, מצדו, נדרש לספק שמירה צבאית צמודה לאותן נקודות התיישבות משוללות כל היגיון או הצדקה ביטחונית. כך מוצאים את עצמם חיילים רבים בסדיר ובמילואים, כשהם נתונים לסיכון רב ומיותר לחלוטין - רק בשל הצורך לשמור על עבריינים שמבקשים להגדיל את אחיזתם בעומק השטח הפלסטיני. כוחות אלה נגרעים, כמובן, ממשימות אבטחה ומשגרת אימונים, החשובות בהרבה לביטחון אזרחי ישראל מאשר הימצאות חסרת תוחלת על גבעות מבודדות בשומרון. חיילי צה"ל הופכים, במלים אחרות, בני-ערובה בידי קבוצה קטנה אך נחושה של בעלי אינטרסים פוליטיים מובהקים, שבינם לבין ביטחון המדינה אין דבר וחצי דבר. 

 
3. האם היו ניסיונות להילחם בתופעה?

ב"מפת הדרכים" - המסמך המדיני של הנשיא בוש שאושר רשמית בידי ראש הממשלה אריאל שרון - התחייבה ישראל לפנות את כל המאחזים הבלתי-חוקיים שעלו על הקרקע אחרי מרץ 2001. 

ב-2004 הורה שרון לעו"ד טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, להגיש לו חוות דעת בנושא המאחזים. הדו"ח המפורט שהכינה מיפה את המאחזים השונים ועמד על מיקומם, תיאורם, גודלם, מועד הקמתם ודרך הקמתם. בנוסף, בדקה ששון את המעורבות הסמויה והגלויה של רשויות שונות בהקמת המאחזים ובאחזקתם השוטפת. לבסוף, הציגה סדרה של צעדים משפטיים ואחרים שנועדו להפסיק את תופעת המאחזים.

הדו"ח קבע כי הקמת מאחזים כרוכה בביצוע עבירות פליליות, ולכן יש צורך בטיפול משפטי ממשלתי הן על-ידי פתיחת תיקים פליליים והן באמצעות נקיטת הליכים מנהליים נגד תושבי המאחזים. הדו"ח הוגש לממשלה ואושר על-ידה - בין היתר על-ידי מי ששימש באותם ימים כשר האוצר, בנימין נתניהו. הממשלה הקימה ועדת שרים מיוחדת ליישום הדו"ח, אך זו לא הביאה לשינויים משמעותיים בשטח.

ב-13 במרץ 2005 אישרה הממשלה את עקרונות דו"ח ששון. בין המצביעים בעד: שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. בהחלטת הממשלה מאותה ישיבה נכתב: "ישראל מחויבת למפת הדרכים... בשלב הראשון של מפת הדרכים נקבע כי על ישראל לפרק את המאחזים הבלתי-מורשים שהוקמו מאז חודש מרץ 2001, וממשלת ישראל תעמוד בהתחייבות זו".¹ הפינוי לא קרה מעולם.

בנובמבר 2008, במסגרת דיון בממשלת אולמרט שהוקדש לאכיפת החוק בשטחים, החליטה הממשלה להפסיק מיידית את המימון הישיר או העקיף של המאחזים וכן הטילה על שר הביטחון דאז, אהוד ברק, ליזום תיקוני חקיקה כדי להיאבק בתופעה. גם הפעם לא נרשם כל שינוי משמעותי במצב.

במהלך השנים פונו מדי פעם כמה מאחזים, בעיקר נוכח לחץ דיפלומטי כבד מצד בעלות בריתה של ישראל - ארצות-הברית ומדינות אירופה. הידוע שבמאחזים אלה הוא עמונה, שבמהלך פינויו פרצה אלימות בין המתנחלים למשטרה. רבים מהמאחזים שפונו זכו תוך זמן קצר לאכלוס מחדש.

מעורבות החטיבה להתיישבות:

דו"ח ששון בנושא המאחזים הבלתי-מורשים מצא כי "החטיבה להתיישבות... הקימה בעיקר מאחזים בלתי-מורשים רבים, ללא אישור הדרג המדיני המוסמך... 'הקטר המניע' להחלטה על הקמת מאחזים הן, ככל הנראה, מועצות אזוריות באיו"ש, מתנחלים ופעילים, חדורי אידאולוגיה ומוטיבציה להגברת ההתנחלות הישראלית בשטחי איו"ש. עמם שותפים חלק מפקידי החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית... 

"החטיבה להתיישבות אמורה להיות דרג ביצועי בלבד, שתפקידה הוא להוציא לפועל החלטות של הדרג המדיני. אלא שכאן התהפכו היוצרות, והדרג המדיני הפך, שלא לפי ייעודו, לשותף לדרג המחליט. החטיבה קיבלה הקצאות קרקע מהממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במינהל האזרחי, בהנחה שתפעל בתום לב ולפי כללי ההקצאה. אך מתברר שהחטיבה פעלה בניגוד להסכם עם הממונה בכמה מישורים: הקצתה קרקע לאחרים בהקצאת משנה ללא אישור הממונה; הקצתה את הקרקע לאחרים, למרות שבחלק מהמקרים קיבלה את הקרקע אך ורק לצורך תכנון בלבד. 

"ההקצאה נעשתה אף ללא יידוע הממונה. החטיבה לא פעלה להסדרת מעמדם של המתיישבים בקרקע מול הממונה. החטיבה להתיישבות הקימה מאחזים בלתי-מורשים תוך התעלמות מהצורך בתכנון תוכנית בת-תוקף, וזאת שלא באקראי אלא כשיטת עבודה. בכך פעלה בניגוד לחוק התכנון והבנייה הירדני החל בשטחים. היא אף לא ניסתה כלל להביא לאישור תוכנית טרם העלייה על הקרקע".¹

 
מעורבות משרד השיכון: 

עוד קובע דו"ח ששון כי "משרד הבינוי והשיכון סייע למועצות האזוריות באיו"ש במימון הקמת תשתיות (כמו הכשרות שטח, פיתוח, פריצת דרכים וסלילתן, חיבור לתשתיות מים וחשמל ואחרות, הכנת תשתיות לחיבור קרוונים ועוד) והקמת מבני ציבור למאחזים בלתי-מורשים. הסיוע נעשה במסווה של הקמת שכונות חדשות ליישובים ותיקים, הכל כדי לעקוף את הקושי שבהיעדר החלטת ממשלה על הקמת המאחזים... 

"הסיוע של משרד הבינוי והשיכון... נעשה בדרך עוקפת - באמצעות המועצות האזוריות, כאשר משרד הבינוי והשיכון לא התקשר ישירות עם הקבלנים לביצוע העבודות, אלא המועצות האזוריות הן שעשו כן, ומשרד הבינוי והשיכון מימן זאת".² 

 
תרמית גני הילדים: כיצד מקבלים מימון ציבורי למוסד ביישוב בלתי-חוקי?

בחלק ניכר מהמאחזים הבלתי-חוקיים הוקמו גני ילדים של משרד החינוך שמשרתים את ילדי המאחז. הם זוכים, כמובן, למימון ציבורי מלא ככל גן ילדים, על אף שהם פועלים במאחז בלתי-חוקי. כיצד מצב זה מתאפשר? בקלות: גן הילדים נבנה בשטח המאחז הבלתי-חוקי, אבל אז נרשם במשרד החינוך כאילו הוא נמצא פיזית בהתנחלות הסמוכה. באביגיל, למשל, רשום גן הילדים (סמל מוסד במשרד החינוך: 417287) כאילו הוא נמצא בכלל בהתנחלות סוסיא.  

גני ילדים נוספים:

1. גן הילדים של עמונה (רשום תחת עפרה) - שני גנים: סמלי מוסד 221739, 418772.
2. חרשה (רשום תחת טלמון) - שני גנים: סמלי מוסד 246421, 194308.
3. קידה (רשום תחת שילה) - שני גנים: סמלי מוסד 451526, 372474.
4. גבעת הראל (רשום תחת שילה) - סמל מוסד 197673.
5. אש קודש (רשום תחת שילה) - סמל מוסד 462895. 
6. עדי עד (רשום תחת שילה) - סמל מוסד 418814.

¹ http://www.pmo.gov.il/SiteCollectionDocuments/PMO/Communication/Spokesman/sason2.pdf, עמ' 24-25.
² שם, עמ' 27.