שיעור מולדת עם הרב קיטש

פורסם במקור ב-הארץ בתאריך 2.9.19

כבר אחרי שלושה עמודים בספר הלימוד החדש שלו — "מולדת, חברה ואזרחות" — יפגוש הבן שלי ברב קוק. הרב מתכבד בתיבה סגלגלה שכמותה משובצות רבות בספר, למטרות העשרה. שלוש כאלה יש בפרק הראשון, האחת מוקדשת לקוק, השנייה לאברהם אבינו (העולה הראשון לארץ ישראל!) והשלישית לרבי עקיבא. לא כל התיבות בספר מוקדשות לתכנים מעולמה של היהדות הדתית, אבל ריבוי ההפניות לרבנים, מדרשים ופסוקים מהמקרא בספר המוקדש לחיי המשפחה, טיפול בבעלי חיים וטיולים בארץ — משקף את הזליגה של תכנים מסורתיים אל כל תחומי הלימוד במערכת החינוך הממלכתית.

בשיח הציבורי השתרשה בשנים האחרונות המלה "הדתה" לתיאור התופעה הזאת, אבל אף על פי שניתן להבין מדוע הורים חילונים מרגישים שילדיהם נתונים למתקפת דת, "הדתה" איננו המונח המתאים לתיאור הפלישה הרבנית אל כיתות הלימוד. זאת מפני שהרב קוק לא מופיע בספר המולדת על מנת להחזיר את ילדינו בתשובה, או כדי לקרב אותם לרעיונות דתיים. אם זו היתה המטרה, התופעה היתה מטרידה הרבה פחות: אף ילד לא יחזור בתשובה בגלל ספר מולדת, וחשיפה לרעיונות דתיים, כמו לכל רעיון, יכולה להיות דבר נפלא, כאשר היא נעשית ברצינות הראויה.

ואולם, האמת היא שתפקידו של הרב קוק (כמו גם של שלל המדרשים, הפסוקים ואמרות חז"ל) במערכת השעות של בתי הספר הממלכתיים, איננו לקרב את התלמידים לדת כמקור סמכות, אלא לייצר בעבורם הקשר תרבותי שבו רבנים ומדרשים נהנים מהילה של עומק, ומשמשים כמקורות השראה. תלמידים חילונים לא אמורים לקבל את מרותו ההלכתית או המוסרית של הרב קוק, אלא להתרגל לנוכחותו בחייהם. המטרה היא להפוך את תמונת העולם ומערכת הערכים של הציונות הדתית לרקע, שמתוכו ולאורו צעירים חילונים בישראל מגבשים את זהותם הלאומית ומפתחים את טעמם התרבותי, לייצר הזרה בינם לבין עולם הערכים של משפחתם, ובעיקר — להשכיח את מקורות ההשראה הכלליים והלאומיים שעליהם מיוסדת תרבותנו שלנו, לטובת אלה של תרבות אחרת, שבאורח פלא משרתת את התיאולוגיה הפוליטית החריגה של הציונות הדתית.

הכשל החינוכי העמוק של ה"הדתה" נובע מהעובדה, שבעולמו של בני — שהוא העולם התרבותי שבו התחנכתי אני, והתחנכו אבי וסבי, עולמה של התרבות העברית החדשה — הרב קוק איננו מקור השראה, והגותו אינה יכולה לשמש בעבורנו מצע תרבותי פורה. זאת משום שתורתו מבוססת על אמונות ומחויבויות שסבי ואבי ואני, ובעקבותינו, כך אני מקווה, גם בני, דוחים מכל וכל. בניגוד לטענות המזלזלות שנשמעות לא פעם נגד הורים המתנגדים ל"הדתה", אינני חושש כלל שהיכרות עם הרב קוק תקרב את בני לרעיונותיו — למעשה, אני משוכנע שככל שהוא יעמיק בכתבי הרב קוק רק תתחזק תחושת שייכותו לתרבות העברית החופשית שלתוכה אני שואף להכניסו.

בדיוק בשל כך, אחד מעקרונות היסוד של מערך החינוך מחדש שנרקם בשנים האחרונות, הוא דווקא למנוע מילדינו ללמוד "יהדות". בנות השירות הנחמדות של העמותה הדתית, שמקבלות לידיהן את כיתתו של בני מדי שבוע, כמו גם מחברי תוכניות הלימוד של משרד החינוך, לא יעלו על דעתם ללמד תלמידים חילונים מה הרב קוק באמת חשב עליהם, על הוריהם ועל התרבות העברית המסעירה שקיבלו בירושה מיהודים פורקי עול תורה, שאת שמותיהם לא ימצאו בספר המולדת ובשיעורי המורשת. בדיוק בשל כך, הם מקפידים להלעיט את ילדינו בקיטש מדולל, כמו הציטוט של הרב קוק שיפגשו בפתח ספר המולדת: "צריך שכל איש יידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר".

אני מרשה לעצמי לכנות ציטוט של הרב קוק קיטש לא מתוך זלזול בהגותו, אלא מפני שהרב קוק לא אמר אותו. מדובר, ככל הנראה, באמרה המיוחסת לו בפולקלור של הציונות הדתית. את הדברים שהרב קוק דווקא כן כתב מקפידים המחנכים הנלהבים ל"יהדות" להסתיר מצאן מרעיתם החילוני, שכן אלה, רחמנא ליצלן, עוד עלולים לקרוא אותם: "כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים, וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים, כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ". שיעורי בית: נחשו את מי מכנה הרב קוק "רשעים" בציטוט שלפנינו.

אינני רוצה להציג כאן פרשנות פשטנית ליחסו של הרב קוק ליהדות החילונית, אולם זהו בדיוק הדיון שחסידי החינוך ליהדות אינם מעוניינים לקיים. על מנת ללמד באמת "תרבות יהודית־ישראלית" — כשמה של תוכנית הלימודים שמשרד החינוך כופה על בתי הספר הממלכתיים — יש לעסוק בראש ובראשונה במתח ובעימות שבין היהדות החילונית, שנחלצה ממוסרות הדת, לבין היהדות הרבנית. כנגד ההזדעקות המעושה על בורותם של תלמידים חילונים בסידור התפילה, יש להזדעק באמת על חוסר יכולתם של תלמידים חילונים להבין מהו שינוי הערכים שלו הטיף מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מדוע קרא לבכר את היהודים על פני היהדות והעמיד בפני בני דורו את הבחירה בין היות היהודים האחרונים או העברים הראשונים. איזה מובן יכול להיות לרעיונות המסעירים הללו בתוך ההקשר היהודי שנלמד היום בבתי הספר הממלכתיים, אלה ששמו של ברדיצ'בסקי כבר מזמן לא מוזכר בהם? יותר משתלמיד חילוני בן ימינו לא יכול להבין את מסכת אבות, הוא אינו יכול להבין את מסכת חייהם של אבותיו שלו, משום שהדת היהודית מוצגת בפניו אך ורק כנכס תרבותי, ולא (גם) כעול שמחדשי האומה אזרו עוז להסיר מעליהם.

רוצים ללמד את ילדינו "קצת יהדות"? אדרבה. השליכו את "דפי המקורות" האצורים בקפידה, את הקיטש והיידישקייט, את תנורו של עכנאי ושבעים פנים לתורה, והושיבו את הילדים מול הגמרא. תנו להם להבין בעצמם מדוע אבותיהם הרוחניים, מחולליה ובניה של תנועת ההשכלה, הפנו עורף לבתי המדרש ובראו תרבות עברית חדשה — חופשית, חילונית ומודרנית. זהו ההקשר וזהו האופן שבו ראוי וחשוב לחזור אל מקורותיה הדתיים של התרבות העברית. כשכך תופיע היהדות בפני תלמידי בתי הספר הממלכתיים, בטוחני שאף אחד מהוריהם לא יתלונן על "הדתה".

ד"ר ענבר הוא מייסד שותף ועמית בכיר במכון המחקר מולד