בעיניים רמות

1. מבוא

החל בלידתה של הציונות, התייחדה הציונות הדתית מיתר קהל שומרי המצוות בבחירתה להצטרף למפעל התחייה הלאומי, למרות אופיו החילוני המובהק. שותפות זו רק התהדקה מאז שהוקמה מדינת ישראל, והיא מתבטאת במגוון מישורים שהראשי שבהם נוגע לשירות בצה"ל. את שותפותה של הציונות הדתית עם יתר החברה הישראלית נהוג לחלק לשתי תקופות - התקופה המתונה של ימי ראשית המדינה, וההקצנה הפוליטית והדתית שהתפתחה סביב מלחמת ששת הימים והתפתחות מפעל ההתנחלויות. קביעה זו אכן מוצדקת מבחינה פוליטית, אולם היא מחמיצה את העובדה כי בעת האחרונה אנחנו עדים למהפכה נוספת בחזונה של הנהגת הציונות הדתית. מהפכה זו היא עמוקה לא פחות, ודרמטית הרבה יותר מבחינת השפעתה על דמותה של מדינת ישראל.

עקב גורמים שונים ובמרכזם החתימה על הסכמי אוסלו וביצועה של תוכנית ההתנתקות, חל בשנים האחרונות שינוי עמוק ביחסה של ההנהגה הציונית הדתית למדינת ישראל. בחינה זהירה של התבטאויות ההנהגה הרבנית והפוליטית בציונות הדתית והתוכניות שהיא פועלת ליישם מגלה כי בעוד הציבור הציוני דתי ממשיך לתפוס את עצמו כחלק מסור מן החברה הישראלית, הנהגתו אינה מעוניינת עוד להיות שותפה לחברה הישראלית הכללית ואף לא להיות גורם מוביל בישראל הציונית. תוך אימוץ גישה יחצ"נית מדירה ומפלגת, מטרתה של הנהגת הציונות הדתית כעת מורכבת מהיסודות הבאים:  להחליף את הציונות הקלאסית, להשליט על ישראל תשתית רעיונית שונה מזו שעליה נוסדה המדינה, ולרתום את משאביה וכוחה של המדינה לטובת מטרותיו של הסקטור עצמו.

2. הציונות הדתית בראשיתה - שני זרמים

החלטתם של מנהיגים רבניים להצטרף אל התנועה הציונית בראשית דרכה לא היתה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, התנועה הציונית הונהגה על ידי חילונים וחלק מן הזרמים בה חרטו על דגלם מרד מוצהר כנגד עול תורה ומצוות. שנית, הלאומיות שקידמה התנועה הציונית ביקשה להפוך את היהודים לכוח פעיל בהיסטוריה אשר נוטל את גורלו לידיו ואינו מחכה לגאולה האלוהית המיוחלת. גישה אקטיבית-אנושית זו נתפסה על ידי מנהיגים רבניים רבים כהפרה של השבועה העתיקה שלא לנסות לקדם בצורה אקטיבית את הגאולה. על רקע המתח האידיאולוגי הזה, שני הוגים רבניים בולטים שהיו לאבות הציונות הדתית - הרב יצחק יעקב ריינס והרב אברהם יצחק הכהן קוק - השמיעו שני קולות מובחנים בשאלת הצדקתו של המפעל הציוני.

הרב ריינס ראה בציונות מפעל רוחני חיובי שכן "פתאם החל לנשב רוח חדש ויעורר בהרבה אנשים את האהבה לעמם וארצם... וגם באנשים כאלה אשר רבים חשבו 'נתקו חוטי הקשר שבינם לעמם וארצם', הנה פתאם התחזק בהם הקשר הזה". עם זאת הוא מדגיש כי אין שום קשר בין התחיה הלאומית הציונית לבין משאת הנפש הדתית לגאולה: "שהרעיון הזה [ציונות] איננו נושא עליו שום אות ותו מרעיון הגאולה, ואין לו שום נגיעה לכל דבר המתייחס לעניינה, והוא רק השתדלות בעד הטבת המצב החומרי של האומה ובעד הרמת קרנה בכבוד".תמיכתו של הרב ריינס בציונות נבעה דווקא מן החילונות המובהקת של תנועה זו, מתוך הרצון שלה לאפשר קיום נורמלי ליהודים, ולא מתוך ערכה המשיחי.

למול תפיסתו של הרב ריינס ניצבת עמדה הפוכה שמייצגה המובהק הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. עבורו, המדינה היהודית שתקום שונה באופן מהותי ועמוק מיתר מדינות העולם: "מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם". עבור הרב קוק הציונות היא ביטוי ארצי לרצון האלוהי, ומהווה את תחילתו של תהליך הגאולה. מן העמדה הזו נובעת גם עמדתו המורכבת של הרב קוק ביחס לחלוצים החילוניים. לדידו, חלוץ הוא דמות בעלת פנים כפולות - חיצוניותו היא חילונית אבל תוכו הוא קדוש, אפילו אם החלוץ מכחיש את התוך הזה. אימוצה של עמדה זו הפכה ברבות הימים לשלילה עמוקה של החלוציות המייסדת על ידי הנהגת הציונות הדתית, כפי שיתברר להלן.

3. מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים: שותפות, אחריות, וצביון יהודי

תפיסתו של הרב ריינס הנחתה את הנהגת הציונות הדתית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. בהתאמה, שותפות היתה המונח המנחה את דרכה של הציונות הדתית. הנהגת הציונות הדתית נחלקה באותו הזמן לזרם סוציאליסטי (הפועל המזרחי) ולזרם בורגני יותר (המזרחי), ובתוך שני אלו היו גם כאלה שהאמינו כי להקמת המדינה ישנה אכן משמעות דתית-אמונית. עם זאת, שני הזרמים כאחד דחו את גירסת הרב קוק לטובת זו של הרב ריינס. קולה הפשרני של ההנהגה הציונית דתית באותם הימים קיבל ביטוי מוחשי ב"ברית ההיסטורית", חבירה פוליטית רשמית של הנהגת הציונות הדתית למפא"י.

עיקרון האחדות של העם הכיל בתוכו הכרה בלגיטימיות של שותפות עם חילונים מוצהרים המסורים לאורח חייהם בהכרה גמורה. הנהגת המפד"ל של אותם ימים חלקה על הכפירה של החילונות הישראלית בתורת ישראל, ועשתה מאמצים על מנת שכפירה זו לא תוליד פגיעה פומבית וממוסדת בעקרונות יסוד דתיים, אולם לא היתה לה שאיפה לנסות ולחנך מחדש את הנהגת המדינה. אין כל ספק שגישה משלבת ואחדותית זו שיקפה גם את יחסי הכוחות הבלתי שווים בין הציבור הציוני דתי הקטן לבין תנועת העבודה הגדולה והדומיננטית. עם זאת, ובניגוד ליחס החרדי מחד והרביזיוניסטי מאידך, הנהגת הציונות הדתית לא ניסתה לאתגר את היסודות הערכיים של הציונות המייסדת. היא ביקשה להשתלב בה באופן מלא תוך קבלת הנחות היסוד שלה.

יחס זה למדינת ישראל כאמצעי חומרי "להבטחת קיומו של עם ישראל בהווה ובעתיד"  השתקף גם בהימנעות של הזרם המרכזי בהנהגת המפד'ל מפנייה לרבנים בשאלות פוליטיות. היטיב לנסח עמדה זו ב-1968 גדול הרבנים האורתודוכסים בארה"ב ותומך נלהב בציונות הדתית, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק: "התערבותם של רבנים איזה שטחים מותר להחזיר לערבים ואיזה שטחים אסור להחזירם נראית לי בלתי סבירה ביותר. כל עניין השטחים שייך למומחים בעסקי מדיניות וביטחון ולא לאספות רבנים. אינני פוסק מה כן להחזיר ומה לא להחזיר. הממשלה תפעל לפי שיקולים בטחוניים וזה יהיה פסק הלכה". התעקשות ההנהגה הפוליטית שלא להסתמך על דעת תורה בשאלות פוליטיות מדיניות מגלה כי האופי היהודי שביקשו מנהיגי הציונות הדתית באותם הימים להעניק למדינה (וזאת בניגוד לאופי הדתי-הלכתי שביקשו להעניק למסגרות הממלכתיות דתיות כגון החמ"ד והרבנות הראשית) היה סימבולי-ציבורי בעיקרו, והתמצה במושג העמום של 'צביון'.  

4. 1967 - כן מפץ, לא גדול

כבר בראשית שנות השישים החלה סיעת הצעירים במפד"ל להיאבק כנגד הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה, תוך ניסיון לקדם חזון של 'מדינת תורה'. עם זאת, מלחמת ששת הימים מסמנת באופן מובהק את שינוי העומק שהחל להתרחש עוד לפניה בהנהגת הציונות הדתית.

במישור התיאולוגי, עמדתו של הרב קוק התחזקה משמעותית. תוצאותיה של מלחמת ששת הימים שכנעו רבים שהקמת המדינה היא אכן תחילתו של תהליך גאולה אלוהית, אשר מתקדם בצעדי ענק עם כיבוש חבלי ארץ נרחבים ובליבם ירושלים. השינוי התיאולוגי הזה תורגם בהדרגתיות לשינוי ביחסה של ההנהגה הציונית דתית למקומה במערכת הפוליטית הישראלית. אם דור ההנהגה של שפירא, אונא, בורג וורהפטיג התאפיין ברצון לשמר את זכויותיו של המגזר מצד אחד, ומצד שני בניסיון להשתלב בהובלת המדינה על בסיס מודל של שותפות, התחזקותו של גוש אמונים יצרה דפוס חשיבה חדש ביחס לישראלים ולמדינה. הפעם המטרה לא היתה להשתתף בהגשמה הציונית כשותפים זוטרים. מתוך שאימצו את תפיסת הרב קוק על קדושתה של מדינת ישראל ביקשו החלוצים הדתיים החדשים מישיבת "מרכז" לבטל את הפער בין התפיסה העצמית החילונית של החלוצים הראשונים לבין הקדושה שהרב קוק איתר בהם.

רבות כבר נכתב על התמורה העמוקה שחוללה ההנהגה החדשה שהובלה על ידי גוש אמונים, הן בתוך הציונות הדתית והן בפניה של החברה הישראלית כולה. בין היתר, הודגשה העובדה כי ההתנחלויות ביש"ע קיבלו עדיפות עליונה, ונשכחה המטרה לשמש כחלוצים עבור הציונות כולה, או "להתנחל בלבבות" כדברי הרב יואל בן-נון.  עם זאת, האתוס של אחדות העם ממשיך להופיע כמצפן ערכי מוביל בקרב מנהיגי ההתנחלות אפילו ב-2005, ערב פינוי גוש קטיף.  פנחס ולרשטיין מראשי גוש אמונים, אמר אז כי: "אנחנו אחראים גם על עם ישראל ולכן גם אם נחוש נורא נבגדים - אסור לשבור את הכלים".

לפיכך, הגם שהנהגת הציונות הדתית הלכה ונפטרה מעמדותיה היוניות בשאלות של ביטחון ובסוגיות דתיות, ולמרות שהמנהיגים הציונים דתיים של הדור הזה אימצו את תפיסתו של הרב קוק אשר מזהה לאומיות עם גאולה, הם נותרו נאמנים לדגם-העל של שותפות בין הציונות הדתית לכלל הציונות הישראלית. סוגיה זו שבה ומתאשרת מדיון שנערך בין מייסדי גוש אמונים ביולי 1995, לרגל יובל העשרים של התנועה. באותו הדיון מתבטא ישראל הראל באופן נחרץ ואומר: "מהפכה היא אלטרנטיבה, ואנחנו רצינו בכל מאודנו להתחבר, ואפלו בכוח, לנוסחה המסורתית, ולא המהפכנית, של הציונות. רצינו לחבק את הזרם שראינו בו את הציונות המגשימה, אך זה הדף את חיבוקנו. מהפכה, על פי ההגדרה, לא הולכת ככה; היא טוענת לבלעדיות. לכך לא היינו בשלים אז מבחינה רוחנית, וגם חסרו הגייסות."  

גוש אמונים ביקש לשנות את מקומה של הציונות הדתית בהיררכיה של התנועה הציונית, אולם הוא לא ביקש לערער על הלגיטימיות של זרמים אחרים בתוך מדינת ישראל להמשיך לקיים את עצמם בדרכם וכראות עיניהם. בהמשך ישיר לחזונה של סיעת הפועל המזרחי במפד"ל, מטרתה של הנהגת המתנחלים היתה להפוך לשותפה חלוצית ומובילה, לחוד חנית המושך אחריו את החברה הישראלית ומרומם אותה לגבהים לאומיים חדשים. ההנהגה החדשה של הציונות הדתית היתה מונעת לפיכך ממודל תיאולוגי גאולי, אולם הפוליטיקה שלה נותרה פוליטיקה מחולנת וארצית. מודל השותפות וערך האחדות שהנחה את המפד"ל טרם מלחמת ששת הימים לא נעלם ולא התבטל כליל, לפחות לא עד לשנים האחרונות.

5. הציונות הדתית החדשה - מגיע לעם ישראל שאנחנו נקבל יותר

ניצניו של המהפך העמוק ביעדיה של הנהגת הציונות הדתית הופעו כבר לאחר החתימה על הסכמי אוסלו. ראשי המתנחלים שתפסו עצמם כמיעוט מתגונן החלו באותם הימים לסמן את מה שהם תפסו כמותה של הציונות החילונית ההיסטורית. כך למשל כותב הרב אריה שטרן, מיוצאי "מרכז הרב" ורבה הראשי של העיר ירושלים כיום: "הציונות החילונית סיימה את תפקידה. היא אכן עשתה הרבה, זכויות רבות לה, אבל היום שוב אינה מסוגלת לרכז את הכוחות שירימו את הדגל... זוהי, על כן, שעתה הגדולה של התנועה הדתית לאומית, אשר צריכה ליטול את ההנהגה, והיא אמנם מסוגלת לכך".יחד עם שטרן, קולות דומים נוספים נשמעו באותה העת.

לאחר ההתנתקות, התפיסות בדבר מותה של הציונות החילונית ופשיטת הרגל הערכית של הציבור הישראלי קנו לעצמן אחיזה רחבה. רצועת עזה פונתה ממתיישביה היהודיים תוך מספר זעום של יממות, והנהגת הציונות הדתית נאלצה להתמודד עם משבר עמוק בדרכה האמונית, פוליטית וערכית. כבר בשבועות ובחודשים הראשונים שלאחר ההתנתקות החלו להישמע קולות בתוך הנהגת הציונות הדתית שקראו לבחינה מחודשת של היחס אל מדינת ישראל והציבור החילוני-כללי. הללו קראו ל"התנתקות" של הציבור הדתי לאומי מן המדינה, מוסדותיה, והציבור החי בה. בין היתר, כתב אז הרב זלמן מלמד (החבר כיום בשביעיית הרבנים המייעצת למפלגת הבית היהודי): "אני חושב שאנחנו צריכים לשנות את היחס שלנו ולומר שלצבא כזה אנחנו הולכים בלי התלהבות, קצת בדיעבד. אנחנו הולכים לעשות את חובותינו אבל לא מעבר לזה". לעומתו הרב ישראל רוזן, ראש מכון "צומת", מנסח חזון הפוך של השתלבות שמטרתה השתלטות:

את הדמוקרטיה הישראלית "נכבוש מבפנים" על ידי הכוונת יותר ויותר אנשים ראויים לתקשורת, לבתי-המשפט, לפוליטיקה ואפילו לאמנות. כאשר רישומם יהיה ניכר במחוזות אלו, כמו בצה"ל כיום, נוכיח כי ניתן להנהיג מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.  

וכך, בצד מגמות של התבדלות, חשדנות, וחוסר אמון בציבור הישראלי הרחב ובמנהיגיו, מתפתחת בהנהגת הציונות הדתית לאחר ההתנתקות תפיסה חדשה, הקוראת להשתלטות על מוסדות המדינה ושינוי פניה של החברה הישראלית. כך למשל כותב מועמד הבית היהודי לכנסת ה-20 אביחי בוארון ב-2005, בעודו המנכ"ל הלא-מוכר של תנועת "מעייני הישועה":

"חברים ממועצת יש"ע, כמעט שלושים שנה אתם קורעים את עצמכם... אתם עושים עבודה נפלאה, מדהימה. מבצע הסברה אחד גדול ומתמשך שעמד כסכר מול כל אותם נסיונות נסיגה...[אבל] אי אפשר לטפל עוד רק בסימפטומים. אם חפצים אנחנו במהפך במשפט, בכלכלה, בצבא, בתקשורת, ובכל תחומי החיים... עלינו לצפות פני עתיד, ולהבין שהגיעה השעה להתחיל במסע החינוכי הארוך והמפרך ביותר בתולדות עמנו. מסע לחינוך כל הציבור, מנער ועד זקן, טף ונשים, לרבות אותנו עצמנו - לדעת ה' ולקבלת עול מלכותו... רק מסע חינוכי זה יחולל את המפנה הלאומי שעליו אנחנו חולמים".  

קריאה זו שנשמעה מפי כמה וכמה דוברים בבמות הפנימיות של הציונות הדתית לאחר ההתנתקות  הפכה לפרוגרמה מעשית פוליטית. לקראת מערכת הבחירות של 2015, החלו להישמע קולות מצמרת מפלגת הבית היהודי אשר מתנבאים כי "הבית היהודי" תהפוך בקרוב למפלגת השלטון.  תפיסה זו מבטאת את מגמתם העקרונית של מנהיגי הציונות הדתית בימינו - להפוך לאליטה השלטת במדינה, לרתום את כוחה המלא של המדינה לטובת מטרותיו של הסקטור הציוני דתי, ולהנחיל לציבור הישראלי את ערכיה של אליטה זו.

מנהיגי הציונות הדתית כיום - רבנים ופוליטיקאים גם יחד - מצהירים כי הם מקדמים את המטרות האמיתיות של הציבור הישראלי בכללותו. עם זאת, המציאות מורה אחרת. ההעדפה התקציבית השיטתית לחמ"ד, העברות הכספים המאסיביות לגרעינים ועמותות של המגזר, והתקציבים העתירים המגיעים להתנחלויות ביהודה ושומרון - כל אלו באים לא פעם על חשבון אינטרסים ממלכתיים וציבורים נזקקים שונים. יתרה מכך, על מנת להצדיק את פרוייקט ההמרה של המפעל הציוני, נאלצים מנהיגי "הבית היהודי" לייצר מתקפה אגרסיבית כנגד נציגי הציונות המייסדת, תוך האשמת מחנה זה באנטי ציונות, וזאת על מנת לחפות על הבעייתיות העמוקה באפיון הציונות הדתית החדשה כציונות "האמיתית". למגמה הכללית הזו ישנן מספר משמעויות שכדאי לעמוד עליהן בפירוט:

המישור הרעיוני ערכי

במקביל להכרזה על מותה של הציונות המייסדת, הדור החדש של מנהיגי הציונות הדתית החל רואה בעצמו את מייצגה האמיתי של המדינה. כך למשל, ניתן למצוא התבטאויות רבות של רבנים, עיתונאים ומנהיגים פוליטיים, אשר טוענים כי הציונות הדתית היא היחידה שמצליחה להעמיד דור צעיר בעל ערכים. הרב יעקב אריאל, למשל, כתב לא מזמן כי הציונות המייסדת עברה מהפכה ערכית שלילית, תוך שהוא מזהה בישראל החילונית של היום "תפיסה פרטנית ולא מוסרית". תחושת העליונות הערכית הזו עמדה גם בבסיס הביקורת הכמעט גורפת של הנהגת הציונות הדתית כלפי המחאה החברתית בקיץ 2011.

שכן המחאה החברתית נתפסה אצל רבים ממובילי דעת הקהל הציונים-דתיים כמפגן כוח של ממשיכי הציונות המייסדת, וכאיום משמעותי על טענתם להגמוניה ערכית בלעדית. מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט טען למשל כנגד המוטיבציה הערכית של המחאה כי זו מחאת 'מגיע לי'. הרב שמואל אליהו הזהיר כי מאבק כדוגמת המחאה "עלול להביא רשע גדול פי כמה". המסקנה המתבקשת מתפיסת העליונות הערכית של בני ובנות הציונות הדתית היא כי למענה של מדינת ישראל, מוטב שהציונות הדתית היא זו שתיטול את מושכות ההנהגה בחברה הישראלית וברשויותיה. מסקנה זו אכן מיתרגמת לסדרת פעולות קונקרטיות - פוליטיות, דתיות, וחינוכיות.

המישור הפוליטי

בצד קולות הקוראים להסתגרות בסגנון חרדי, רוב ההנהגה הציונית דתית כיום מתרגמת את תחושת העליונות הערכית לחזון פוליטי אגרסיבי. על פי החזון הזה, מנהיגי הציונות הדתית החדשה אינם מבקשים עוד לקבל את הכרתה של החברה הישראלית. הם מעוניינים לשלוט בה. ביטוי עדכני ומזוקק במיוחד לעמדה זו יצא מפיו של נפתלי בנט ערב הבחירות, בעת שהלה הגיב לביקורת מצדו של הפרשן הפוליטי נחום ברנע:

אז פעם אחת נגיד את זה ברור, מר ברנע וכל מי שעוד חושב כמותך (אתם הולכים ומתמעטים): זמנך עבר. המדינה שאתה מכיר - זאת שהאליטות התקשורתיות, המשפטיות והאקדמיות שייכות לצד אחד, שמאל אולטרה קיצוני של המפה הפוליטית - המדינה הזאת התפכחה... אנחנו לא שותקים, לא מתביישים, אין לנו שום רגשי נחיתות. ההיפך. הציבור הלאומי החליט להרים את הראש.

הדברים האלה והתבטאויות נוספות ברוחם מבטאים את המהפך שעברה הנהגת הציונות הדתית. אין היא עוד שותפה בפרוייקט הציוני הקלאסי. היא מבקשת להחליף אותו כך שיוולד מחדש בצלמה של הציונות הדתית. המרה זו תתבטא בסופו של יום בנטילת מושכות השלטון, אולם היא מכוונת לשינוי עמוק בהרבה.

מקומם של חילונים ומקומם של רבנים במבנה הפוליטי החדש

בעשור האחרון ההשפעה הרבנית על הנהגת הציונות הדתית הפכה להיות מוצהרת וממוסדת. הפרוגרמה הפוליטית החדשה של הנהגה זו מבקשת לייצר פוליטיקה שאינה רק מונעת ממניעים דתיים, אלא מכפיפה את כל ההוויה הלאומית למוטיביציה דתית. אך טבעי הוא שהסמכות העליונה בסוגיות של דת, מדינה, ובמקרים מסוימים גם מדיניות חוץ וביטחון תהיה נתונה בידיהם של רבנים. אמנם תדמיתו של נפתלי בנט משדרת ליברליות ידידותית לחילונים, ואמנם מפלגת הבית היהודי בימינו מתהדרת בחברי הכנסת החילוניים שלה, אולם דווקא בעת הזו, ולעיתים הרחק מן העין הציבורית, הפכה מפלגת הבית היהודי למפלגה הנשלטת על ידי רבנים.

עובדה זו עלתה במספר ראיונות של גורמים מובילים בציונות הדתית כדוגמת הרב אביחי רונצקי, הרב אלי קפלן, והרב זלמן מלמד. היא מקבלת משנה תוקף בדברי ראש הפורום המייעץ של הבית היהודי, הרב חיים דרוקמן: "בענייני דת ומדינה נקבעו כל הדברים על ידי וועדת רבנים". אכן, עקבות פעולתו של הפורום המייעץ ניכרות במדיניות המפלגה בשורה של נושאים: עיקור חוק הגיור, מניעת מתן נקודות זיכוי להורים הומואים,  והחרגת מסלול ההסדר מחוק הגיוס החדש.

כך יוצא שבדומה למפלגת שס, גם בבית היהודי כיום ציבור בוחרים גדול שאיננו מזוהה עם שמירת מצוות, מעניק את כוחו למפלגה אשר נענית בתחומים רבים לא לצו הבוחר כי אם לדעת התורה של אותם רבנים ציונים דתיים. כפילות-פנים זו של ההנהגה החדשה בציונות הדתית, אשר טוענת לייצג את הציבור הרחב אולם מאמצת דפוסי פעולה של מפלגות סקטוריאליות ואף חרדיות, מתוך אמונה בעליונות הערכית של הציונות הדתית, מתבטא באופן המובהק ביותר בחזונה של הבית היהודי בתחום החינוך.

המישור החינוכי

בעבר, החינוך הממלכתי-דתי היה זרם חינוכי שהתאמץ לגונן על תלמידיו מפני החילונות ההגמונית מחד, ולעודד אותם להשתלבות מבוקרת במפעל של אותה הגמוניה מאידך. במשך השנים, מערכת החינוך הזו הפכה למתוקצבת ביותר מכל זרמי החינוך בארץ,  ולמרות שבמגוון מדדים משמעותיים היא איננה מובילה על מערכת החינוך הממלכתית, בכירי הציונות הדתית משבחים את איכותה לא פעם.  

עבור אנשי "הבית היהודי", איכותם הגבוהה של תלמידי החמ"ד איננה תלויה במדדים אובייקטיבים. איכות זו נובעת מכך שהציונות הדתית אוחזת בסל הערכים והאמונות העילאי בישראל, ועל כן מערכת החינוך שלה היא האיכותית ביותר בארץ. כך למשל כתב נפתלי בנט בסטטוס פייסבוק שהוקדש לנושא: "אני כל כך גאה בחינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד) שמגדל צעירות וצעירים לערכים, לתרומה ולאהבת המדינה שלנו. בשמחה גדולה אני שולח את ילדיי לחמ"ד ואני ממליץ לכל הורה חילוני, מסורתי ודתי, לשקול זאת ברצינות".

דבריו של בנט מקבלים הסבר מנומק במאמר שכתב דוידי בן ציון, ראש פורום הבית היהודי בשומרון: "כאשר ה"בית היהודי" כמפלגה פועלת להעברת תקציבים עבור מוסדות חינוך של הציונות הדתית היא אינה עושה זאת כדאגה למקורביה ולציבור בוחריה אלא מתוך הבנה שחיזוק מערכת החינוך הזו יתרום באופן ישיר ועקיף למדינת ישראל כולה". בדומה למודל הכלכלה הניאו-ליברלי המאמין שהגדלת ההון לעשירים יחלחל לשכבות חברתיות נמוכות ויביא לצמיחה, כך גם בן ציון מסביר כי כאשר הציונות הדתית דואגת לעצמה, היא דואגת למעשה לכל מדינת ישראל, משום שהללו יוכלו להנות מהנהגתם של בוגרי מערכת החינוך הדתית המעולה. במילים אחרות, עבור ההנהגה הנוכחית של הציונות הדתית, האינטרס המגזרי הוא האינטרס הציבורי. הציונות הדתית היא העם.

הגדיל מכולם לבטא זאת ח"כ בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' קורא לתקצוב עודף של הממלכתי דתי שכן: "תפיסת העולם הציונית דתית היא מה שעם ישראל זקוק לו היום יותר מכול... היא כמעט הדבר היחיד שיכול להציל אותו מפני עצמו.. זו לא שחצנות. זו התנשאות חיובית ובונה שהכרחית כל כך לבניינו של עם ישראל".  

בשונה מחיזוק החינוך הממלכתי דתי שמכוון לתרום לחברה הישראלית רק בדרך עקיפה, מנהלת הזהות היהודית (שכוונות לקצץ את תקציבה נשמעו לאחרונה) נועדה לחנך מחדש את האליטה של החינוך הממלכתי-ציוני-חילוני, לאור ערכי הנהגת הציונות הדתית. כך מסביר זאת הרב אביחי רונצקי: "המנהלת פעילה כמעט רק בליבת הציבור הלא-דתי, כלומר בקרב קבוצות העילית של החברה הישראלית החילונית... צריך להבין, יכולה להיווצר מהפכה אדירה בחברה הישראלית. הכול ייראה אחרת. את אותו הדבר שהתרחש בצבא אני אומר כעת בהקשר של המדינה כולה והחברה הישראלית. וזה ייתכן."

בסופו של תהליך כזה, ערך האחדות שלאורו פעלה הנהגת הציונות הדתית בראשיתה התפוגג כמעט לחלוטין. הנהגת הציונות הדתית ובראשה מפלגת הבית היהודי מקדמת סדר יום מתנשא (אלי אוחנה), מדיר ומפלג, המחלק את החברה הישראלית ל"אנחנו" ול"הם", כאשר ב"הם" נכללים ציבורים שלמים שמוסרים את נפשם למען המדינה והחברה הישראלית.

6. הציונות הדתית ועם ישראל - הילכו שניהם יחדיו?

פעילותה של המנהלת לזהות יהודית מבטאת יותר מכל את החלטתם השאפתנית של מנהיגי הציונות הדתית להפסיק ולנסות להשתלב בהיררכיה הציונית הקלאסית, שלדידם מתה, מתוך שאיפה להחליף אותה במערכת פוליטית שמוכפפת להיגיון דתי-לאומי. מפעל זה איננו מפעל של החזרה בתשובה ששם לעצמו למטרה להפוך את החילונים הישראלים לשומרי מצוות, ועיקרו אף אינו מוקדש לחיזוק ההתנחלויות. זוהי פלטפורמה המייצגת את המגמות הבאות:

1. החלפת ההצדקה הרעיונית של הציונות מהתבססות על זכות ההגדרה העצמית האוניברסלית, לתפיסה שהתורה והתנ"ך הם הצידוק לקיומה של המדינה.
2. מבחינה פוליטית המהלך הזה מתבטא בשאיפה להשתלט על מוסדות המדינה ובסופו של דבר על הנהגתה.
3. מבחינה תרבותית המהלך הזה מלווה בבוז ובהתנשאות הולכים וגוברים לציונות המייסדת, לחילוניות "הריקה", למזרחיות "הפשוטה", ולחלקים נרחבים בציבור הישראלי.
4. ברמת המדיניות המעשית, מתבטא מהפך זה בהעדפה ברורה ומוצהרת לסקטור הדתי לאומי אשר מהווה את "השאור שבעיסה" ממנו ניזונה החברה הישראלית כולה.

משמעות הצלחתה של תוכנית זו היא סופה של מדינת ישראל בגרסתה הציונית הקלאסית. על כן, לא תהא זו טעות לראות במפלגת הבית היהודי את אחד הכוחות האנטי-ציוניים המשמעותיים היום במדינת ישראל.

יתרה מזאת, בבסיס הכיוון החדש של הנהגת הציונות הדתית עומדת תשתית חשיבה נוצרית. כדבריו של הרב רונצקי, את הציונות החילונית יש להחליף בחילונים מסוגה של איילת שקד, שהם בעצם דתיים "במובן רחב". בדתיות "החדשה" הזו, במקום לקיים מצוות אפשר להאמין בערכיה של הציונות הדתית. החלפה של מצוות בתחושת זהות, והמרת המחויבות הדתית האישית בשכבה אליטיסטית שאחראית על מצויינות ערכית הן המאפיינים שמבדילים את הנצרות (הקתולית) מן היהדות המסורתית.

המהפכה הציונית דתית החלה כבר לתת פירות בעלי משמעות פוליטית-אלקטורלית. מחקר עדכני של המכון לדמוקרטיה מגלה כי 22% מאזרחי המדינה היהודיים רואים את עצמם כמשתייכים לציבור הדתי-לאומי בתפיסותיהם ובאורח חייהם, הגם שמבחינה דתית רק כמחציתם נחשבים כציונים דתיים. החילונים המשתייכים למחנה הדתי לאומי החדש מסמנים כיום את מידת הצלחתה של המהפכה הלאומית-דתית, ששמה לה למטרה להחליף את הציונות ולשנות את אופיה של המדינה מהיסוד. חילונים אלו (או דתיים "במובן הרחב" בהגדרת רונצקי) חיוניים למהפכה לא רק במתן לגיטימציה הולכת ומתרחבת להמרתה של הציונות בקרב הציבור. הם גם מקלים על יכולתה של הנהגת הציונות הדתית להבטיח את שליטתה בעוד ועוד מוקדי כוח, דרך סוכני משנה לא דתיים המייצגים את מטרותיה.

חשוב לציין כי מהפך זה אינו מייצג את עמדותיהם של כלל הציונים-דתיים. עם זאת, ולאור חולשתו הממסדית והמספרית של המחנה המתון בתוך הציונות הדתית, לא סביר לצפות כי תתפתח אופוזיציה פנימית אפקטיבית למהלך העומק שאותו מקדמת הנהגת הציונות הדתית החדשה.  

ציבור נוסף שטרם הכריע את עמדתו ביחס לפרוייקט העומק החדש של הציונות הדתית הוא הציבור החרדי בישראל. עבורה חרדים יש במגמה זו צעד נוסף וחמור בהשחתה של ערכי התורה והמצוות. מן העבר השני, עם זאת, ההנהגה החרדית והציבור שמאחוריה נמנעו עד היום מהתערבות בקונפליקטים שאינן משפיעים ישירות על ציבור זה עצמו או על הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. על כן סביר כי הציבור החרדי לא יעמיד התנגדות שיטתית, ממוסדת וארוכת טווח למהלך העומק החדש בציונות הדתית, אלא אם כן ירגיש כי המהפך בציונות הדתית מתחיל לעשות נפשות גם בקרב צעירים חרדים.

לאור כל זאת, ישראל עומדת היום בצומת דרכים גורלית אל מול המהלך האסטרטגי של הציונות הדתית החדשה. בפני ממסד ציוני-דתי מאורגן היטב, החדור בתחושת קיפוח היסטורית, מונע בלהט מהפכני אדיר, וחשדן ביחס לרשויות החוק במדינה, עומדים כוחות הציונות המייסדת כשהם חלשים, בעוד שהרעיון הציוני שהניע את הקמתה של המדינה מצוי היום במשבר. על החרדים לעתידה של המדינה להתגבר על חולשה זו על מנת להתמודד בהצלחה עם הסכנה. המערכה טרם הוכרעה, אולם אם יתר הזרמים בחברה הישראלית לא יידרשו לאתגר, מדינת ישראל שהכרנו לא תהיה עוד.