דברים שרואים משם
במאות הסיורים שקיימתי בשנים האחרונות בגדה המערבית לאלפים רבים של ישראלים מכל הקשת הפוליטית בלט לעין עניין אחד שהיה משותף לכולם. בניגוד לחילוקי הדעות העמוקים ביחס לסכסוך ולדרכים לפתרונו, כשהתבוננו הישראלים אל הנוף שלפניהם, כולם, למעט בודדים, התייחסו אך ורק לשטח הבנוי של היישובים הישראליים והפלסטיניים; הם היו עיוורים לחלוטין למטעים, לכרמים, ללולים, לרפתות, לשדות המעובדים ולחממות שממלאים את האדמות שמול עיניהם. שטחים אלה, רובם ככולם, צמודים ליישובים הפלסטינים, אבל אינם נתפסים בעיני הישראלים הצופים בהם כחלק מהשטח הפלסטיני. מפה מספר 1 מציגה את השטח כפי שהוא נקלט מבעד לעיניים ישראליות: השטחים הירוקים הבהירים הם השטח הבנוי של היישובים הפלסטיניים, ואילו השטחים הכחולים הם השטח הבנוי של ההתנחלויות.
מפה מספר 1
אחת התובנות המעניינות שמלוות אותי מימי חתימת הסכם הביניים בין ישראל לאש"ף, אז שימשתי כראש המנהלת למשא ומתן, היא שהצדדים תופסים בצורה שונה את המשמעויות העולות מאופיו של השטח, מהשאלות מיהו בעליו החוקיים ומהו תפקיד השטח במרקם החיים של אותם בעלים. כך, למשל, בעוד שהפלסטינים, כחקלאים, רואים בכפר ובאדמותיו מקשה אחת בלתי ניתנת להפרדה, הרי שהישראלים, כאזרחים בחברה עירונית, מפרידים בין סוגי הקרקעות (קרקע למגורים או קרקע חקלאית) כמעט לכל צורך או עניין - ועל אחת כמה וכמה אם ההפרדה משרתת מניעים פוליטיים.
ההבדל נובע, בין היתר, מהמאפיינים השונים של התעסוקה בישראל ובשטחים. בישראל רק שני אחוזים מכלל האוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות מתועשת; בגדה המערבית עצמה רק אחוז בודד מהמתנחלים עוסק בחקלאות. אצל הפלסטינים, לעומת זאת, שיעור המתפרנסים מחקלאות מסורתית משפחתית, לפי נתוני הלמ"ס הפלסטיני, גדול פי שישה – 12 אחוז. המתנחלים מעבדים בגדה רק 50 אלף דונם, ואילו הפלסטינים מעבדים יותר ממיליון דונם – כלומר, פי 20. בנוסף, הישראלים החיים בשטחים מגדלים רק אלפים מעטים של ראשי בקר וצאן, בעוד שהפלסטינים מגדלים יותר ממיליון.
האופן השונה שבו תופס כל צד את מה שקיים בשטח, מביא אותו גם לפתח גישה שונה בתכלית לכמה מסוגיות היסוד שעומדות בלב הסכסוך. כך, למשל, נוצרת בתודעת הציבור הישראלי תפיסה שאינה נכונה, בלשון המעטה, באשר למציאות בשטח. לשם המחשת הדברים אציג מספר מפות של אזור, שנבחר כדוגמה בלבד, המשתרע בין קלקיליה בצפון ומודיעין עלית בדרום.
במפה מספר 2 ניתן לראות את ההתנחלויות ואת היישובים הפלסטינים כנקודות זהות בגודלן. כך לרוב הן מוצגות במפות של גופים ישראלים, המבקשים להראות כי מדובר באזור שבו יש מספר דומה של יישובים ישראליים ופלסטיניים, כלומר, כי מדובר במרחב מחיה שבו לכל אחד מהצדדים יש נוכחות משמעותית היוצרת לגיטימציה לתביעות פוליטיות.
אלא שאם נחזור למפה מספר 1 נגלה קצת יותר על המציאות הפיזית באזור. כשבוחנים את היקף הנוכחות והדומיננטיות האתנית של שני הצדדים באמצעות השוואת גודל היישובים ומספר תושביהם - לא בתור נקדות סמליות זהות על המפה אלא על-ידי הצגת השטח הבנוי שלהם – מגלים כי השטח הבנוי הפלסטיני גדול פי 15 מהשטח הבנוי הישראלי וכי על כל ישראלי המתגורר בגדה המערבית מתגוררים תשעה פלסטינים. המסקנה: דומיננטיות פלסטינית ברורה.
האמת נחשפת במלואה כשבוחנים את מפה מספר 3. כך נתפס האזור בעיני הפלסטינים והנהגתם - "ים" פלסטיני, המורכב מהשטח הבנוי של היישובים והשטחים החקלאיים הצמודים אליהם, ובתוכו "איים" ישראלים. תפיסה זו נתמכת בעובדות שכבר צוינו לעיל. עליהן יש להוסיף את הנתון שלפיו שיעור הבעלות הפלסטינית על קרקעות גדול פי 20 משיעור הבעלות היהודית-ישראלית. לכן במפות שהפקידו הפלסטינים במהלך המשא ומתן עם ממשלות ברק ואולמרט, ובהן ההצעות לגבולות הקבע ולחילופי שטחים, עולה בבירור כי הן כוללות בעיקר את מה שנחשב ישראלי – את השטח הבנוי של ההתנחלויות בתוספת צירי תנועה צרים אליהן. התבנית הזו זכתה בצד הישראלי לכינוי "בלונים ושרוכים" (מפה מספר 4).
מפה מספר 3
מפה מספר 4
לעומת זאת, הישראלים והנהגתם רואים את השטח כפי שהוא מופיע במפה מספר 5 - "איים" פלסטיניים ושטחים "ריקים" המהווים מרחב פוטנציאלי להתרחבות של ההתנחלויות הישראליות הקיימות והחדשות שיש להוסיף עליהן.
תפיסה זו מסבירה היטב את מפה מספר 6, המציגה את חלוקת השטח בהסכם הביניים. האחריות והסמכות לרבים מהכפרים הפלסטיניים הועברו לידי הרשות הפלסטינית רק ביחס לשטח הבנוי שלהם, בעוד שכל אדמותיהם נשארו בשליטה ישראלית. כלומר, כדי להרחיב את ביתו יפנה הפלסטיני לרשות הפלסטינית, אבל אם ירצה לבנות רפת חדשה או להקים חממה על אדמתו הנמצאת בצמוד לביתו עליו לפנות למינהל האזרחי (שם ייתקל, לרוב, בסירוב). אין ספק שמצב זה נוצר משום שהיה ברור לצדדים, בעת החתימה על הסכמי אוסלו, שאלה הסכמי ביניים בלבד, אבל לאחר כמעט 20 שנה של זמניוּת ברור גם שהצד הישראלי מנצל את המצב השיפוטי הזמני לטובת הרחבת השליטה, סיפוח בפועל והשתלטות על שטחים פרטיים של פלסטינים.
התפיסה הזו עומדת גם בבסיס ההצעות הישראליות במשא ומתן על הסדר הקבע. השטחים שמבקשת ישראל לספח הם שטחי ההתנחלויות, בהתאם למיקומן, גודלן ופוטנציאל ההתרחבות שלהן. בה בעת, לא הוקדש בכלל תשומת לב לעובדה כי קו הגבול המבוקש חוצה אינספור חלקות של כפרים וחקלאים פלסטינים ופוגע ברציפות הפלסטינית ובפוטנציאל ההתפתחות של המדינה שתקום (מפה מספר 7).
מעניין לציין כי שרטוט גבולות שביתת הנשק בין ישראל לירדן ומצרים ב-1949 נעשה באופן דומה, רק שאז השיקול המכריע היה צרכי הביטחון הטקטיים של ישראל ולא התוכניות להתפתחות עתידית של התנחלויות. התוצאה גם אז היתה דומה - 70 כפרים פלסטיניים שנשארו בגדה המערבית השאירו שליש מאדמתם החקלאית בישראל (200 אלף דונם), ושבעה כפרים שנשארו בישראל השאירו שני אחוזים מאדמתם בגדה המערבית תחת שלטון ירדני. חשוב לזכור כי אז, בדומה למצב במהלך החתימה על הסכמי הביניים ב-1995, סברו שקווי שביתת הנשק יוחלפו במהרה בגבול קבע שייתן מענה גם לעיוותים אלו (מפות 8 ו-9).
פוליטיקאים רבים, ובהם נפתלי בנט מהבית היהודי, דנון וחוטובלי מהליכוד ביתנו ועוד, מבקשים לעשות שימוש ציני בתודעה העירונית בקרב הישראלים. הם מציגים בפניהם את שטחי הגדה מבעד לעיניים עירוניות בלבד ומספקים להם מבט חלקי ומטעה שאינו מביא בחשבון את התמונה המלאה. הפוליטיקאים הללו דורשים לספח את כל שטחי C , המשתרעים על 60 אחוז מהגדה וזאת משום שלטענתם שטחי C "ריקים" ומתגוררים בהם 42 אלף תושבים בלבד (בפועל המספר כפול). כמו כן, הם טוענים שניתן לשמור על הרציפות הפלסטינית ועל מרקם חייהם על-ידי חיבורם של "האיים" הפלסטיניים במערכת של גשרים ומנהרות. אין בתוכניתם כל התייחסות להתפתחות העתידית של היישובים הפלסטינים ולעובדה המכרעת כי אדמותיהם החקלאית והתשתיות שלהם נמצאות בשטח C.
מבט חלקי על המציאות, על כל מציאות, ובפרט כשהיא מורכבת כל-כך כמו זו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא רק שאינו צודק, רציני והוגן, אלא שהוא גם לעולם לא יוכל לתת פתרון אמיתי לבעיה. לכן, קודם כל, יש לסלק את ההצעות המופרכות מבית מדרשו של בנט מעל סדר היום. לאחר מכן יש לעמוד על כך שבבוא היום, כשיסכימו הצדדים על גבולות קבע, יופקד שרטוטו המדויק בידי מומחים מדיסציפלינות שונות. זאת כדי להבטיח שהפגיעה בקניין הפרט תהיה קטנה ככל האפשר. ועוד לא אמרנו כלום על נדיבות של מנצחים, על חוכמה של חזקים ועל תבונה שבין שכנים.
