די לפולחן המשא ומתן

המאמר התפרסם במקור ב"הארץ" בקישור הבא

הסכסוך הישראלי-פלסטיני התחיל לשעמם את פרשניו. ההיטלטלות בין תקווה לאכזבה, ולאחרונה בין אכזבה לייאוש, מותירה את חותמה על הדיון בסכסוך שאינו נגמר. וכך, את הניסיונות להציע דרכים לפתרון הולכת ומחליפה לאחרונה גישת "אחרינו המבול". מאמרו של איאן לוסטיק "אשליית שתי המדינות" הוא רק האחרון בסדרה של ניסיונות למחוק את פתרון שתי המדינות כדי לפנות מקום לחזונות חדשים – חלקם אוטופיים, חלקם אפוקליפטיים, מרביתם משלבים בין שני הקצוות בנונשלאנטיות של צופה מהצד. היאוש הזה, שמקורו בצד השמאלי של המפה הפוליטית, נפגש לא אחת עם תוכניות ומשאלות לב של הימין. כך באה לעולם הברית הרעיונית המוזרה, הכורכת יחד שני קצוות פוליטיים המתאמצים לשכנע את הציבור, כאן ומעבר לים, כי לא ניתן להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל. אך כשבוחנים את הטענות בזהירות, מסתבר במהרה שלמרות ההספדים רעיון חלוקת הארץ לא הפסיק להיות הפתרון היחיד שנמצא בהישג יד, הוא רק יצא מהאופנה. 

מאמרו של לוסטיק מתייחד בכך שהוא אינו מעלה את שתי הטענות העיקריות הנשמעות לאחרונה מפי המתנגדים החדשים לחלוקת הארץ. ראשית, הוא לא טוען שפתרון שתי המדינות אינו אפשרי עוד משום שהמצב בשטח – קרי, התפשטות ההתנחלויות – עבר את נקודת האל-חזור. טענה פופולרית זו בדבר "אי-ההפיכות" של הכיבוש מתפוררת ברגע שמבינים את עומק התלות של ההתנחלויות במימון ממשלתי ישראלי, ועל כן את יכולתה של ישראל לפנותן על נקלה, ללא שימוש בכוח. שנית, לוסטיק לא טוען שקיימת אלטרנטיבה מעשית לחלוקת הארץ בדמות פתרון של מדינה אחת. למרות שניתן להשתעשע בחזונות על אחרית הימים, אף אחד לא הצליח לשרטט מתווה מוסדי רציני למדינה דמוקרטית דו-לאומית בין הירדן לים. אף ששתי הנקודות הללו לא מובהרות די הצורך במאמר, לוסטיק מדגיש אותן בתגובתו המפורטת למאמר ביקורת שפרסמנו באתר ה"דיילי ביסט" האמריקאי ימים אחדים לאחר שפרסם לוסטיק את מאמרו בניו-יורק טיימס.

טענתו העקרית של לוסטיק היא ששלושה עשורים של ניסיונות כושלים להשיג את הפתרון מעידים על חולשת הפתרון עצמו. זהו בלבול מסוכן בין אמצעי למטרה. כישלונות חוזרים ונשנים להשיג מטרה כלשהי לא מעידים שהיא בלתי ניתנת להשגה אם האמצעים שננקטו לא היו מתאימים מלכתחילה. מי שלא מצליח להגיע לטבריה, לא יכול להניח שטבריה היא אשליה אם הוא מתעקש להשתמש במפה של יפן. ובהתאם: כישלון המשא ומתן הישראלי-פלסטיני יכול היה ללמד שפתרון שתי המדינות אינו מעשי רק אם התהליך היה אופטימלי. אבל כל מתבונן סביר על תולדות הסכסוך יודע שתהליך השלום בין ישראלים לפלסטינים היה רחוק ממושלם. למעשה, תהליך השלום היה לקוי באופן כה יסודי, שתליית האשם בכישלונו דווקא בפתרון איננה אלא שחרורה של ישראל מאחריות לעקשנותה, של הפלסטינים מאחריות לטעויותיהם, ושל האמריקאים מאחריותם לניהול הכושל של התהליך לאורך שנים.

לא נוכל למנות כאן את כל הטעויות והכשלים שאפיינו את סבבי המשא ומתן. אולם רבים מהם נובעים מטעות יסודית אחת שממשיכה לכוון את התפיסה השלטת בקרב מקבלי החלטות ופרשנים: זוהי המחשבה שהמשא ומתן הדו-צדדי (בילטראלי) הישיר הוא חלק בלתי נפרד מהפתרון שאליו הוא אמור להוביל. כמו בשיעור חשבון בבית הספר היסודי, גם בתהליך השלום השתרשה התפיסה שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה. ציפי לבני, למשל, חוזרת ומתעקשת ש"הדרך היחידה לפתרון מדיני עוברת דרך משא ומתן ישיר בין הצדדים". גם האמריקאים והאירופים שבים ומכריזים על חשיבותו של המשא ומתן הישיר כמנגנון הבלעדי להשגת הסכם. ג'ון קרי הצהיר כי מטרת סבב השיחות הנוכחי היא "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון שהושגו באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים".

ההתעקשות הזו מוזרה לא רק משום שהמנגנון הזה נכשל פעם אחר פעם, אלא משום שכישלונו צפוי ואולי אף אפילו בלתי נמנע בתנאים הקיימים. הוא נובע באופן מבני ממצב בו הצד החזק בשיחות אינו מעוניין להגיע ליעד. המניע המרכזי של ישראל בראשות נתניהו להיכנס לתהליך הוא הדיפת הלחץ הבינלאומי. אולם יעד זה מושג בעצם הכניסה לחדר המשא ומתן, בבחינת "העיקר הכוונה". זו הסיבה שציפי לבני מדברת באובססיביות על הכניסה “לחדר” ולא אומרת דבר לגבי מה שהיא מתכוונת להשיג בתוכו. הראיה הטובה ביותר לחוסר התוחלת של המשא ומתן הישיר היא הלהיטות שבה חוזר נתניהו על ההזמנה לקיים אותו. ”הדרך להשיג שלום היא באמצעות משא ומתן ישיר” הוא קובע שוב ושוב, כשברור לכל שהוא מוכן למשא ומתן בדיוק מכיוון שהוא חסר תוחלת. משום שהכישלון ידוע מראש, מטרתם העיקרית של הצדדים היא לנווט את השיחות כך שהאשם יוטל על הצד השני, כך שהשיחות אפילו לא מכוונות למטרה.

למרות זאת, כל הצדדים ממשיכים לכרוך יחד את סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' והשגת היעד הזה באמצעות משא ומתן דו-צדדי ישיר - שני פרויקטים שהקשר ביניהם מקרי לחלוטין. ואמנם, רק כאשר ההנהגה הישראלית לא תוכל עוד להשיג את מטרתה באמצעות משא ומתן נצחי יפסיק המשא ומתן להיות נצחי. ללא תמריצים ברורים, גם עשר שנים בתוך "החדר" לא צפויות להניב תוצאות, כפי שהוכיחו סבבים קודמים. ההצמדות העיקשת למתווה הדו-צדדי הישיר ללא שינוי התנאים איננו אלא הפיכת האמצעי למטרה בפני עצמה. זה לא יותר מפטישיזם של משא ומתן. 

את הייאוש שמניע את מבקריה החדשים של חלוקת הארץ יש להחליף במאמץ מחודש למציאת אלטרנטיבה - לא אלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות שממשיך להיות הפתרון הישים היחיד שהדרך אליו לא עוברת במלחמת הכל בכל, כי אם חלופה מעשית לפטישיזם של המשא ומתן. חלופה שכזאת יכולה לשלב פעולות חד-צדדיות (כמו הפנייה הפלסטינית לעצרת האו"ם) או רב-צדדיות (על בסיס יוזמת השלום הערבית או קונסטלציה בינלאומית אחרת), ושומה עליה לקחת ברצינות את האינטרסים והמגבלות של הצדדים תוך שימוש מושכל בתמריצים חיוביים ושליליים (כדוגמת הנחיות האיחוד האירופי ביחס להתנחלויות). בסיטואציה שבה הפתרון ידוע לכל, הקיבעון המתמשך ביחס לדרכים להשגתו הולך והופך את נבואות הזעם בדבר מותו של פתרון שתי המדינות לנבואות שמגשימות את עצמן.