אודות הכותב
14.08.2014 נייר עמדה מאת ד"ר אבנר ענבר
חיילי צה"ל יוצאים מרצועת עזה, אוגוסט 2014. צילום: דובר צה"ל
חיילי צה"ל יוצאים מרצועת עזה, אוגוסט 2014. צילום: דובר צה"ל    

מחנה השלום חייב להציע לציבור סיפור פוליטי חדש

עכשיו, כשאנחנו על סף הפסקת אש שברירית נוספת, חייב מחנה המרכז-שמאל להשתמש בתוצאות העגומות של סבב הלחימה האחרון כדי לתבוע שינוי כיוון באסטרטגיה של מדינת ישראל. את הפאסיביות, הקורבנוּת והאין-אונים של הימין חייבים להחליף עוצמה, יוזמה ומסוגלוּת. חמישה עקרונות מנחים לניסוח סיפור פוליטי חדש עבור מחנה השלום אחרי "צוק איתן"
גרסה אנגלית של מאמר זה התפרסמה בכתב העת The Nation

מבצע "צוק איתן" זכה לתמיכה גורפת בקרב הציבור הישראלי, כמעט מקיר לקיר. כתמיד, עם שוך הקרבות החלו להתעורר גם סימני השאלה לגבי הצלחת המבצע בשיפור ביטחונם של תושבי הדרום ומצבה האסטרטגי של מדינת ישראל. הדינמיקה הקבועה הזו, שבה השאלות החשובות נשאלות רק בדיעבד, מצערת אך טבעית. קשה לחשוב בבהירות בעת שהרוחות סוערות ודרוש אומץ לב בשביל לערער על הקונצנזוס. אלא שעכשיו, כשאנחנו מצויים על ספה של הפסקת אש שברירית נוספת, חייבים כוחות האופוזיציה להשתמש בתוצאות המפוקפקות של סבב הלחימה האחרון כדי לתבוע שינוי כיוון באסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים, המזרח התיכון והקהילה הבינלאומית.

את המהלך הזה יש להתחיל בהצגת ההקשר הרחב של המבצע. למעשה, כשבוחנים את אירועי החודשים האחרונים בקפידה, מגלים כי הדרך היחידה להצדיק באופן מוחלט את מבצע "צוק איתן" היא לנתק אותו מכל הקשר. אין ספק שאילו החלה חמאס לשגר רקטות אל עבר ישראל יום בהיר אחד, בלי סיבה נראית לעין ובלי שניתן היה לעצור אותה בכלים אחרים, נחיצות הפעולה הצבאית הייתה בלתי ניתנת לערעור. אלא שהתקפותיה של חמאס על אזרחי ישראל מתרחשות בתוך הקשר פוליטי, כחלק מסכסוך מתמשך שיכול היה - ועדיין יכול - לבוא על פתרונו. זה המסר הבסיסי ביותר של מחנה השלום הישראלי; מסר שראשי האופוזיציה בכנסת היו צריכים להתעקש עליו לאורך החודש האחרון.

 

מבחינת נתניהו, כל יום תרפ"א

ועדיין, תמיד אפשר לטעון את הטענה הבאה: גם אם באופן עקרוני ניתן היה למנוע את המלחמה מבעוד מועד, הרי שבנסיבות הנוכחיות - הנתונות והמוגמרות - מבצע צבאי הוא כורח המציאות. כדי להשיב לטענה כזו עלינו להגדיר את המקטע הרלוונטי של הרצף הסיבתי; במילים אחרות, לשאול את השאלה, מתי בדיוק החלה השתלשלות האירועים שמכוחה הפכה הפעולה הצבאית לבלתי נמנעת?

בעיני נתניהו, לא ניתן להבין אף לא אירוע אחד במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלי לחזור 90 שנה לאחור לכל הפחות. כך, למשל, בנאום בר אילן השני באוקטובר האחרון, סימן ראש הממשלה את מאורעות תרפ"א כנקודות הפתיחה של הסכסוך. מה שראוי להתעכב עליו בעמדת נתניהו איננה הפרשנות ההיסטורית עצמה, אלא אמונתו המוצקה בכך שדבר לא השתנה כאן ב-90 השנים האחרונות.

להשקפתו, אזרחי ישראל ב-2014 עדיין מתמודדים עם אותה סיטואציה שאיתה התמודדו חלוצי התנועה הציונית: שורש הבעיה הוא בסירובם העיקש והנצחי של הערבים להשלים עם נוכחותנו במולדתנו העתיקה. אם רק מטים אוזן לתפיסה ההיסטורית שמבטא בעקביות ראש הממשלה, מגלים כי נתניהו פשוט לא מאמין שהציונות שינתה דבר בדינמיקה הבסיסית של ההיסטוריה היהודית; היא רק סיפקה לנו כלי-נשק כדי להגן על עצמנו.

אולם פקודת המבצע של "צוק איתן" לא נוסחה ונחתמה בשנת תרפ"א. ההקשר המיידי של המבצע הצבאי טמון דווקא בנחישותו של נתניהו לחבל בממשלת הפיוס הפלסטינית שהוקמה ב-2 ביוני, לאחר כישלונו הצפוי מראש של המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. נתניהו התאכזב קשות מההחלטה של ארצות הברית ואירופה לגבות את ממשלת האחדות החדשה, וניצל את המומנטום שנוצר בעקבות הרצח האכזרי של שלושת הנערים כדי לפעול בעצמו במלוא הכוח לפירוקה.

ראש הממשלה הורה על יציאה למבצע "שובו אחים" - הפרולוג הכמעט נשכח של "צוק איתן" - במסווה של מסע חיפושים אחר שלושת הנערים, למרות שידע בשלב זה כי השלושה אינם בין החיים. נתניהו אף עמד על כך שחמאס אחראית למבצע החטיפה והבטיח להציג בפני הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית "ראיות חד-משמעיות" למעורבות התנועה בפיגוע; הבטחה שחרף הטון ההחלטי שבו נאמרה וגם לאחר חודשיים, טרם קוימה.

בין 400 הפלסטינים שנעצרו במהלך "שובו אחים" היו גם 58 פעילי חמאס ששוחררו במסגרת עסקת שליט ב-2011 ולא הפרו את תנאי שחרורם, כפי שעולה גם ממסמכים רשמיים של מדינת ישראל. לפיכך, האירועים הטראגיים בעזה החלו כשנתניהו - נחוש בדעתו לפעול נגד ממשלת האחדות הפלסטינית - איבד שליטה על הסלמה שהוא-עצמו יזם בעקבות פיגוע טרור מרושע אך מינורי יחסית (שאת הראיות שקושרות אותו להנהגת חמאס טרם מצא לנכון ראש הממשלה להציג).

 

מותה של אשליית "ניהול הסכסוך"

כשבוחנים את האירועים בהקשר הזה, מצטיירים החודשיים האחרונים ככתב אישום חריף נגד המנהיגות הכושלת של נתניהו. למרבה הצער, האופוזיציה לא הציעה לציבור הישראלי סיפור נגדי, רהוט ומנומק, שיהיה בכוחו לסתור את גרסתו של ראש הממשלה ולהרגיע את השתוללות היצרים שכלי תקשורת אחוזי דיבוק ליבּוּ לקראת ולאורך המבצע.

סביר להניח שהשמעת ביקורת נגד הממשלה הייתה מעוררת סלידה אצל חלקים מהציבור, אבל היא הייתה מניחה את התשתית למהלך פוליטי אפקטיבי של המחנה בטווח הארוך. זאת משום ששני המחנות הפוליטיים בישראל מוגדרים, בראש ובראשונה, על-ידי התשובה השונה שהם מספקים לשאלה הבאה: האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניתן לפתרון או שנגזר עלינו לחיות בצלו הקודר עד עולם?

את ההחלטה של נתניהו לצאת למבצע הצבאי יכול להצדיק רק מי שסבור כי לא עמדה בפני ראש הממשלה שום אפשרות אחרת. כוחו של הימין הישראלי נובע בדיוק מתפיסה זו של מהלך ההיסטוריה כתרחיש בלתי-נמנע: גורלנו לא באמת נתון בידינו, המציאות אינה ניתנת לשינוי, נגזר עלינו לחיות ממלחמה אחת לשנייה. בתמיכתם בהחלטתו של נתניהו לצאת למבצע, חיזקו ראשי מחנה השלום את נקודת המבט הפטליסטית שמיטיבה עם הימין ושחקו את סיבת-הקיום שלהם עצמם. האופוזיציה הייתה צריכה לנקוט עמדה אמיצה יותר ולהתעקש על כך שאת סבב האלימות הנוכחי, כרבים מקודמיו, אפשר היה למנוע. את העמדה הזו ניתן היה להציג מבלי להפחית ולוּ במעט מהזדהותנו עם מצוקתם וחרדתם של תושבי הדרום שסובלים מאזלת ידה של הממשלה.

 

סיפור נגדי - גם בזמן מלחמה

למזלנו, עוד לא מאוחר לשנות כיוון. אנחנו חייבים להתגבר על הכישלון הכרוני של המחנה להציע לציבור סיפור בהיר ועקבי לגבי המשבר האסטרטגי שישראל מצויה בו. להלן כמה מסרים פשוטים שחשוב, לדעתי, להדגיש דווקא עכשיו:

קודם כל, חוסר היכולת של נתניהו לשלוט בהשתלשלות האירועים הוא הוכחה נוספת לכישלון אסטרטגיית "ניהול הסכסוך" שלאורה פועל ראש הממשלה בחמש השנים האחרונות. לפי תפיסה זו, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אי-אפשר לפתור, אבל בהחלט ניתן לנהל. הציבור הישראלי חייב להבין כי העתיד, כפי שהוא מצטייר בחזונו העגום של הימין, כולל בהכרח הקזת דם תקופתית, חוזרת ונשנית, ללא פתרון וללא מוצא. במידה רבה, הייאוש והפסיביות הן המרכיבים העיקריים בתוכנית העבודה של ראש ממשלת ישראל. חשוב להדגיש גם כי לבד ממחיר הדמים הכבד שגובה מאיתנו כל סבב, הדינמיקה הזו מסבה גם נזק כבד למשק ופוגעת במעמד הבינלאומי של ישראל. 

שנית, ההחלטה של נתניהו לסגת מעזה לאחר כניסה קרקעית קצרה ומדממת מפריכה את טענת הימין ולפיה נוכחות פיזית של צה"ל בשטחים מגבירה את ביטחון ישראל. כשאפילו נץ מובהק כמו שר הביטחון, משה יעלון, ממהר להסיג את החיילים מהרצועה, איך אפשר להמשיך לטעון כי נוכחות קרקעית היא הערובה המיטבית לביטחון אזרחי ישראל?

שלישית, את התוקפנות של חמאס נגד ישראל אפשר לרסן באמצעים דיפלומטיים, ובכללם הסרת המצור מעל הרצועה; מצור שתרם עד כה מעט מאוד לביטחונם הרעוע של תושבי עוטף עזה. הגעה להסכם ישיר או עקיף עם חמאס - כפי שנתניהו כבר עשה פעמיים בעבר, בעסקת שליט ובהבנות "עמוד ענן" - אין משמעה השלמה עם תפיסת העולם האנטי-ישראלית של התנועה. לכך יש להוסיף גם את העובדה כי דוקטרינת ההרתעה שעליה נסמכת ישראל מול החמאס אינה עולה בקנה אחד עם מצב שבו ליריב אין מה להפסיד מהתלקחות צבאית.   

רביעית, הבריתות האסטרטגיות של ישראל עם ארצות הברית ואירופה הן נכסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטיים מן המעלה הראשונה. הן הכרחיות לקיומנו במזרח התיכון, ולפיכך, היחס חסר האחריות של מנהיגי הימין כלפי בעלות בריתנו הוא בגדר איום אסטרטגי על ישראל. העולם המערבי מעוניין מאוד בטיפוח הקשרים עם ישראל; ניתן להיווכח בכך בקלות כשבוחנים את הקשרים הביטחוניים, הכלכליים והדיפלומטיים ההדוקים שאנו מקיימים עם מדינות המערב. כשנשמעת ביקורת מצד הקהילה הבינלאומית כלפי ישראל, היא לא נובעת מטינה עתיקה ובלתי-מוסברת אלא מהסתייגות ממעשים קונקרטיים בהווה.

חמישית, הסדר מדיני הוא עדיין הדרך שלא נוסתה. אסור לזהות את כישלון תהליך השלום עם כישלון פתרון שתי המדינות. שני הדברים אינם זהים. חייבים להודות כי פיוס בין העמים המסוכסכים יהיה אפשרי רק מקץ תהליך מורכב, טעון וארוך שנים. למרות זאת, למדינת ישראל יש עדיין אינטרס מובהק בהקמתה של מדינה פלסטינית לצדה בהקדם האפשרי - הרבה לפני שאפשר יהיה להכריז על פיוס. במלים אחרות, עלינו לחתור לסיום הסכסוך המזוין עם הפלסטינים, אפילו אם אין ביכולתנו להגיע להסכם כולל המציע פתרון לכל הסוגיות ההיסטוריות והסימבוליות שעל הפרק, ובהן הדרישה החדשה מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית.

לפיכך, הנרטיב של מחנה המרכז-שמאל חייב לשים דגש על עוצמתה ומסוגלוּתה של מדינת ישראל - כמשקל-נגד לסיפור של הימין המושתת על קורבנוּת אין-קץ. עתידנו הלאומי לא נקבע, בסופו של דבר, על-ידי אותם כוחות נצחיים, כל-יכולים, המאכלסים את דמיונו העגמומי של בנימין נתניהו. אנחנו לא נמצאים תחת מתקפה פשוט כי אנחנו יהודים; אנחנו מותקפים כי אנחנו צד בסכסוך שנסוב על טריטוריה ומשאבים, כמו גם על חירות וכבוד.

הסכסוך המתמשך הגיע בשנים האחרונות לנקודה שבה האינטרסים של שני הצדדים מתיישבים, אבל הם ניצבים זה מול זה בעצבים מרוטים, ברוח מיואשת ובחרבות שלופות. אם מחנה השלום והדמוקרטיה יחזור לשלטון אי-פעם, זה יהיה רק על-ידי החדרה מחדש של תחושת סיכוי והיתכנוּת לתוך הוויכוח הפוליטי בישראל. עלינו לאמץ מסר, מפוכח והחלטי, שלפיו השינוי אפשרי. ועלינו להתחיל להתנהג כמי שמאמינים בכך - אפילו בזמן מלחמה.

 
שתף מאמר זה