חוסר ביטחון
בשבוע הבא, ב-15 באוקטובר, הנשיא טראמפ יצטרך להודיע אם הוא מאשרר את הסכם הגרעין בין איראן לבין המעצמות וממשיך להשעות את הסנקציות האמריקאיות על איראן. אחרי שבעבר טראמפ אשרר את ההסכם בכעס ובתסכול מופגן, הפעם, על פי פרסומים בתקשורת, הוא צפוי להכריז שהוא לא חותם. כנגד עמדת טראמפ ניצבות מערכות הביטחון והחוץ בארה"ב, כולל שר ההגנה האמריקאי, שהעיד בקונגרס בשבוע שעבר שאיראן עומדת בהסכם וההסכם משרת את האינטרס האמריקאי. גם בכירי מערכת הביטחון הישראלית בהווה ובעבר הביעו התנגדות לביטול ההסכם. בעד עמדת טראמפ ונגד ההסכם תמצאו את בנימין נתניהו – ואת השתיקה הפחדנית של המערכת הפוליטית הישראלית.
כדי לפוצץ את ההסכם, טראמפ צפוי להעביר את האחריות לקונגרס האמריקאי ולהכריז שהסרת הסנקציות לא משרתת את האינטרס האמריקאי, כנראה בגלל התמיכה האיראנית בגורמי טרור והשפעתה השלילית על האיזור. בשלב זה יצטרך הקונגרס להחליט האם להחזיר את הסנקציות נגד איראן, ובכך לבטל את המעורבות האמריקאית בהסכם ואולי גם את ההסכם עצמו, או להשאיר את ההסכם על כנו ולהסתכן בעוד מטח עלבונות מצד הבית הלבן. יש סיכוי שהקונגרס יחליט לנהוג באחריות ולא לפוצץ את ההסכם, אבל העובדה שבישראל לא מתקיים כל דיון ציבורי בנושא לא מקדמת אותו.
יש סיבה פשוטה לכך שכבר שנתיים לא שמענו את נתניהו מזהיר מפני אפוקליפסה גרעינית – הסכם הגרעין שיפר את ביטחון ישראל. כשנחתם, איראן הייתה במרחק של חודש וחצי מהשגת החומר הדרוש לייצור פצצת גרעין, ואפיק הפעולה היחיד שהיה פתוח בפני ישראל הוא תקיפה צבאית. במקרה הטוב ביותר, תקיפה כזו הייתה מעכבת את תוכנית הגרעין האיראנית בשנתיים-שלוש – אבל גם גוררת את ישראל למלחמה. הודות להסכם, איראן נסוגה למרחק של שנתיים מיכולת גרעינית צבאית, ותחת פיקוח הקהילה הבינלאומית היא תישאר שם לפחות בעשור הקרוב. במהלך תקופה זו ניתן לאסוף מודיעין רב ולהיערך מבעוד מועד לתרחיש המסוכן גם אם הפחות-סביר, לפיו איראן תשעט לייצור פצצה מיד עם תום ההסכם.
נכון, ההסכם ממש לא מושלם: הוא הכשיר את ההפרות האיראניות הסדרתיות בעבר, הוא לא מתייחס למעורבות השלילית שלה באיזור, ובסיומו המגבלות (אבל לא הפיקוח) על איראן יוסרו. עם זאת, אלמלא ההסכם, מצבנו היה רע יותר והיינו מתמודדים היום עם איראן תומכת טרור שהיא גם מדינת סף-גרעינית.
אבל לא חייבים להאמין שההסכם היה טוב כשנחתם ב-2015 כדי להתנגד לביטול שלו עכשיו. ביטול ההסכם על ידי טראמפ אמור, לכאורה, להוות מנגנון לחץ על האיראנים להסכים לעסקה "טובה יותר". אבל ארה"ב לא חתומה על הסכם הגרעין לבדה. לצידה חתומות המעצמות האירופאיות (בריטניה, צרפת וגרמניה), רוסיה וסין, וכל החמש הודיעו שלא יסכימו לפתוח מחדש את תנאי ההסכם. גם איראן עצמה, כמובן, לא תקבל הסכם גרוע יותר עם מי שמבחינתה הוכיחו שהם מפרים הסכמים באופן חד צדדי. במקרה הטוב ביותר, אם נתניהו יקבל את מבוקשו וארה"ב תיסוג מההסכם, ההסכם ייוותר על כנו, רק שהיכולת האמריקאית להשפיע על יישומו – למשל לדרוש ביקורת פתע באתר צבאי – תפחת דרמטית.
התרחיש הגרוע יותר הוא שאיראן תכריז על הנסיגה האמריקאית כהפרה מהותית של ההסכם. במקרה כזה, טהראן תחזור להעשיר אוראניום בתפוקה מלאה. נתניהו אולי מקווה לתקיפה אמריקאית בתגובה, אבל בינתיים טראמפ לא הראה נאמנות יוצאת דופן לבעלות בריתה של ארה"ב. בעיצומם של איומים במלחמה גרעינית מול צפון קוריאה, קשה לסמוך עליו שיתפנה לתקוף באיראן. בנוסף, אם סנקציות אמריקאיות יוטלו על חברות אירופאיות שימשיכו לסחור באיראן, האיחוד האירופי עלול להעניש בחזרה חברות אמריקאיות. תרחיש כזה יפגע בלכידות המערבית דווקא בעידן שבו היא נחוצה מאי פעם ליציבות העולם, ובפרט לשלום ישראל.
במצב עניינים זה, ניתן היה לצפות שבמערכת הפוליטית הישראלית יתנהל דיון מינימלי בעמדות שמציג ראש הממשלה ובהשלכות שלהן על ביטחון ישראל, אבל בינתיים – דממה. כתוצאה מכך, לנתניהו ולתומכיו בארה"ב אין שום בעיה לטעון שהם מייצגים את הקונצנזוס הישראלי.
אם נתניהו רשם הצלחה כלשהי בנושא הגרעין האיראני, הרי היא חיזוק הקשר בין הגרעין האיראני לבין ביטחון ישראל בתודעה הבינלאומית. כרגע, ביטחון ישראל מצריך דיון ציבורי נוקב ברוח הגבית המסוכנת שנתניהו נותן לביטול הסכם הגרעין. מן הראוי שאלה במערכת הפוליטית שביטחון ישראל חשוב להם ומעסיק אותם, יתעוררו ויתחילו לנהל אותו.
לניתוח מולד על הסכם הגרעין לחצו כאן
