מדוע הצעת חוק הלאום פוגעת דווקא ביהדות?

בימים אלה הוגשה הצעה נוספת בסדרת הניסיונות לחוקק את חוק יסוד: מדינת ישראל - מדינת הלאום היהודי. הצעה זו הוגשה על-ידי חברי הכנסת איילת שקד (הבית היהודי) ויריב לוין (הליכוד), והיא גירסה מרוככת של הצעה שהגיש חבר הכנסת אבי דיכטר (קדימה) בכנסת הקודמת. במה השתיים נבדלות? ההצעה הנוכחית, למשל, אינה כוללת את מה שנכלל תחת סעיף 4 בהצעה הקודמת: הסרת ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית, וכן את מה שנכלל תחת סעיף 9 (ב): הכרה מפורשת בזכות של בני דת אחת או בני לאום אחד להקים יישובים נפרדים.

ביטול הסעיפים הפרובוקטיביים הללו מבטיח תמיכה רחבה יותר בהצעת החוק החדשה. תומכי הגירסה הנוכחית סבורים כי היא נחוצה בהינתן קיומם של קולות הקוראים לבטל או לעמעם את האופי היהודי של מדינת ישראל. מתנגדי ההצעה, לעומת זאת, חוששים כי גם הגירסה המרוככת תפגע באופן אנוש בשוויון בין אזרחים יהודים ללא-יהודים בישראל ותשמש תירוץ להעצים את האפליה הקשה הקיימת כבר היום נגד מיעוטים בישראל.

במאמר זה אטען כי הצעת החוק פסולה לא רק או אפילו בעיקר מן הטעם שהיא פוגעת בלא-יהודים, אלא גם משום שהיא פוגעת בעם היהודי ובמורשת היהודית עצמה, בהיותה מבוססת על הנחות פשטניות ביחס לאופייה של המסורת היהודית. כדי להבין את אופי הפגיעה יש להתמקד בסעיפים 9 ו-10 להצעה. סעיף 9 קובע כי "המדינה תפעל לשימור והנחלת המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי ולטיפוחה בארץ ובתפוצות". סעיף 10 קובע כי "המדינה תפעל לאשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו".

הניגוד שמטריד את המבקרים הוא ההבדל בין החובה הפוזיטיבית המוטלת על המדינה "לשימור והנחלת המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי" לבין החובה החלשה יותר "לאשר לכל תושב ישראל... לפעול לשימור תרבותו". האם לא מוטלת על המדינה החובה לפעול גם לשימור המסורת המוסלמית או הפלסטינית בהינתן קיומו של מיעוט פלסטיני בישראל? האם אין לבני המיעוט הערבי זכות שהמדינה תפעל לשימור ולהנחלת התרבות והשפה הערבית?

ואולם בצד הפגיעה במיעוט הערבי, סעיפים אלה פוגעים גם - ואולי אפילו דווקא - ברוב היהודי, משני טעמים מרכזיים. ראשית, יש בישראל קבוצות יהודיות רבות המשמרות מסורות לא-יהודיות. כך, לדוגמה, רבים מהמהגרים הרוסים בישראל עושים מאמצים גדולים לשימור שפתם ומורשתם. תמיכה פעילה בשימור השפה הרוסית או בשימור מסורת תרבותית רוסית ודאי לא תיכנס על-פי ההצעה למסגרת סעיף 9 לחוק (אף שהיא מהווה חלק מרכזי מהוויית חייהם של היהודים הרוסים). השמירה על מסורותיהן התרבותיות הלא-יהודיות של קבוצות יהודיות לא תהיה לפיכך חלק מחובתה של המדינה.

ואולם הפגיעה האמיתית של סעיף 9 לחוק היא דווקא בפרשנויות אחרות ופחות מקובלות של התרבות היהודית עצמה. שהרי סעיף 9 להצעת החוק מניח כי המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית היהודית אחת היא, ועל-כן כל שעל המדינה לעשות הוא לזהותה ולפעול לקידומה. במובחן מהעולה מסעיף 10, מסורת נתונה זו איננה פונקציה, לכאורה, של התפיסות האינדיבידואליות של חברי הרוב היהודי, ולכן זיהויה אינו כפוף להבנתם האינדיבידואלית של חברי הרוב היהודי, אלא לפרשנות הממלכתית של הרוב הפוליטי בישראל.

בהינתן המציאות הפוליטית בישראל היום, תפיסה זו צריכה להדאיג קבוצות יהודיות רבות. יש להניח, למשל, כי יהודי רפורמי לא ייהנה מן החובה הפוזיטיבית המוטלת על המדינה לפעול למען שימור התרבות היהודית והנחלתה, פשוט מכיוון שתרבותו ומנהגיו לא יוכרו כחלק מתרבות זו. לפיכך, כל שהוא יוכל לפנות אליו, או לקוות ליהנות ממנו, תהיה ההגנה החלשה הניתנת על-ידי סעיף 10 לתרבויות לא יהודיות. גם קבוצות יהודיות אחרות - חרדים, למשל - עלולות להיחשף לאחר קבלת החוק ותחת הסעיף האמור לסכנה שתרבותם לא תוכר כיהודית דיה או אף תוכרז לא-יהודית, ועל כן לא תוכל לחסות תחת החובה הפוזיטיבית בסעיף 9 לחוק.

במלים אחרות, ההסדר בסעיף 9 מפקיד את ההגדרה, הזיהוי ההכרה והשמירה על התרבות והמסורת היהודית בידי רוב פוליטי מקרי. שינוי ברוב מקרי זה עלול לשנות גם את מה שמוכר באופן ממלכתי כתרבות יהודית. זאת ועוד, גורלה של פרשנות שלא תוכר באופן ממלכתי כיהודית דיה עלול להיות אף גרוע במובנים מסוימים מגורלן של תרבויות לא-יהודיות. זאת מפני שהדרתן של מסורות אלה מן החסות הממלכתית תהיה גם בעלת משמעות סימבולית: המדינה היהודית מכריזה בזאת שהיא אינה מזהה את תרבותן ומורשתן של הקבוצות היהודיות הללו כחלק מן התרבות והמורשת היהודית.

יש שיאמרו, ובצדק, כי כל הכרה משפטית בקיומה של מדינה יהודית מחייבת את המדינה להכריע הכרעות שיש להן השלכה על מהותה של היהדות. חוק השבות, למשל, מחייב את המדינה להגדיר מיהו יהודי, וכידוע, הגדרות אלה שנויות במחלוקת. עם זאת, אני סבור כי דווקא בגלל אופיה המקיף והכולל של הצעת "חוק יסוד: מדינת הלאום" יש בה כדי להחריף את הקושי ולהעצים אותו מעל ומעבר לקשיים הטמונים כבר היום בחקיקה מסוג זה. התוצאה הטבעית של החוק תהיה שהמדינה, ובעקבותיה גם בתי המשפט, יהפכו לזירת קרב בין פרשנויות שונות של היהדות. במקום לחזק את היהדות, החוק יהפוך את זרועות המדינה השונות לזירה שבה אינטרסים כלכליים ואידאולוגיים מכוננים ומגדירים את היקפה ותוכנה של התרבות והמורשת היהודית.

האם בסופו של יום שינוי ניסוחי כזה או אחר, ואולי אפילו ביטול סעיף 9, יפתור את הקושי? איני סבור כך. הלוגיקה הניצבת מאחורי הצעת "חוק יסוד: מדינת הלאום" מפקידה בידי פוליטיקאים את הגדרתה של היהדות - תרבות, מסורת ומורשת גם יחד. בעשותה כן היא פוגעת בחיוּת של התרבות היהודית, ומתוך כך בגיוון ובעושר של מורשת העם היהודי.

 לנייר העמדה של מולד בנושא "חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי" לחצו כאן