כבר לפני כמה שנים הציגו שני חוקרים בון ליר תחזית למסלול המסים, הגירעון וההוצאה.1 התחזית הראתה כי המסלול היורד של המסים הישירים – מסי החברות ומס ההכנסה – אינו מתואם עם צרכי ההוצאה של המשק ועם יעד הגירעון. הם המליצו לעצור את ירידת המסים, כדי למנוע גידול ענקי בגירעון הממשלתי. ברוח הציבורית ששררה באותה תקופה, להמליץ לעצור הורדת מסים היה מעשה רדיקלי. למעשה היה ברור שצריך לעשות אפילו יותר מזה - להעלות מסים ולהגדיל את ההוצאה הממשלתית כדי לשקם את הסקטור הציבורי וכדי לשפר את אי השוויון, שגדל בגלל הטבות מס למבוססים; אבל לשם כך היה צורך בשינוי כיוון גמור בדעת הקהל. שינוי זה הגיע עם המחאה החברתית.
המחאה החברתית קראה להגדלת הוצאות הממשלה כחלק מהפתרון של החזרת הממשלה לאחריות על הציבור - היפוך ההפרטה של פעולות הממשלה. אנשיה הבינו מההתחלה שהגדלת הוצאות הממשלה חייבת לבוא במימון ע"י מסים, שקל מול שקל. מהצד הטקטי, היה ברור שאחרת יאשימו את אנשי המחאה בחוסר אחריות פיסקאלית, שתדרדר את ישראל למצב יוון פושטת הרגל. מהצד האסטרטגי היה ברור שצריך להילחם במדיניות המס של נתניהו שנועדה לקעקע את מדינת הרווחה, ברוח המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. השיטה שם היא להוריד מסים, ליצור גירעון ואז לדרוש קיצוצים נוספים בתקציב כדי לסגור את הגירעון. אם כך, בסיס איתן למדינת רווחה חייב להיות הכנסות ממסים.
המחאה החברתית מצאה בן ברית בלתי צפוי ברצון להעלות מסים: פקִידוּת האוצר. פקידי האוצר הבינו מזמן שיש להם בעיה תקציבית. הם ראו את ההתחייבויות של המדינה מצטברות, ולעומתן את תקבולי המס צונחים. אבל נתניהו התנגד לכך בתוקף וסיכל ניסיונות לעצור את שיעור הורדת המסים. העלאת המסים קרתה בוועדת טרכטנברג - שנשלטה באופן מעשי על ידי האוצר. זוהי אחת ההצלחות הגדולות של המחאה החברתית שלא מבינים אותה מספיק. ללא הגיבוי הציבורי, לא היו פקידי האוצר יכולים לשנות את הכיוון.
תקציבי 2012 ו-2013 איששו את תחזית החוקרים. מצד אחד, הסתבר כי יש חור גדול בגביית המסים, של כ-11 מיליארד ש"ח, חור שהוא תוצאה של הורדות שיעורי המס בעשור האחרון ושל ההאטה הכלכלית. הורדות המס נעשו בתקופה של צמיחה, שבה תקבולי המס תמיד עולים. את המחיר אנחנו משלמים בתקופת ההאטה, שבה המסים יורדים. שנת 2012 נגמרה עם גירעון של 4.2 אחוזי תוצר, הרבה מעבר ל-3% היעד הממשלתי. מצד שני, הופיעו הוצאות לא מתוכננות מראש שהגדילו את צד ההוצאה: חינוך חינם לגיל הרך והוצאות אחרות של ועדת טרכטנברג; הסכמי שכר למורים, רופאים ואחיות; הוצאות מבצע עמוד ענן בעזה. הוצאות אלו ואחרות הן פיצוי מאוחר על שחיקת הסקטור הציבורי בעשור האחרון. עם זאת, לאור מדיניות הממשלה בשנים שקדמו לא היה מימון להוצאות ההכרחיות הללו והצעדים שבכל זאת ננקטו בקיץ 2012 הטילו חלק גדול מדי מן הנטל על אלו שיש להם פחות בדמות מיסים עקיפים.
הממשלה שתתכונן בתחילת 2013 תעמוד בפני דילמות תקציביות לא פשוטות. הבחירות הוקדמו כדי שהקואליציה הקודמת לא תצטרך להתמודד איתן. אם למחאה החברתית ולשיח הכלכלי-חברתי בעקבותיה יש השפעה על המדיניות, אנו צפויים לראות העלאת מסים נוספת כדי לממן את ההוצאות הנוספות. זהו מה שהשמאל הכלכלי-חברתי צריך לדרוש.
פרופ' ספיבק חוקר כלכלה באוניברסיטת בן גוריון ועמית בכיר במכון ון-ליר. כיהן כמשנה לנגיד בנק ישראל. במהלך המחאה החברתית של 2011 עמד יחד עם פרופ' יוסי יונה בראשות צוותי המומחים של המחאה. מסקנות הצוותים התפרסמו בספר "אפשר גם אחרת - מתווה לכינונה של חברה מתוקנת" בעריכתם של ספיבק ויונה.
המציאות הכלכלית אליה נחשפנו בימים האחרונים היתה אמורה לטלטל את מערכת הבחירות. אולי אפילו להכריע אותה, לו היה מדובר בחברה שיש לה ציפיות כלשהן ממנהיגיה הנבחרים. האדישות בה התקבל הנושא היא תעודת עניות מביכה לציבור הבוחרים כמו גם לממשלת ישראל היוצאת. בכלכלת ישראל נתגלה בולען, האדמה הכלכלית היציבה שבה התהדרו שר האוצר שטייניץ וראש הממשלה נתניהו, פתחה את פיה. בחודשים הקרובים היא תבלע את כל הציפות לחברה וכלכלה טובות יותר. משמעות הדברים מחומשת:
אברום בורג הוא עמית בכיר ויועץ במולד. החל את דרכו הפוליטית בתנועת ההתנגדות למלחמת לבנון והמשיך לקריירה פוליטית ארוכה בה שרת במגוון משרות ציבוריות, ובהן: ח"כ מטעם מפלגת העבודה, יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית.
לכאורה, השמאל הכלכלי צריך לשמוח על הגדלת הגרעון, אבל בפועל, אין שום קשר בין שמאל כלכלי לבין תמיכה גורפת בהרחבת גרעון. הרחבת הגירעון הממשלתי היא רצויה רק בתנאים מסוימים – שלא התקיימו בשנת 2012. גרוע מכך- הרחבה לא מבוקרת של הגירעון עלולה גם לפגוע ביעדים ארוכי הטווח של הרחבת השירותים הציבוריים באמצעות מערכת מיסוי פרוגרסיבי.
שמאל כלכלי מכיר בצורך בהרחבת הגירעון בנסיבות כלכליות מסוימות – כמו מיתון כלכלי. נסיבות שבהן גירעון ממשלתי הוא תנאי הכרחי להנעת הפעילות הכלכלית ולצמצום האבטלה. זה בניגוד לימין הכלכלי שמתנגד באופן עיוור לכל גידול בגירעון – גם בנסיבות שבהן התיאוריה הכלכלית גורסת שלאי-הגדלת הגירעון עשויות להיות השלכות הרסניות (בריטניה מהווה דוגמה עצובה אך ניצחת לכך). אולם המשק הישראלי בשנת 2012 לא היה במיתון ולא השקפת עולם קיינסיאנית עמדה ביסודו הפיאסקו התקציבי.
הבעיה המשמעותית יותר היא שההרחבה הסתמית של הגירעון עלולה גם לפגוע ולכרסם ביעדים ארוכי הטווח של השמאל כלכלי: הרחבת ההוצאות הציבוריות – בייחוד אלו המופנות לטובת שירותים חברתיים לכל ולצמצום אי-השוויון הכלכלי - במקביל להרחבת המיסוי באמצעות מדיניות מס פרוגרסיבית. ההתמודדות המתחייבת עם הפיאסקו התקציבי כוללת מצד אחד קיצוץ בהוצאות הממשלה, כלומר פגיעה בשירותים הציבוריים, ומצד שני העלאות מיסוי, שנוטות להיות בנסיבות שכאלו גורפות ורגרסיביות.
אז למה אני לא שמח על הגידול בגירעון התקציבי? משום בסופו של דבר, מלבד הרשלנות שבניהול הגירעון והנכלוליות שבניסיונות ההסתרה שלו, הגידול בגירעון התקציבי צפוי רק לתרום למאמציו המתמשכים של בנימין נתניהו לכרסם במה שנותר מהסוציאל-דמוקרטיה הישראלית.