אנחנו לא מתדרדרים לנאציזם - רק מפסידים בקרב פוליטי

בשבוע שעבר התקיים טקס הדלקת המשואות המסורתי בהר הרצל ובמהלכו אייתו משתתפי הטקס את המשפט "עם אחד, מדינה אחת". רבים בשמאל הגיבו בצורה קשה מאד לכתובת שהזכירה לטענתם, ססמאות נאציות.

אז האם טקס יום העצמאות הממלכתי מוכיח שאנחנו מידרדרים לפאשיזם? ברור שלא. יצא לי לצפות בטקס אתמול, והוא ייצג באופן די מדוייק את הממלכתיות הישראלית של 2016: לפעמים מרגשת מאד, לפעמים נוטה לקיטש, לפעמים ימנית מאד, ולפעמים ממש שמאלית. נאציזם? נו באמת. לא יכול להיות קו אחיד של טקס במדינה אשר עדיין לא גיבשה אתוס לאומי מאחד. אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות בישראל, והטקס שיקף את כל החזיתות שלה.

אלא שנראה שקמה לה קבוצה מקרבנו שפשוט התאהבה בזעזוע עצמי. כל אירוע הוא סימן לכך ש"הכל אבוד". כל אמירה - נאציזם. כל פעולה - שואה. אין ימין, אין שמאל - יש ״משטר״. הצל-נתניהו-אם תרצו-צה"ל-סמוטריץ'-כולם אותו הדבר, אותו "משטר" ואותה סכנה.

אני הפסקתי לקנות את הזעזוע הזה. אתם חושבים שהמדינה באמת מידרדרת לפאשיזם? תעזבו את המקלדת, תפסיקו להתעסק בחופש הביטוי של כולם, גשו לסליק הקרוב אליכם, קחו כלי נשק ותתחילו להילחם. הרי בפאשיזם לא מתמודדים באמצעות סטטוסים מושחזים, אלא במלחמה ממש, לא? זוכרים את ספרד? את הפרטיזנים? מה קרה, ההשוואה ההיסטורית תקפה רק לימין? ממתי בהיסטוריה התגובה לאלימות פאשיסטית היא ״להשמיע קול״?

כל זה לא אומר שהמצב בסדר - הוא בהחלט לא. יש כאן ממשלה איומה, שמקדמת מדיניות שרעה לכולנו: הכיבוש, הפערים החברתיים, הדתת הפוליטיקה הישראלית והמרחב הציבורי, היחס ללא-יהודים ועוד אין ספור דוגמאות. כאמור, יש כאן קרב פוליטי על איזו ישראל אנחנו רוצים. אלא שאנחנו כל כך עסוקים בהשמעת זעזוע שאנחנו לא נלחמים.

למה לימין הדתי הולך כל כך טוב היום, למרות שהוא במיעוט מספרי? כי חייליו הם שחקנים עם עמדה שפועלים על המגרש. הם לא רק צופים מהצד ומצהירים שהעניינים לא לרוחם. הם לא רק ״משמיעים קול כנגד״. הרי הטקס אתמול, והישראליות בכלל, רחוקים משאיפותיהם האמיתיות שנות אור. אתמול עמדו שני עולים אתיופים, חילונים למהדרין, כשמקהלת רקדניות וזמרות מאחוריהם, ושרו משפטים כמו ״עוד אכבוש את העולם אינעל דינק העולם״. לא בדיוק ניגון סעודה שלישית מרוממת רוח במכינת עלי. האם בנט עזב בזעם את האולם? האם ערוץ שבע הצהיר כי הישראליות כבר לא שלו? ברור שלא. אצלם עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אצלנו אם ישועת ה׳ לא כהרף עין - אנחנו נכתוב סטטוס על ישראל האבודה.

הקרב על ניכוס הישראליות דורש שני דברים: עמדה, ומעורבות בתוך המערכת. וכשאנחנו לא מעורבים - מה הפלא שדברים לא נראים כמו שאנחנו רוצים?

רצוני לומר, כמובן, שהמצב לא אבוד. יש הרבה אתגרים היום, אבל אנחנו לא על סף אבדון. התרבות הפוליטית הישראלית מורכבת מאתוסים רבים, חלקם קרובים יותר לליבנו וחלקם פחות. אני מאמין באמת שהפתרונות שהשמאל מציע לישראל טובים יותר בכל התחומים. אני גם יודע שרוב הישראלים לא מרוצים מהפתרונות שהימין מציע להם. יש עבודה רבה, אבל היא אפשרית בהחלט. היא לוקחת זמן, ובעיקר מעורבות במרחב הציבורי. לא על ידי "השמעת קול", ולא על ידי בוז לבורות הישראלית, אלא על ידי הפשלת שרוולים ודיבור ישיר עם החברה והקהילה שלנו. אני מאמין שזה אפשרי. מוצאי חג עצמאות שמח.