מה ניתן ללמוד מהסרט לינקולן?
בערב של יום ראשון החמישי במרץ, 2006 עמד ג'ון סטוארט, המנחה הפופולארי של הדיילי שואו, על הבמה של אולם קודאק בלוס אנג'לס על מנת להנחות את האירוע החשוב ביותר של תעשיית הבידור האמריקאית, פרסי האוסקר. במהלך מונולוג הפתיחה שלו, וכמקובל בטקסי האקדמיה, הזכיר סטוארט כמה מהסרטים המדוברים של השנה, פנה לשחקן כזה או אחר ועשה ממנו צחוק. באותו ערב הוא פנה גם לסטיבן שפילברג לקול תשואות הקהל. "סטיבן שפילברג נמצא פה גם" הוא אמר, "מועמד לפרס הבימוי על הסרט מינכן. זהו סרט אדיר ואני מברך אותך." אז הוא פנה לקהל והוסיף "מהבמאי שהביא לנו את רשימת שינדלר. רשימת שינדלר ומינכן" הוא אמר בהירהור "אני חושב שאני מדבר בשם כל היהודים כשאני אומר, אני לא יכול לחכות לראות מה יקרה לנו עכשיו."
שפילברג, יש לומר, עדיין לא נענה לאתגר ולא חזר אל ההיסטוריה היהודית. ובכל זאת יש באתגר הזה איזו אמירה על תפקידו של סטיבן שפילברג בתרבות הפופולרית. הוא אינו תמיד במאי טוב, והרבה מהסרטים שלו הם בנאליים וסינטמנטלים. אבל שפילברג הוא שפילברג. יותר מכך, הוא ההיסטוריוגרף האמריקאי החשוב ביותר היום ותמונת ההיסטוריה שלו במידה רבה מקבעת את הדימיון הקולקטיבי של כולנו. מלחמת העולם השנייה, השואה, החלל, ואפילו המפגשים מהסוג השלישי אינם מה שהם היו לפני שפילברג. בהוליווד, יש לו עוצמה ככל שלאדם אחד יכולה להיות - קשה לדמיין שחקן שהיה מסרב לו או פרויקט שאינו יכול להגשים.
מכל הסיבות הללו, יש לתת תשומת לב מיוחדת לסרטו החדש, לינקולן. הסרט עוקב אחרי המהלכים הפוליטיים שמתרחשים בתקופה קצרה ערב סיום מלחמת האזרחים כאשר הנשיא, שזה עתה נבחר לכהונה שנייה, מחליט להביא את התיקון השלוש עשרה לחוקה האמריקאית לאישור בית הנבחרים. תיקון זה מכניס את סוגיית העבדות, עליה לא הצליחו האמריקאים להסכים בלי מלחמת אזרחים עקובה מדם ונוראה, לתוך המסמך המכונן של הרפובליקה הפדרלית. הוא קובע באופן שאינו משתמע לשני פנים שהעבדות אינה חוקית ומסמיך את הקונגרס לפעול כנגדה.
הסרט מתאר נשיא במלכוד. חברי מפלגתו חצויים בין "האבולושניסטס", שבעיניהם ביטול העבדות נתפס כצעד הכרחי אבל מזערי ולכן לא מספק, לבין השמרנים, שיותר מכל רוצים להביא להפסקת הקונפליקט האכזרי עם הדרום. הראשונים מתנגדים לשינוי המוצע לחוקה מכיוון שכל דבר פחות משיוויון מלא מסמל בעינייהם כניעה לגזענות. האחרונים אינם מתנגדים לתיקון אבל יודעים שעם תחילת המשא ומתן עם מדינות הקונפדרציה יהפוך התיקון לסוגיה משנית בויכוח על תנאי השלום ועל האינטגרציה של מדינות אלה חזרה לברית. שפיכות הדמים, כאמור, נראית בעיניהם אסון גדול יותר ודחוף יותר מהעבדות. אם הדברים לא מסובכים מספיק הרי שעל מנת להשיג את הרוב הדרוש לבצע שינוי בחוקה, הנשיא חייב להשיג את תמיכתם של מספר מצומצם של נציגים דמוקרטים שיצביעו נגד מפלגתם שלהם ובעד התיקון. הסרט מספר על כן את סיפורו של נשיא שמתמרן בין כוחות, אינטרסים, וצרכים שנראים סבירים ולגיטימיים – כל אחד בפני עצמו – אבל שביחד מונעים אותו מלהשיג בסיס כוח רחב מספיק על מנת להשיג את מטרתו. הוא רוצה להכניס את האיסור על עבדות לתוך החוקה. מטרה נעלה. אבל אפילו לנשיא שנבחר זה עתה לכהונה ושלמפלגתו רוב בבית הנבחרים, אין את הכוח הפוליטי לעשות זאת. ברקע, יש לומר, רועמים התותחים והגוויות נערמות.
הסוף ידוע. מעניין יותר התהליך. לינקולן מתחיל את המשא והמתן לשלום עם נציגי הקונפדרציה על מנת להפיס את דעתם של השמרנים במפלגתו אבל מעכב אותם בדרכם והם לא מגיעים לבירה. הוא אפילו משקר לקונגרס, מין שקר לבן שכזה, לגבי קיומו של המשא והמתן. הוא משתמש בכל תחבולה, חוקית וחוקית למחצה, על מנת לקנות לתיקון שלו את הקולות הדרושים מקרב חברי הבית הדמוקרטים.
אבל המאבק המעניין ביותר בסרט הוא דווקא המאבק עם חברי הקונגרס "האבולושיניסטס" בראשות הנציג תדאוס סטיבנס שמגולם על ידי טומי לי ג'ונס. עמדתו של סטיבנס ברורה וחדה ואינה משתמעת לשתי פנים. במשך שלושים שנה הוא הוביל את המאבק לשיוויון בין שחורים ללבנים באמריקה. אבל, הוא יודע שאם הוא יאמר על התיקון את מה שהוא באמת חושב – שהתיקון הוא במקרה הטוב ביותר צעד ראשון בדרך הארוכה לשיוויון אמיתי ומיוחל – יטרף האיזון העדין שהנשיא השיג בקונגרס והמאבק כולו עלול להיכשל. גם חברי הבית הדמוקרטים יודעים זאת והם מזמינים את הכתבים של כל העיתונים החשובים על מנת לצפות בסטיבנס אומר יותר ממה שהוא צריך במעמד הזה לומר. "האם אתה מאמין שיש להבין כפשוטה את ההצהרה, על פיה כל בני האדם נולדו שווים [כפי שנקבע בהכרזת העצמאות האמריקאית]?" שואל חבר הקונגרס מניו יורק את סטיבנס. זהו אחד מרגעי השיא של הסרט. האם יעשה סטיבנס שקר בנפשו? האם הוא יסכים להתפשר, להתביית, להיכנע ולדקלם את דף המסרים של הבית הלבן? באמצעות קול, אור, ותנועת מצלמה איטית על פרצופים מכורכמים שפילברג עושה כאן את מה שהפך אותו לשפילברג ופורט על כל אחד ממיתרי הרגש של הצופים.
כך, עם סרטו זה על לינקולן אומר שפילברג משהו על הפוליטיקה בכלל ועל הפוליטיקה האמריקאית בפרט. הוא אומר שפוליטיקה זה עסק מלוכלך. "האם אבדת את נשמתך? האם אין דבר שלא תסכים לומר?" שואל חבר קונגרס "אבולושניסט" אחר את סטיבנס. "אתה סירבת לשיוויון לשחורים. יש לי בחילה." וסטיבנס משיב "אני רוצה שהתיקון יעבור, כך שהאיזכור הראשון והיחיד של עבדות בחוקה יהיה האיסור המוחלט עליה. בשביל התיקון הזה, עליו עבדתי כל חיי ושלמענו נאבקו נשים וגברים שחורים ללא שיעור, וחיילים מתו במאות אלפיהם – לא אדוני, לא – נדמה שאין כמעט דבר שלא אומר." כך, אחד ההשיגים הכבירים של הדמוקרטיה המערבית, שפילברג טוען, אינו טוב, אינו צודק ואינו מדויק. ודאי שהוא אינו יפה או הרמוני. אף אחד, למעשה, לא באמת מרוצה ממנו וכל אחד רואה בו הישג לצד השני. החוקה האמריקאית, שפילברג אף אומר, היא פרי של ויכוחים מרים, צעקות, קללות, תימרונים פוליטיים, העמדות פנים, ומעל לכל חתירה להישגים. במילים אחרות היא הישג אמריקאי מאוד - לא ליפי הנפש, לא לאנשי אסכולת פרנקפורט.
אבל אי אפשר לראות את הסרט בלי לחשוב על ההקשר המיידי הפוליטי שבתוכו הוא נוצר והוקרן. כמו לינקולן, גם אובמה נבחר עתה לכהונה שנייה, נישא על ידי תמיכה ציבורית כמעט חסרת תקדים. גם לו יש סדר יום מלא בתוכניות שאפתניות. וגם הוא ניצב מול מערכת פוליטית מחשקת, קונגרס מפוצל, וגל עכור של ביקורת ציבורית, כעס, אכזבה ולא מעט שינאה. גם הוא מותקף מתוך ביתו לא פחות מאשר מבחוץ. וכמובן, אי אפשר לחשוב על נשיאותו של אדם שחור בארצות הברית בלי מלחמת האזרחים, בלי התיקון השלוש עשרה לחוקה ובלי נשיאותו של לינקולן.לכן שפילברג אומר עם סרטו גם משהו על אובמה ועל הויכוח המר ביותר וההישג הגדול ביותר של הנשיא השחור הראשון.
אובמה הצליח להעביר את חוק הבריאות שלו על חודו של קול, בסדרה של מהלכים לגליסטים ופרוצדורלים, תוך התעלמות בוטה ממקהלת המקטרים שמלווה אותו לכל מקום. מהתוצאה, אף אחד לא היה מרוצה. מצד אחד טענו נגדו שהוא פוגע בעקרון היסוד האמריקני - בחירות. מתנגדיו מימין ניכסו לעצמם את סמלי המהפכה האמריקאים, את מסיבת התה, את הדגלים המהפכניים והססמאות והשוו את אובמה לטירן הכופה את מרותו על העם. ארבעה מתוך תשעה שופטי בית המשפט העליון קבעו שהחוק סותר את החוקה ולכן אינו חוקי. עצם העובדה שהרוב היה זעום כל כך, ושהניצחון היה כמעט טכני הפך את המהלך כולו, כך טענו אחדים, לבלתי לגיטימי. מאידך, מתנגדיו מבית התרעמו על שהסכים לוותר לנציגי תעשיית התרופות ולא לשאת ולתת על המחירים של השירותים הניתנים לציבור. הם זעמו כשהסכים לוותר על הקמת מערכת ביטוח ציבורית שתשמש עזר כנגד הביטוחים הפרטיים. אלה גם אלה לא אהבו את התוצאה, את חוק הבריאות של אובמה. אלה גם אלה הבטיחו לסלק אותו מהשלטון.
בסרטו "לינקולן" פונה שפילברג על כן לכולם ובעיקר לאלה האחרונים שמבקרים את אובמה מבית. אלה הם צאן מרעיתו של שפילברג, בתוכם יהודים רבים, אנשי תעשיית הבידור האמריקאית, תושבי החוף המערבי והמזרחי, ואזרחי המעמד הבינוני המשכיל. הוא מנסה להזכיר להם; יותר נכון, הוא מנסה להסביר להם את התיאוריה הפוליטית הזו. מה שהתרחש סביב חוק הבריאות האמריקאי הוא אינו עלבון לדמוקרטיה, הוא למעשה אומר, אלא סמל של הפלא הדמוקרטי. הדמוקרטיה רחוקה מלהיות מושלמת. התהליכים הדמוקרטיים הם נבזיים והתוצאות חלקיות. חוק הבריאות הוא לכן אינו יוצא דופן. אף אחד אינו מרוצה מהחוק וודאי שלא מהאופן שבו הוא התקבל. אכן, אין גם שום סיבה להתפשר על משהו בסיסי כל כך כמו בריאות. בכירי חברות התרופות, חברות השירותי הרפואיים וחברות הביטוח ימשיכו לגלגל מליונים על חשבונם של אנשים חולים, חשופים ואובדי עצות. ההישג על כן מקומם. אבל זוהי דרכה של הדמוקרטיה ובזה כוחה. אפילו ליקולן לא הצליח לעשות זאת טוב יותר ואפילו בעניין מקומם עוד יותר. למרות הכל, שפילברג בעצם אומר, אובמה הולך בדרכם של הגדולים ביותר.
ובישראל? אחרי שנים של תעייה במדבר, הימין המתנחלי הצליח להדחיק את המחלוקות האידיאולוגיות הפנימיות ולמד לא לתת לטהרת הרעיון לחבל בהשגת המטרה. מבלי לוותר על החזון, למד הימין לרתום הליכים מנהליים ומנגנונים בירוקרטיים לקידום האינטרסים שלו. הוא השכיל, במילים אחרות, לפעול באופן דמוקרטי – לעיתים מלוכלך ולפעמים חסר מעצורים - על מנת להשיג הישגים אדירים. היעד הראשון שסומן היה היחידות הלוחמות של צה"ל. גם המאבק סביב מינויו של השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון נתפס בעיני רבים כחלק מאותו מהלך עצמו. ולבסוף סבב המינויים של הממשלה החדשה בישראל השאיר מעט מקום לספק. הימין נחל הישגים חסרי תקדים ומתנחלים מאיישים את העמדות שמאפשרות את התיקצוב ואת פיתוח ההתישבות היהודית בשטחים אותה הם מייצגים. בין השאר שר השיכון, שר התעשייה והמסחר, וראש מנהל מקרקעי ישראל מעורבים עמוקות, אישית ומקצועית, בהתנחלויות. יש לזכור שכמו בשמאל הישראלי, גם בימין יש מגמות, אמונות ואידיאולוגיות שונות. נפתלי בנט, למשל, ואורית סטרוק אינם מייצגים את אותו חתך אידיאולוגי. ובכל זאת הם הצליחו ליצר חזון כולל שלמרותו סרים בסופו של דבר כולם.
זהו לכן הלקח שלי מסרטו של שפילברג על לינקולן, ומכתב ההגנה שלו על אובמה: על מנת להביא לשינוי אולי צריך להפסיק להסתכל על הפוליטיקה הדמוקרטית כעל מטרה, אידיאל שצריך לשמר בטהרתו, ולהתחיל להבין אותה כאמצעי. או במילים אחרות, אולי יש להתחיל ללמוד מהמתנחלים ולא רק לכעוס עליהם ולבוז להם? אולי צריך לראות איך הם מייצרים חזון ומנחילים אותו? ובעיקר, אולי במקום רק כלהזדעזע ממה שהם עושים לדמוקרטיה אולי עלינו ללמוד מהם איך הם משתמשים בה?
