מועדון קרב: כיצד מנהלים אופוזיציה אפקטיבית

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

הנייר המצורף משרטט עקרונות לגיבוש אופוזיציה אפקטיבית, בעקבות כישלונה של האופוזיציה הנוכחית לייצר חלופה לממשלת הימין במושב הראשון של הכנסת, על אף הזדמנויות ציבוריות ופוליטיות שהופיעו בזו אחר זו. בעקבות הבחירות האחרונות גדל כוחה של האופוזיציה, והקואליציה הקיצונית והמצומצמת הייתה עשויה להוות מושא ניגוח נוח. גם גל הפיגועים האחרון, שסימן את כישלון מדיניות הימין, אמור היה לחזק את האופוזיציה ולקדם את מאבקה להצגת סדר-יום אידיאולוגי משלה.

מאחורי האופוזיציה ניצב כיום ציבור רחב, ומולה קואליציה מעורערת ומנודה בעולם שמתקשה לנהל את המדינה. מדובר בהזדמנות נדירה למצב את האופוזיציה כאלטרנטיבה משמעותית ואטרקטיבית לממשלה, במיוחד בימים בהם אבדה תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל. מסמך זה לא עוסק בסיבות הפסיכולוגיות והאידיאולוגיות לכשלי האופוזיציה, כמו כניעת הח"כים לבריונות הימנית והשקפת העולם השמאלית שלא ברורה להם עצמם. בעניינים אלה יעסוק מרכז מולד ישירות בפרסומים הבאים.

מה האופוזיציה צריכה לעשות?

א. התבדלות מהשלטון:

1) לעסוק בנושאי ליבה. להתמקד בנושאים לא ניטרליים: בשל קמפיין הדה-לגיטימציה של השמאל, ח"כים רבים מתמסרים להתבטאויות המקובלות על כלל המפה הפוליטית. אלה אמירות פחותות-ערך ציבורית וחסרות משמעות פוליטית: למשל, אם גם בימין טוענים ששוביניזם פסול ושקיפות חשובה, הרי אין בהן כדי לקדם תמיכה בשמאל. כמו כן, על האופוזיציה לנטוש את המאבקים השוליים. קרבות אלה מאפשרים ניצחונות זעירים, אך לא מקדמים את הפלת השלטון ומסמנים את השמאל כלא רלבנטי. סדר-יום מנומק וכולל נדרש בעיקר בשאלות מדיניות וביטחון.

2) להניח לחקיקה כמטרה ולעבור לחקיקה כאמצעי. המרדף אחר הצעות חוק דוחק את הצגתו של סדר-יום חלופי. חקיקת שמאל לא תעבור בממשלת ימין, ולכן יש להשתמש בחקיקה כמנוף לניהול קרבות ציבוריים.

3) לא למתן את הכרעות השלטון, גם כשהן הרסניות. תפקיד האופוזיציה אינו לייצר ממשלת ימין טובה יותר, אלא להחליפה. זו הדרך להיטיב עם ישראל, והיא חשובה בהרבה מריכוך חוק זה או אחר. לשמאל אסור להשתתף במחדלי הימין כשזה ממשיך להאשים אותו בכשליה. הסיוע לימין הרסני: מטשטש את כשלי הממשלה כלפי פנים, ומייצר מצג שווא של מתינות כלפי חוץ (על הסיבות שבגינן על השמאל להתנגד למו"מ בהובלת נתניהו בנייר המלא). בנוסף, אופוזיציה המשתפת פעולה עם מי שציירה כסכנה לישראל תאבד את אמון הציבור.

4) לא להיכנס לממשלה. ראשית, פוליטיקה אינה מבוססת על הגעה למכנה משותף בין הימין לשמאל. ממשלת אחדות תחייב כניעה של מחנה אחד לאחר או תייצר שיתוק כולל, ותמנע מהציבור את היכולת לבחון איזו השקפת עולם עדיפה. למפלגה שמתיימרת להחליף את השלטון אין אינטרס לעבוד עם המנהיגות שהיא מבקשת להחליף, בשונה ממפלגה מגזרית שלה אינטרס להיכנס לכל ממשלה. שנית, כיום אין תירוץ להקמת ממשלת אחדות. לא ניתן להקים "ממשלת שפויים" שכן ההבחנה בין שפויים לקיצוניים בקואליציה נעלמה; ולא ניתן "להשפיע מבפנים" כשעמדות הצדדים מנוגדות. שלישית, לגיטימיות השמאל מכורסמת מדי יום בידי חברי הימין שאמורים להפוך לשותפיהם. רביעית, הציבור מתנגד לממשלת אחדות, ולכן הקמתה תהווה שגיאה פוליטית קשה. רוב הציבור מעדיף את "המחנה הציוני" באופוזיציה, ובפרט מצביעי השמאל (71% מהם). לבסוף, הצטרפות לממשלה מצטיירת כמכירת ערכים לטובת כיסא. בכדי לסחוף מצביעים יש לשקם את האמון בפוליטיקאים, ולא לחזק את תחושות המיאוס ואובדן הדרך.

5) לנסח מסרים קצרים וברורים ולחזור עליהם. לאופוזיציה אין שום גוף שמנסח דפי מסרים באופן סדיר. התוצאות הן פגיעה ביכולתם הרטורית של הח"כים ובשיתוף הפעולה ביניהם, וכן "הפרטת עמדות": מי שמנסחים את עמדות הח"כים בפועל הם גופים המייצגים קבוצות וערכים שונים, ומעבירים לח"כים ניירות עמדה. אך גופים אלה אינם עסוקים בחילופי שלטון, אלא ברווח שניתן לחלץ לטובת הקבוצות אותן הם מייצגים במצב הפוליטי הקיים. כך קורה שח"כים משתמשים ברטוריקה "עמותתית" של ערכים מופשטים, במקום ברטוריקה אופוזיציונית, שחייבת להיות קונקרטית וקשורה לטובת הכלל.

ב. שיתופי פעולה למען חילופי שלטון:

1) לשתף פעולה עם ח"כים באופוזיציה. כדי לייצר התנגדות רחבה לממשלה יש להתחרות על הובלת מאבקים ציבוריים קולניים ומנצחים, ולא לחלק נושאים בין ח"כים ולהימנע מ"פלישה" זה לתחומו של זו.

2) לפעול להרחבת הבסיס לקואליציה אלטרנטיבית. יש למקסם את המשאבים הפוליטיים הזמינים על-ידי בניית שותפות עם מייצגי הציבור הערבי והחרדי (ובוודאי לא להעמיק את הניכור מהם), העשויים להכריע את הבחירות הבאות. אלה קרובים לשמאל בשלל נושאים; מדיניות הרווחה, הפלורליזם והשלום תשרת גם אותם. איחוד הח"כים הערבים לרשימה אחת והצבת ח"כ איימן עודה המתון בראשה מהווים הזדמנות היסטורית. גם ראשי המפלגות החרדיות הביעו בעבר, ואפילו לאחרונה, נכונות ואף העדפה לשבת בממשלת שמאל ולא בממשלת נתניהו. על כן הברית עם הציבור החרדי והערבי אפשרית וחיונית.

מדוע האופוזיציה לא פועלת כך? 

הסיבות לכרסום המבני בכוחה של האופוזיציה

1) תהליכים היסטוריים החלישו את האופוזיציה. היחלשות המפלגות הגדולות וצמיחת גוש מרכז טישטשו את הגבולות בין עמדות המחנות. ריבוי המפלגות פגע אנושות בלכידות האופוזיציה, ומעמד יו"ר האופוזיציה נחלש אף הוא עם עליית המפלגות הקטנות ובעקבות תחלופה גבוהה של ראשי אופוזיציה.

2) הממשלה פעלה להגבלת האופוזיציה. ממשלת נתניהו קידמה חוקים שונים להצרת צעדי האופוזיציה, מהעלאת אחוז החסימה דרך הגבלת הצעות האי-אמון ועד קביעת רוב מיוחד להפלת הממשלה. גם היכולת לחוקק נפגעה: הצעות חוק בודדות צולחות את הממשלה; משמעת קואליציונית מוטלת על רוב ההצבעות; וסדרת חוקים נוספים מחלישה כל חקיקה לא ממשלתית. בנוסף פעלה הממשלה לפגיעה בגופים תומכי אופוזיציה: חוקים הפוגעים בארגוני שמאל גורמים להם להימנע מכל זיקה למגרש הפוליטי והמפלגתי.

כשלי האופוזיציה הנוכחית

דה-פוליטיזציה של הנהגת השמאל. השמאל נסחף לפעולות כמו הגנה על מיעוטים, אשר מבצעים גם כלי תקשורת, עמותות וביהמ"ש. היחידה שבכוחה להציג חלופה שלטונית היא האופוזיציה, ולכן זו חובתה הראשונה: לא להגביר את המודעות לסוגיות שונות, אלא לצבור השפעה ממשית על סדר-היום הפוליטי.

שיתוף פעולה עם הקואליציה. השמאל שקוע בחקיקה שולית, שכן חקיקה מהותית לא תעבור בממשלת ימין; בשל מדדים המכתירים ח"כים מצטיינים על סמך מספר חוקים, ומסיבות נוספות. חתירה לחקיקה כזו יוצרת תלות מסוכנת בממשלה: ח"כ שזקוק לתמיכת שר, למשל, יתקשה לתקוף אותו בפומבי.

התמקדות ב"רק לא ביבי": התנהלותו, אישיותו ונהנתנותו של נתניהו מזיקות לישראל, אך אינן הסיבה לחילופי שלטון. אם האופוזיציה לא תתקוף את אידיאולוגיית הימין – לא תהיה סיבה להעלותה לשלטון.

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן