06.04.2014 נייר עמדה מאת Ilkim Buke
שר החוץ, ג'ון קרי, במסיבת עיתונאים בתל אביב, דצמבר 2013. צילום: מחמ"ד
שר החוץ, ג'ון קרי, במסיבת עיתונאים בתל אביב, דצמבר 2013. צילום: מחמ"ד    

ממגננה למתקפה: כיצד צריך מחנה המרכז-שמאל לנהוג נוכח קריסת המו"מ?

המשא ומתן המדיני בקריסה. ניתוח "מולד" מראה כיצד גרם המו"מ הכושל נזקים בעיקר לאינטרס הישראלי, מסביר כיצד שיחקו חלק מתומכי ההסדר לידי הימין ומציע קווי מדיניות חדשים למצדדי ההסכם

לפני כשנה, עם פתיחת השיחות בין ישראל לפלסטינים, פרסם "מולד" מסמך המנמק מדוע מחנה השמאל צריך להתנגד למשא ומתן.1 המסמך ביקש להסביר כיצד מו"מ מדיני יכול להפוך בקלות מדרך להשגת הסדר מדיני לכלי היעיל ביותר בידי ציניקנים המבקשים לשמר את המצב הקיים. מו"מ שאינו מתבצע בתום לב, כתבנו, מסב הרבה יותר נזק ממו"מ שאינו מתקיים כלל. היום, כשהשיחות נמצאות בפרפורי הגסיסה האחרונים שלהן, נראה כי הגיע הזמן לערוך חשיבה מחודשת אודות ההתנהלות הפוליטית של מחנה המרכז-שמאל - בתוך הממשלה ומחוץ לה - אל מול הימין.

הסכנות בכישלון משא ומתן


1) 
נזק לאינטרס הישראלי

פגיעה בקשר האסטרטגי עם ארצות הברית. התיווך של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי בסבב השיחות הנוכחי הביא את המעורבות האמריקאית באזור לשיא של עשור. המאמצים שמשקיע מזכיר המדינה ראויים, כמובן, להערכה רבה, אלא שהם מציבים את ארצות הברית באופן בלתי-נמנע כצד של ממש בעניין. כעת מונחים היוקרה והאינטרסים שלה על הכף. ההצעה חסרת התקדים לשחרר את ג'ונתן פולארד היא עדות ניצחת לעומקה של המעורבות האמריקאית בתהליך.
קריסת התהליך תוך שהאמריקאים מבינים היטב כי גם נתניהו אשם במצב, מזיקה באופן חמור לאינטרסים של ישראל מול בת בריתה החשובה ביותר. חשוב לזכור כי זהו רק אקורד הסיום הצורם בתהליך שהיה רצוף אינספור זיופים - מהעימות המתוקשר והמיותר של השר יעלון עם קרי ועד למכרזי הבנייה הפרובוקטיביים ביהודה ושומרון.
ארצות הברית תוסיף, כמובן, להיות שותפה אסטרטגית חשובה של ישראל - מדינה דמוקרטית יציבה באזור העובר תהפוכות - אבל המשבר של השנה האחרונה כבר נותן את אותותיו, ובא לידי ביטוי בהתבטאויות קשות של אנשי ממשל וצבא אמריקאים כלפי הידידה מהמזרח התיכון.2 חשוב להבין כי סדיקת האמון בין הצדדים יכולה להשפיע לרעה גם על התיאום הישראלי-אמריקאי בנושאים אסטרטגיים אחרים, כמו המאבק המשותף בגרעין האירני.

פגיעה בקשרי ישראל-אירופה. סבב השיחות האחרון בישר על תופעה חדשה ומדאיגה - התגברות החרמות על ישראל, בעיקר מצד מדינות ושותפות סחר חשובות, בעיצומו של המו"מ.3 הדבר נובע מכך שבעלות בריתנו באירופה איבדו את האמון ברצונה הטוב של ממשלת ישראל להגיע להסדר. חשוב לזכור כי בעבר הורעפו על ישראל הטבות שונות בזמן המו"מ כדי לדרבן אותה להגיע לפשרה.
הפעם המצב שונה בתכלית. בתחילת השנה היינו עדים לגל של סנקציות חדשות שהופנו באופן ממוקד נגד ההתנחלויות. בד בבד, ההטבות שהובטחו מצד האיחוד האירופי הותנו לראשונה באופן חד-משמעי בהתקדמות המו"מ ולא בעצם קיומו.4 קריסת השיחות, שנתפסת באירופה בעיקר כתוצאה של סרבנות ישראלית, תלווּה בוודאי בהתגברות המגמה הזאת.

הרעה ביחסים עם הפלסטינים וחיזוק הקיצונים. מו"מ, מעצם טבעו, מעלה ציפיות בקרב שני הצדדים. כשפותחים בתהליך מדיני רק כדי לרסקו מאוחר יותר, מביאים בהכרח להחלשת הכוחות המתונים, לחיזוק הקיצונים - ואולי, חלילה, להתפרצות מחודשת של האלימות.
מה שאמור להדיר שינה מעיני ההנהגה הישראלית אינו הפנייה הפלסטינית למוסדות האו"ם אלא זניחת רעיון שתי המדינות על-ידי הדור הצעיר בקרב הפלסטינים. אין משמעות הדבר שהקמת מדינה אחת הופכת ריאלית יותר, אלא שקידום פתרון שתי המדינות נעשה קשה יותר.
 
2) מכשולים חדשים - נזק לכל מו"מ עתידי

בניגוד לתפיסה המקובלת, כל סבב מו"מ מרחיק בין הצדדים ולא מקרב ביניהם, שכן כל סבב יוצר יש מאין דרישות חדשות ותנאים חדשים. על-פי ניסיון העבר, תנאים אלה, שהוצבו לראשונה בסבב הנוכחי, יהפכו ברורים מאליהם במסגרת כל הידברות עתידית, גם אם איש לא יבין כלל מדוע הם נחוצים ומאין הגיעו. כך, למשל:

הדרישה להכרה במדינה יהודית. תנאי חדש שהוצב כדרישה מרכזית ומהותית רק בסבב השיחות הנוכחי. אם הוזכר בעבר, היה זה באופן פריפריאלי וזניח בלבד. בין אם תנאי זה חשוב בין אם לאו - ולדעתנו, זוהי דרישה מיותרת ואף מזיקה5 - אין ספק כי היא מקשה על המו"מ ומרחיקה בין הצדדים.

הדרישה לטרנספר חלקי. במהלך הסבב האחרון הצהיר שר החוץ, אביגדור ליברמן, כי יתמוך בהסכם רק אם יבוצע טרנספר חלקי של ערביי ישראל למדינה הפלסטינית החדשה.6 לפי ניסיון העבר, הרעיונות הקיצוניים של המו"מ הקודם סופם להשתחל לתנאי הפתיחה של המו"מ הבא. במקרה של תוכנית ליברמן, הדינמיקה הזו יכולה לסכל מראש כל הידברות עתידית.

הדרישה לשליטה ישראלית בבקעת הירדן. זה אמנם לא רעיון חדש, אבל הוא מעולם לא היה מרכזי ומדובר כל-כך. אף שאנשי ביטחון רבים הסבירו כבר כי לישראל אין צורך מהותי בבקעת הירדן וכי ניתן לשמור על גבולות ישראל גם בלי רצועת השטח הזאת, הצליח נתניהו להפוך אותה לסלע מחלוקת רציני.

ההימנעות בכל מחיר מהקפאת הבנייה. קשה לדמיין זאת אבל כדאי להיזכר כי רק לפני ארבע שנים טען נתניהו שהדרישה לפנות את כל המאחזים הבלתי-חוקיים בתחילת המו"מ היא דרישה לגיטימית.7
היום לא רק שפינוי המאחזים הבלתי-חוקיים לא עומד על הפרק, אלא שהימין המתנחלי עושה כל אשר ביכולתו כדי למנוע כל סוג של הקפאת בנייה, אפילו חלקית. מאמצים אלה נושאים פרי. כך, למשל, בעקבות דרישת "הבית היהודי" בחרה הממשלה לשחרר אסירים פלסטינים ולא להקפיא בנייה.8 המשך הבנייה פוגע באופן חמור באמון בין הצדדים וגם משפיע טכנית על היכולת לשרטט גבולות מתקבלים על הדעת בין שתי המדינות.
 
3) הנפגעים הפוליטיים העיקריים - תומכי ההסדר

הגם שהימין עשה כל שביכולתו כדי לחבל במו"מ ואף הודה בכך פומבית, דווקא מצדדי ההסדר הם אלה שנפגעים פוליטית מאירועי השנה האחרונה. מאחר ש"תהליך השלום" מזוהה עם מחנה המרכז-שמאל, חוסר היכולת להשיג בו התקדמות ממשית מחליש בהכרח את המחנה הזה - אפילו כשמבצעיו, מוביליו ומכשיליו הם נציגי הימין. בסופו של דבר, השמאל מביט מהצד במדיניות שלו בעודה נלקחת ממנו, מרוקנת מכל תוכן ומיושמת בצורה מסולפת ומטעה.
ראוי לציין כי גורמים לא מעטים במחנה המרכז-שמאל עצמו סייעו לקידום התפיסה הזו, בכך שתמכו באופן אקטיבי במו"מ שכישלונו החרוץ היה ידוע מראש. כך, למשל:

קמפיינים תומכי קרי בשמאל. בשנה האחרונה נוהלו כמה קמפיינים ציבוריים המציירים את ג'ון קרי כמנהיג מחנה השמאל. קמפיינים אלו הפצירו במזכיר המדינה האמריקאי לקדם הסכם שלום למרות כל הקשיים. מעבר לטעות של הכתרת פוליטיקאי זר בעל אינטרסים זרים כמנהיג של מחנה פוליטי בישראל, הקמפיינים הללו יצרו זהות מטעה בין השמאל לבין תהליך השלום הנוכחי, כאילו שנציגיו באמת שותפים ואחראים, ולוּ במידה מועטה, לניהול המו"מ. 
על אף שהקמפיינים הללו לא הצליחו להוציא את ההמונים לרחובות, הם כן הצליחו למתג את השמאל כחלק מהמו"מ, למרות שלא היה לו בו כל חלק. יחד עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד לסבבי שיחות קודים, השמאל כן הביע עמדות בחלק מהצמתים החשובים. כך, למשל, סביב שחרור האסירים טענו חלק מנציגי מחנה המרכז-שמאל שעדיף להקפיא את הבנייה בשטחים.9 כך או כך, איש לא אמר בקול רם וברור: אנחנו לא חלק מהמו"מ המדומה הזה.

מפלגות המרכז. לבני ולפיד הצטרפו לקואליציית הימין באופן מוצהר כדי לקדם את התהליך המדיני.10 כעת הם צפויים לפזר לכל עבר הצהרות על כך שאבו-מאזן הוא שהכשיל את התהליך הנוכחי. אחרת, מן הסתם, אין כל הצדקה להישארותם בממשלה. לא יעזרו התבטאויותיהם מן העבר שקבעו כי אבו-מאזן הוא הפרטנר היחיד שיש לישראל, ועל-כן אין ברירה אלא לשאת ולתת איתו.11
במרכז הפוליטי טוענים בעקביות כי נתניהו מוכן לממש את פתרון שתי המדינות - אלא שלמשאלת לב זו לא הייתה עד כה כל עדות קונקרטית במציאות. בתוך כך, מדגישים גורמים בכירים במפלגות המרכז, ובראשם לבני, כי חברי "הבית היהודי" אחראים אף הם במידה בלתי-מבוטלת להכשלת המו"מ.12
על לבני ולפיד להבין כי בסופו של דבר 25 המנדטים המצויים בידם הצליחו להשפיע פחות על נתניהו מאשר 12 המנדטים של מפלגת המתנחלים. לא מספיק להאשים את אבו-מאזן בהתפוררות התהליך. על המרכז לתת דין וחשבון, בראש ובראשונה לבוחריו, על אסטרטגיית ההשפעה שלו שכשלה כישלון חרוץ במבחן המציאות.
 
מה עכשיו?

ייתכן בהחלט כי המו"מ יתחדש בימים הקרובים ויימשך כמה חודשים נוספים. זהו, הרי, האינטרס הפוליטי של שני הצדדים המעורבים. יחד עם זאת, כישלונו הצפוי במוקדם או במאוחר מחייב את מחנה המרכז-שמאל להפנים כמה לקחים לקראת החודשים הקרובים.

מבחן בוגי. ייתן כי נתניהו באמת חצה את הרוביקון, והוא מוכן למימוש פתרון שתי המדינות. כרגע אין כל דרך לדעת זאת. כן ניתן לדעת דבר או שניים על מידת הרצינות של ראש הממשלה על-פי האנשים המקיפים אותו.
שר הביטחון הוא האדם השולט בפועל על יהודה ושומרון, על הרשות הפלסטינית ועל גיבוש הסדרי הביטחון העתידיים. והנה, נתניהו מינה לתפקיד הקריטי הזה איש ציבור המתנגד באופן נחרץ, קיצוני וגלוי לתהליך - ואף מנסה לחבל בו. במקרה של יעלון, לא מדובר באי-תמיכה מרומזת כי אם בבוז עמוק ומופגן לתהליך ולמתווך האמריקאי.
לפיכך, כל עוד יעלון מתבצר בעמדותיו וממשיך לעמוד בראש משרד הביטחון, אין שחר לתמיכת מחנה המרכז-שמאל בשיחות שמקיימת ממשלת נתניהו. אחד התנאים הבסיסיים להצלחת מו"מ הוא מתן תמיכה וסיוע לתהליך המדיני מצד צמרת הממשלה, ובעיקר מצד בעלי התפקידים הקשורים במערכת הביטחון. כל עוד שר הביטחון משקיע מאמצים מיוחדים בסדרה של סיכולים ממוקדים כלפי יחסי ישראל-ארה"ב, וכל עוד סגנו מודיע חדשות לבקרים כי הוא עומד להתפטר במחאה על התקדמות המו"מ, אין כל סיבה נראית לעין לתמוך בהידברות החלולה.

אימוץ אסטרטגיית הימין - עוד דונם ועוד עז לעומת הסדר כולל. באופן תיאורטי, הממשלה הנוכחית מחויבת להגעה להסדר עם הפלסטינים, אלא שבפועל במהלך השנה האחרונה הצד היחיד שקובע עובדות בשטח הוא הפלג המתנחלי שלה. הסיבה נעוצה בכך שהמרכז הפוליטי עסוק מדי בחזון הכולל מכדי להתפנות לעיסוק ב"פוליטיקה".  
קצב הבנייה בשטחים מואץ,13 בונוסים חוץ-תקציביים של מאות מיליוני שקלים מוזרמים ליהודה ושומרון,14 מענקי הקפאה מסתוריים ובלתי-מפוקחים מועברים בחשאי לרשויות המקומיות מעבר לקו הירוק,15 והימין שולט בפועל באופן ניהול המו"מ כשמשחררים אסירים ולא מקפיאים בנייה. במקביל, הימין מניח על שולחן הכנסת עוד ועוד הצעות חוק דקלרטיביות, שלעולם לא יעברו בכנסת במתכונתן הנוכחית (דוגמת חוק הלאום), ונועדו אך ורק כדי להביך את מחנה המרכז-שמאל. לבני ולפיד, במקום להגיב בקשיחות ובאומץ, משחקים לידי הימין המתנחלי16 ומאפשרים לו להיות הקובע הבלעדי של סדר היום הציבורי.
הגיעה העת שתומכי ההסכם יעסקו ביומיום של הפוליטיקה הישראלית ולא רק בחזון ארוך הטווח. בוועדת הכספים, לדוגמה, לימין אין רוב להעברה הבלתי-מבוקרת והמופקרת של בונוסים חוץ-תקציביים להתנחלויות. דרוש לו שיתוף הפעולה עם המרכז כדי להזרים את סכומי העתק הללו.
קידום הסכם, ממש כמו דחייתו, הוא אקט פוליטי המתרחש מדי יום ביומו בעיקר מחוץ לחדר המו"מ. על כל תומכי ההסדר להפשיל שרוולים ולהתחיל בקידום סדר היום הזה צעד אחר צעד. לא זו בלבד שפעולות אלו יסייעו לקידום הסדר, אלא שהן יסמנו קו ברור בין שתי תפיסות עולם ויבליטו את פעילותן של מפלגות המרכז למען רוב אזרחי ישראל - בניגוד לפעילות הסקטוריאלית הצרה של מפלגות הימין. כלומר, יהיה בצדן רווח פוליטי.

לא תומכים בתהליך, תומכים בהסדר. אין ספק כי כדי להגיע להסדר מדיני יש צורך בקיום שיחות. יחד עם זאת, התהליך אינו חשוב כשלעצמו - רק ההסדר חשוב. מחנה פוליטי המריע לראש ממשלה רק כי הוא מוכן להיכנס לתהליך הידברות אינסופי שקול לאדם המריע לחולה הנכנס לניתוח. ייתכן מאוד כי הניתוח הכרחי, אבל קודם כל חייבים כל הגורמים המעורבים לרצות להבריא.
למחנה המרכז-שמאל בישראל יש תפקיד חשוב מאין כמוהו - לא רק כאלטרנטיבה שלטונית מתגבשת אלא גם בזמן שהימין מחזיק במושכות השלטון. מחנה זה הוא נייר הלקמוס שבאמצעותו בוחנים הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית את מידת רצינותו של תהליך השלום. על מפלגות המרכז-שמאל להפנים את העובדה הזאת ולהפגין תמיכה אך ורק כשהן עצמן מאמינות באמת ובתמים בכנות של מובילי התהליך המדיני.

 
 
שתף מאמר זה