עבודה בעיניים

כמו בכל מערכה צבאית סוערת, גם במהלך הקרב בין מתנגדי "שוברים שתיקה" לתומכי הארגון, החלל הראשון שנפל קורבן היה צלילות הדעת. חיילי שני המחנות נקראו לדגל, התייצבו בצד המתאים של המתרס, ונשאבו עד מהרה לתוך הוויכוח. וכך, בלהט חילופי האש התקשורתיים בין הצדדים – סרטוני ההסתה, הראיונות הרעשניים ומסיבות העיתונאים הדרמטיות – נשכחה מלב השאלה החשובה מכולן: למה הם עושים את זה, בעצם? מדוע ארגוני הימין משקיעים משאבים רבים כל־כך בהיטפלוּת לעמותת שמאל שעל אף חשיבותה, רחוקה מלטלטל את יסודות המערכת הפוליטית? 

את התשובה ניתן למצוא לא רק בשיקולים הטקטיים – יותר נוח לדבר על בוגדים שמאלנים מאשר על 776 אלף ילדים עניים ועשרות נדקרים ברחובות – אלא גם בשאיפות האסטרטגיות. כשנזכרים באינספור הקמפיינים הביריוניים שהימין הוציא לפועל בעשור האחרון, מבינים ש"שוברים שתיקה" לא באמת מעניינים אותם. גם לפני חמש שנים, כש"אם תרצו" פתחו בקמפיין הסתה פרוע נגד "הקרן החדשה לישראל", הקרן לא באמת הטרידה את מנוחתם. אפילו כשהמתקפה התרחבה לחוקי עמותות מגוונים שנועדו להניח על המוקד עשרות ארגוני שמאל נוספים, עיני האסטרטגים מימין היו נעולות על קורבן אחר לגמרי. המטרה שלהם לכל אורך הדרך הייתה אחת ויחידה: מפלגת העבודה. 

כל גופי השמאל שהותקפו חזיתית בידי הימין לא היו אלא תירוצים מתחלפים, הזדמנויות שנוצלו כדי לספר סיפור פוליטי חדש על השמאל הישראלי ולהפוך את כולו למוקצה ובלתי־לגיטימי. המטרה: להרחיק אותו ככל הניתן מהשמאל שהקים את מדינת ישראל, מהשמאל שייסד את מדינת הרווחה, מהשמאל הממלכתי של בן גוריון, יגאל אלון ויצחק רבין – ולהפוך אותו למילה נרדפת לבגידה, ניתוק ונהנתנות. ארגוני הימין ושותפיהם בכנסת ביקשו לגרום לציבור גדול בישראל להרגיש כמיעוט זעיר ונרדף, ולהציב בפניו שתי ברירות: לאמץ את עמדות הימין הדתי או לפרוש מהזירה הפוליטית ולצקצק בהתנשאות מהצד. 

הכרסום במעמד השמאל כמחנה פוליטי לגיטימי החל לאט ובזהירות בשוליים הרדיקליים של המחנה. משם המשיך לנגוס באין מפריע בבשרה של מרצ, ולבסוף הגיע גם ללב המיינסטרים הפוליטי. ראשי מפלגת "העבודה", מצדם, בחרו לעצום עיניים בעשור האחרון, מתוך הנחה שהדימוי הציבורי שלהם לא ייפגע מהעניין; הם קיוו שזהבה גלאון וחבריה ישמשו חומת מגן שתחצוץ בינם לבין מסע הדה־לגיטימציה הדורסני. 

שלי יחימוביץ' לא הבינה, הרצוג לא קלט, אבל הכוונת הימנית ננעלה עליהם מזמן. "אם תרצו" והאסטרטג שמאחורי הקמפיינים הארסיים שלה – יועצו של נפתלי בנט, משה קלוגהפט – הבינו שאיום משמעותי על מפעל ההתנחלויות יכול להגיע אך ורק מהזרם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית, כלומר ממפלגת השלטון הפוטנציאלית של המרכז־שמאל. לכן הפשילו שרוולים וניגשו למשימה: לחסל את כוחו של השמאל המיינסטרימי לטעון נגד ההתנחלויות, או לאיים עליו מספיק כדי שיוותר בעצמו על עמדותיו בנושא המרכזי שמעסיק את חברה הישראלית: השאלה המדינית־ביטחונית, הסכסוך עם הפלסטינים וגורל ההתנחלויות. 

וזה עבד. עם כל קמפיין מפיץ־שקרים וזורע־שנאה גברה החרדה הפוליטית במפלגת העבודה. כך הגיעו לעולם החנופה למתנחלים, הפחד התהומי מהמושג "שמאל" ועמעום העמדות המדיניות. מנהיגי "העבודה" נכנעו ליריביהם הפוליטיים ללא קרב. בלי ששמו לב, מרחב הפעולה הציבורי שלהם הצטמצם והלך: אסור להיות ביקורתיים מדי, אסור להיות מדיניים מדי, אסור להיות תקיפים מדי. לבסוף נותר להם רק אי קטן לעמוד עליו; כל צעד מחוץ לגבולותיו הטביע אותם באוקיינוס של הכפשה והאשמות בבגידה. 

מהר מאוד הימין עצמו הפך מיותר. כפי שקורה בכל קמפיין מוצלח, העניינים יצאו מכלל שליטה. כבר לא היה צורך לא במשרד יח"צ ולא במודעות קנויות בעיתונים: אנשי השמאל – נבחרי ציבור, מצביעים, עיתונאים ואנשי החברה האזרחית – הפנימו את מה שטענו נגדם והתחילו להאמין בעצמם בשקרים של "אם תרצו". כשחברי כנסת מטעם "העבודה" החלו להתבייש בזהותם הפוליטית ואיבדו בזה אחר זה את כל העקרונות שהגדירו אותם בעבר, ידע רונן שובל שהוא ניצח. מי שמפחד לדבר על התנחלויות, לא יפנה לעולם התנחלויות. זה עד כדי כך פשוט. 

מיהם ה"שתולים" של מחנה הימין? אלה הקולות של אויביך המרים ביותר שמצליחים, למרות כל המגננות, לחדור לך לתוך המוח. רונן שובל קטן וארסי התיישב לראשי השמאל בלב; איילת שקד זעירה ורעילה התנחלה להם בראש. ה"שתולים" הצליחו לצנזר מחשבות, לאלף את הלשון ולטפח פרנויות, חששות ופחדים. ציבור בוחרים שלם למד ממנהיגיו לפחד מהצל של עצמו. הבעיה לא הייתה בכך שהמיינסטרים השמאלי הפך "שמאלי מדי", אלא בכך שלא היה שמאלי בכלל; שאנשיו ויתרו על כל מה שחשוב להם: שאיבדו את עצמם, את סיבת־קיומם ומכאן שגם את הציבור. 

אזרחי ישראל אינם מעוניינים, ובצדק, בהנהגה פחדנית שלא יודעת מהם סדר היום שלה והשינוי שהיא מבקשת לחולל בעולם. כל עוד אנשים מריחים פחד, חשש ורפיסוּת, לא משנה אילו מסרים נבונים ומנומקים ישמיעו באוזניהם – הם יעדיפו את זקוף־הקומה ונוסך־הביטחון. כל עוד יציגו בפניהם ואקום רעיוני, הם יעדיפו את מי שמסוגל לספק להם תשובות לשאלות המטרידות והמאיימות ביותר. 

אבל באופן מפתיע, מסיפור נפילתו־ונפילתו של מחנה השמאל בעשור האחרון ניתן לשאוב אופטימיות. הוא מוכיח חד־משמעית שהמערכת הפוליטית דינמית וגמישה. עד לפני 15 שנה – חשוב לזכור – הימין הדתי היה מוקצה מחמת מיאוס, וסדר היום הלאומי היה שונה לחלוטין. באמצעות עבודה מאומצת, עקבית ומתואמת אפשר לשנות יחסי כוחות פוליטיים מן הקצה אל הקצה. עובדה. כל עוד מאמינים במשהו, כמובן. כל עוד מעזים.