שאלה של איזון

רבים מהמבקשים להסביר את התמשכותו של הסכסוך הישראלי–פלסטיני כבר מאה שנה ואת כשלונו של התהליך המדיני בשני העשורים האחרונים, תולים זאת בהתחזקות ההיבט הדתי, שאין עמו פשרה או גישור, המגויס על ידי הקיצונים משני צדי המתרס: המפלגות הדתיות-לאומיות-יהודיות והתנועות האיסלאמיות-לאומיות-פלסטיניות בכדי להצדיק את משנתן הטוענת כי הארץ "כולה שלי".

הטוענים כך, אומרים כי תהליכים שונים שהתקיימו בשני הצדדים בארבעת העשורים האחרונים הביאו בהתאמה את החברה הישראלית, ובמידה רבה יותר את החברה הערבית (והפלסטינית בתוכה) לחזור לאחור אל עולם האתמול שבמרכזו הדת. עיקרם של תהליכים אלה הם: המתח העדתי הגובר בחברה הישראלית, קריסת האידיאולוגיות הסוציאליסטיות שביקשו להפריד בין דת ומדינה, שקיעת הפאן-ערביות ששאפה לאחד את העולם הערבי, והמהפכה האיסלאמית באיראן. מגמה זו, לדבריהם, גרמה להתחזקותם של גורמים פוליטיים ושל תפיסות ועמדות פוליטיות השוללות הסכם המבוסס על פשרה וחלוקה טריטוריאלית.

טענה זו, הנשמעת הגיונית, יוצרת את הרושם בציבור שיש התאמה חד חד ערכית בין אמונה דתית לבין סרבנותם של גורמים אלו. כלומר, נוכחותה של הדת בשיח הפוליטי תוביל בהכרח לשלילת כל הסכם מדיני המחייב את חלוקת הארץ – ואולם, לא כך הדבר.

ראשית, דת ולאומיות הם מרכיבים חשובים בזהותם של רוב האנשים. בזיכרון המשותף של כל עם קיימים סמלים ומיתוסים הקשורים אליהם. הם כמובן בסיס איתן לתחושת סולידריות בין אנשים ולהזדהות חזקה ביניהם. השמאל הרדיקלי וליברלים קיצוניים המבקשים לראות את שני המרכיבים הללו מחוץ לזהותם של אנשים וקבוצות, מתעלמים ממשקלם בסיפוק צרכים אנושיים פרטיים וציבוריים.

שנית, התבוננות מעמיקה יותר בהיסטוריה של כוחות מרכזיים בחברות הפלסטינית והישראלית - הפת"ח, הליכוד והעבודה - יכולה להצביע על כך שאף על פי שהם מקבלים ביטוי כתנועות וכמפלגות חילוניות, הרי שאמונה דתית היא גם נחלתם, ואינה מפריעה להם להחזיק ברסן השלטון. אך בניגוד לתנועות דתיות לאומיות, משנתן של תנועות חילוניות אלה משלבת את הדת מחד וקוראת להסכם ולפשרה מאידך. במילים אחרות, בשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, ובכל זרם, הדתי-לאומי והחילוני, מתקיים תמהיל שונה בין דתיות ללאומיות והוא שמכתיב לא רק את דמותה של החברה אלא גם את העמדה כלפי הסכם פשרה הכרוך בחלוקה טריטוריאלית.

פת"ח מול חמאס: התמהיל קובע

כאשר בוחנים את החברה הפלסטינית נדרש להניח מחוץ לתחום הדיון את חזיתות השמאל (העממית, הדמוקרטית ובנותיהן), משום שהן שילבו בראשית דרכן אידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית ולאומיות פלסטינית, אך מרכיב הדת נעדר מהן. הן  לא ראו במאבק נגד ישראל מאבק דתי או לאומי  אלא חלק ממהפכה רחבה יותר נגד ה"אימפריאליזם המערבי".  מאותה סיבה יש גם להוציא מהדיון את הארגונים האיסלאמיים כמו הג'האד האסלאמי ודומיו. יעדם לאחר הקמתה של  מדינת הלכה איסלאמית בכל שטחי פלסטין הוא היטמעותה באומה האיסלאמית כולה שתישא מחדש את ערכי האיסלאם המסורתי.

אם כך, פת"ח וחמאס הם שני הכוחות המרכזיים בחברה הפלסטינית המנסים ליישב בין שני האלמנטים של דת ולאומיות. הדת והלאומיות בתנועות אלה אינן שתי תפיסות נפרדות, המתגוששות ביניהן משום תביעתן להגמוניה על ערכי החברה. זהו התמהיל השונה ביניהן שיוצר את ההבדל באופייה, ביעודה ובהתנהלותה של החברה הפלסטינית, ועל כן גם את יחסה לעתיד היחסים בין הפלסטינים לישראלים.

החמאס רואה באיסלאם מרכיב בלעדי הקובע את מהותו ואת מהותה של הזהות הפלסטינית, בעוד הפת"ח רואה באיסלאם רק מרכיב אחד של הזהות וחלק חשוב מהתרבות הערבית שהפלסטינים הם חלק ממנה. פת"ח רואה בטריטוריה, שהלאומיות היא ביטוי שלה, את הגורם המגדיר את הזהות הפלסטינית שבתוכה חברים גם מוסלמים, נוצרים ויהודים. פת"ח ממקם את הדת שנייה ללאומיות בעוד חמאס רואה בה את המרכיב הראשון והבכיר בזהות הערבית-פלסטינית. בשעה שחמאס רואה באיסלאם גורם המכתיב את סדר היום ואת אורחות החיים של המאמינים הרי שבשביל פת"ח היא פלטפורמה אחת מכמה שתפקידן לשרת את האינטרס הלאומי. יתרה מזאת, פת"ח אינו מבקש לאכוף את חוק הדת כחוק המדינה. ולבסוף, בעוד חמאס מעניק לדרכו תוקף של צו אלוהי, פת"ח רואה את הצידוק לדרכו במונחים מדיניים, משפטיים ומוסריים.

מצד אחד, הבדלים מהותיים אלה גורמים לחמאס לשלול הסכם קבע המסיים את הסכסוך עם ישראל על ידי חלוקת הארץ, מפני שלדידם מרגע שנכבשה על ידי צבאות מוחמד "שלהם היא": "אדמת פלסטין המוסלמית היא יחידה אחת שאינה ניתנת לחלוקה... לאיש אין זכות לחלק אותה או למסור חלק כלשהו ממנה". 

מצד שני, הבדלים אלה מאפשרים לפת"ח, על פי אמונתו, ללכת בדרך של פשרה שאינה סותרת את דת האיסלאם ואינה מביאה להדרתה ממרכיבי הזהות הפלסטינית.

ציונות חילונית-ציונות דתית: גם פה התמהיל קובע

בהתייחס אל החברה הישראלית-יהודית ניתן גם כאן להתמקד בגוש המרכזי הנתפס כחילוני וכולל את התנועות הוותיקות הליכוד-ביתנו, העבודה ובנותיהן. לצידו יש להעמיד את הגוש הדתי לאומי שבמרכזו "הבית היהודי", אך יש לצרף לו מרכיבים הנמצאים בגוש הראשון כמו החטיבה למנהיגות יהודית בליכוד שמתפקדיה עדיין מצביעים ל"בית היהודי" וימינה.  

המרכיב הלאומי תופס מקום מרכזי אצל שני הגושים, אך מקומה של הדת לא נפקד מהגוש החילוני. בתחילת הדרך ביקשו החילונים לשלול את הגלות, שהייתה מזוהה עם אורח החיים הדתי, ואף לכפות את החילוניות, או במילותיו של ז'בוטינסקי: "בבית הלאומי נכריז על אותם יהודים שלא יסירו מעליהם את חלד הגלות ויסרבו לגלח את הזקן ואת הפאות, כעל אזרחים מדרגה שנייה. לא ניתן להם זכות בחירה".

גוש זה הדגיש את העובדה שהיהודים הם עַם, לאום על-פי התפיסה האירופית של המושג, ולא רק דת, מה שהצדיק והביא לחיפוש פיתרון לאומי טריטוריאלי לשאלה היהודית על בסיס הזכות הטבעית הנתונה לכל עם להגדרה עצמית. אנשיו אימצו פתרון שאינו דתי או חברתי אלא לאומי במתכונתו המודרנית – מדינה.

הרצל, מאנשי הקבוצה הזאת, בספרו "מדינת היהודים", קבע כי הפיתרון לעם היהודי יבוא מכך ש"תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה שיספיק לצורכי עמנו המוצדקים". כלומר המדינה, ולא בהכרח ארץ ישראל, היא האירגון המודרני שיענה לצרכים של העם היהודי באותה עת – ביטחון פיזי, יכולת להתפרנס, חופש תרבותי, שוויון אזרחי וחירות לאומית.

על פי הזרם המייסד, הלאומיות היא המרכיב הראשי בהגדרה של העם היהודי, היא אינה מותנית בדת, ולכן המאמינים והלא-מאמינים הם חלק ממנו והדת, על מצוותיה, משנית ללאום. אך צידוקיהם נשענו על יסודות מעברו של העם היהודי - טריטוריה, תרבות ושפה משותפות - הקשורים גם קשורים לדת היהודית. היה זה דווקא דוד בן גוריון שטען לפני ועדת פיל כי "התנ"ך הוא המנדט שלנו. התנ"ך שנכתב על ידינו בשפתנו העברית, ובארץ הזו עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו". והמשיך והוסיף בבאזל אותה שנה  "..זכותנו על הארץ - על הארץ כולה - קיימת ועומדת לעד, עד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית".

אנשי הקבוצה הדתית-לאומית לעומתם רואים במרכיב הלאומי של הקיום היהודי ככפוף למרכיב הדתי: ארץ ישראל נתפסת בגישה זו כתנאי הכרחי לקיום לאומי-ריבוני של העם היהודי וכמימוש ההבטחה האלוהית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". משום כך, אין הם נכונים "לוותר" על ציון משום שאז אין ציונות, וכל פשרה על חלק מהטריטוריה הזאת היא ערעור על ההבטחה האלוהית.

אנשי הציונות הדתית-לאומית סבורים כי "...אין קיבוץ גלויות, תקומת המדינה וביטחונה אלא נדבכים ראשונים [...] לפנינו עוד יעדים כבירים שהם חלק אינטגראלי של הציונות, ובראשם: הקמת 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', הֲשָבַת שכינה לציון, כינון ממלכת בית דוד ובניין בית המקדש – כנקודת מפתח לתיקון עולם במלכות ש-די" – כפי שכתב ב-2008 חבר הכנסת לשעבר חנן פורת, תלמידו של הרב צבי יהודה קוק ומראשי ומייסדי גוש אמונים.

הדמוקרטיה ערך יסוד או כלי?

פועל-יוצא מן ההבדלים האלה הוא היחס לדמוקרטיה, משטרה הנוכחי של מדינת ישראל. בעיני הראשונים הדמוקרטיה היא יסוֹד-מוּסד ותנאי הכרחי לקיומה ולהתנהלותה של מדינת ישראל כחלק מן העולם הנאור. לא פלא אפוא שבמגילת העצמאות הוצהר כי "מדינת ישראל תהיה [...] מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום [...] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני [...] תבטיח חופש דת [...]" – מושגים שיכולים להתקבל לא רק על דעתם של בני העם היהודי, אלא גם על דעתם של בני אומות העולם הנאורות. אך לצד זה נפתחת המגילה במשפט "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

בעיני הגוש הדתי-לאומי, לעומת זאת, הדמוקרטיה היא כלי להשגת מטרות אחרות, ויש בהם כאלה הסבורים שהיא בדרכה לסיים את תפקידה: "כיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח", פסק לאחרונה חד-וחלק בני קָצוֹבֶר, ממנהיגי "גוש אמונים".

בעניין זה, בוויכוח בין הצדדים לגבי השאלה כוחו של מי גובר - שלטון החוק, הנקבע על ידי המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים, או שלטון הרבנים הפוסקים על פי דין תורה, הרב שלמה גורן, ניסח כך את עמדת הדתיים-לאומיים: "אין בכוח שום חוק לאומי לשנות מעמדנו וזכויותינו על פי דין תורה". ערב ההתנתקות מרצועת עזה שב וביטא את התפיסה המשיחית של גוש אמונים פרופ' הלל וייס מראשוני המתנחלים: "מקור הסמכות של מדינת היהודים... אינו הכנסת, ולא שלטון החוק ולא ממשלת ישראל, אלא נצח ישראל. כל עוד הכנסת ומוסדותיה מייצגים את היישות נצח ישראל, הם לגיטימיים. אינם מייצגים, אינם לגיטימיים".

אנשי הציונות החילונית, שזהותם מורכבת יותר והחלטית פחות, לא הנחילו לציבור היהודי גישה הרואה בצידוקים הלאומיים, החברתיים, המוסריים והכלכליים לקיומה של מדינת ישראל כמספיקים, ונדרשו תמיד גם למרכיב דתי. כיום, התחזקותו של המרכיב הדתי בזהות של הפרט והחברה היהודית בישראל מקשים עליהם להסביר מדוע "המדינה" חשובה יותר מן "הארץ", ומדוע דין בג"ץ יבוא לפני דין רבנים, ומדוע היררכיה זאת חיונית לדמוקרטיה. הציונות החילונית כושלת בהדיפת הגישה של "עם לבדד ישכון" ולא מצליחה לבסס את מעמדו כ"עם במשפחת העמים". התחזקותו של הצידוק הדתי מסייעת להסביר מדוע היהודים בישראל סבורים, כי זכותו של העם היהודי למדינה בכל שטחי הארץ גוברת על זכותם של השכנים.

הסכסוך ככפטפורמה למאבק על הזהות

אם כך, עצם קיומה של הדת בזהות הארגונית-מפלגתית אינה מכתיבה בהכרח את העמדה המסרבת לפשרה ולחלוקה. הוויכוח הפנימי בכל חברה הוא על התמהיל הנדרש בין דת ולאומיות לעיצוב הזהות של החברה לצד ערכים אחרים, ליברליים ואוניברסליים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם כן, הוא בבואה של  הוויכוח העקרוני הזה ואופן הכרעתו יכתיב גם את פניה של החברה משני צדי המתרס. נצחונם של אלו האמונים על הגישה כי "כולה שלי" ומצדיקים זאת בתוקף הצו האלוהי שניתן להם "לרשת את הארץ", ואף בכוח, תחזק לאין שיעור את משקלה והשפעתה של הדת בעיצוב הערכים הדומיננטיים בחברה. לעומת זאת, הסכם קבע המבוסס על פשרה, וחלוקה טריטוריאלית יחזק את הערכים הלאומיים-ליברליים ויעמיד את הדת כמרכיב משני בעיצוב התרבות ההגמונית.