אודות הכותב
ד"ר דמיטרי שומסקי
עמית מחקר
21.06.2013 ניתוח מאת ד"ר דמיטרי שומסקי
גן המנהיגים בראשון לציון. צילום: זאב ברקן
גן המנהיגים בראשון לציון. צילום: זאב ברקן    

תורת ז'בוטינסקי מחייבת את חלוקת הארץ

אלו הסבורים שמורשתו של ז'בוטינסקי מסתכמת ב"שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" טועים ומטעים. יישום אמיתי של תורתו הלאומית מוביל לתמיכה בחלוקת הארץ

השמועות על מותה של הלאומיות בעידן הגלובליזציה היו, כנראה, מוקדמות מדי. זאת, בפרט ובמובהק בישראל: כאחת הצעירות שבמדינות הלאום בתבל, ממשיכים בה, מטבע הדברים, הזהות הלאומית ומושגי הלאומיות לשחק תפקיד מרכזי בעולם הדימויים המדיני, בשיח הציבורי, בהוויה החברתית-תרבותית ואף בחיי היומיום של האזרחים מן השורה. משום כך, כל מי שמבקשים בישראל לקדם ביעילות את מדיניות ה"ריאל פוליטיק" - בכל הנוגע לתהליך המדיני, למשל - מן הדין שיעשו זאת מתוך זיקה קפדנית ועמוקה לתשתית הרעיונית והערכית של הלאומיות היהודית.

את שאלת הזיקה בין ההלכה הרעיונית למעשה המדיני מעניין וחשוב להעלות בכל הנוגע למשנתו הלאומית של זאב ז'בוטינסקי ולמדיניותה של מפלגת השלטון הנוכחית בישראל, הרואה את עצמה כיורשת ההיסטורית של מייסד הרוויזיוניזם הציוני. מה לה, לתורת ז'בוטינסקי, ולמדיניותה העקבית של ממשלת נתניהו להנצחת השליטה היהודית על רוב חלקי הארץ והעם הפלסטיני היושב בה?

לכאורה, אין שאלה תמוהה יותר שאפשר לשאול ביחס לז'בוטינסקי ועמדותיו המדיניות-לאומיות. האין זה ידוע לכל כי עקרון העמידה על שלמותה של ארץ ישראל היה יסוד מוסד בציוניותו? מי לא יזכור את נאומיו חוצבי הלהבות נגד המלצות ועדת פיל ב-1937 לחלק את ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ומדינה ערבית, או את העובדה שעד ימיו האחרונים התקשה להשלים עם אובדן עבר הירדן המזרחי?

ואולם, מן הראוי להעלות מתהום הנשייה את עקרון-העל המחייב בהשקפת עולמו הלאומית של ז'בוטינסקי, שאליו היו כפופים כל יתר עקרונותיה. "לאומיות היא האינדיווידואליות של העמים", כך חתם בינואר 1903 את מאמרו "על הלאומיות", שראה אור בעיתון הליברלי הרוסי "אודססקיה נובוסטי". אל לו לשום עם לדכא את אישיותו הלאומית של עם אחר, קבע כמה חודשים קודם לכן במאמרו "על הציונות". ועוד הוסיף שם כי אין דבר אבסורדי יותר מאשר ההנחה שהיהודים "זקוקים למדינה שלהם כדי שיתאפשר להם לחנוק ולדכא עמים אחרים".

דברים ברוח זאת, השוללים מכל וכל את השעבוד הלאומי של עם בעם, השמיע ז'בוטינסקי שוב ושוב, בשלל השפות שידע, כולל בשפה העברית, במשך כל ימי פעילותו הציבורית. כיצד, אם כן, מתיישבת דבקותו בתפיסה זו עם תמיכתו הבלתי מסויגת ברעיון שלטון היהודים על ארץ ישראל השלמה שבה יושבת אוכלוסייה לאומית לא-יהודית?

התשובה על שאלה זאת איננה מסובכת יתר על המידה. בימי פעילותו הציונית של ז'בוטינסקי, המרכיב הטריטוריאלי הפלסטיני בזהותם הלאומית של ערביי ארץ ישראל/פלסטין בלט לעין פחות מאשר זיקתם הפן-ערבית. משום כך, ז'בוטינסקי, כציונים רבים בני התקופה, תפס את ערביי הארץ בראש ובראשונה כחלקיק של אומה ערבית אחידה ורחבת ידיים, בעוד זיקתם הפוליטית-טריטוריאלית לארץ-ישראל לא נראתה לו כהכרחית למתן ביטוי מלא לאישיותם הלאומית הקולקטיבית - בהיות הארץ רק חלק קטן מהמרחב הפן-ערבי העצום. מה שנראה לו חשוב לאין ערוך היה זיקתם התרבותית והרוחנית של ערביי ארץ-ישראל למרחב הערבי. כדי לקיים זיקה זאת באין מפריע, כך סבר, די יהיה להם לערביי ארץ-ישראל באוטונומיה קיבוצית תרבותית-לאומית נרחבת במדינה בעלת רוב יהודי, שבמסגרתה יתאפשר להם לעמוד בקשרים תרבותיים הדוקים עם המרחב הערבי הסובב שמחוץ לארץ ישראל השלמה: "ארץ-ישראל", כתב ב-1930, "שוכנת בטבורן של כמה ארצות שתרבותן היא ערבית ותוסיף להיות ערבית. ערביי ארץ-ישראל ייהנו תמיד מיתרון הגישה להשפעות ערביות מעבר לגבול".

במהלך שלושה דורות מאז מותו של ז'בוטינסקי, התחוללו התפתחויות עומק במגמת הגיבוש של הזהות הלאומית של ערביי ארץ-ישראל/פלסטין. כתגובת נגד לשיח הזכויות ההיסטוריות הציוני על הארץ, כתוצאה מטראומת הנכבה והפליטות, ולנוכח ההפקעה הבלתי פוסקת של קרקעות הפלסטינים, הזיקה הפוליטית-טריטוריאלית למולדת הפלסטינית נעשתה למרכיב הדומיננטי העומד בלב האישיות הקולקטיבית של הפלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה, אצל הפלסטינים אזרחי ישראל, וכן בקרב הפזורה הפלסטינית בעולם. מכאן, שמניעת המימוש של זכות הפלסטינים להגדרה העצמית בגבולות בני-קיימא בתוך המרחב של ארץ-ישראל/פלסטין מהווה פגיעה מהותית ב"אינדיווידואליות" של העם הערבי-פלסטיני, ולכן נוגדת באורח קוטבי עקרון יסוד של המשנה הלאומית הז'בוטינסקאית, השולל פגיעה ב"אינדיווידואליות" של כל עם ועם.

מאחר שהזיקה הטריטוריאלית-פוליטית לארץ-ישראל/פלסטין תופסת בימינו מקום מרכזי באישיות הלאומית הקיבוצית של היהודים והפלסטינים כאחד, הדרך היחידה ליישם את תורת האינדיווידואליזם הלאומי של ז'בוטינסקי היא אפוא לחתור לחלוקת הארץ לשתי מדינות. הגבולות ביניהן צריכים להיות פתוחים, ובכל אחת מהן מיעוט לאומי - פלסטיני בישראל ויהודי בפלסטין - הנהנה מזכויות אזרח וזכויות קולקטיביות לאומיות מלאות.

כאן מתבהר גודל הטעות הרעיונית והמדינית שביצעו אותם פורשי הליכוד אשר הלכו והתקרבו "קדימה" לכיוון של רעיון חלוקת הארץ. במקום להציג רעיון זה כהווייתו - כמשקף נאמנה את תמצית תורת הלאומיות השוויונית של ז'בוטינסקי שאינה סובלת את דיכוי האישיות הלאומית באשר היא - הם בחרו לאמץ רטוריקת ה"איום הדמוגראפי" החלולה, ואגב כך הפקירו את תורת ז'בוטינסקי למסלפיה הסדרתיים מבית המדרש של נתניהו וליברמן.

 
שתף מאמר זה