חידת הנורמליזציה

מעבר לקידום היחסים הדו-צדדיים (בתחומי הדיפלומטיה, הכלכלה, הטכנולוגיה, המדע ועוד) חוזר ומדגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי גולת הכותרת של הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ועם בחריין היא היותם דגם תקדימי של "שלום תמורת שלום". לדעתו, אבד הכלח על "הנוסחאות הכושלות של העבר" (כהגדרתו בנאומו האחרון בעצרת הכללית של האו"ם, 20.09.2020), ובראש ובראשונה על "הנוסחה הכושלת" של "שלום תמורת שטחים" בחוזה השלום עם מצרים (כפי שמכריזה מודעת "הליכוד" בחתימת ראש הממשלה נתניהו בעיתון הארץ, 21.08.2020). למדים אנו שמעתה והלאה הכרח שדגם זה ייושם לא רק על השלום עם מדינות ערביות שאינן גובלות בישראל, אלא גם על פתרון הסוגיה הפלסטינית.

כאן מתנהל לעינינו חזיון ראשומוני לכל דבר: גירסת איחוד האמירויות שונה ואף סותרת את גירסת ראש ממשלת ישראל. בנאומו באו"ם הדגיש נתניהו כי על-פי הדגם החדש הקיץ הקץ על "הדרישות הלא מציאותית של הפלסטינים, כמו למשל שישראל תיסוג לקווי 1967...", ואילו באותו כינוס, שעות ספורות לפני נתניהו, אמר שר החוץ של האמירויות, השיח' עבדאללה בן זאיד, כי יש לכונן מדינה פלסטינית עצמאית על גבולות שנת 1967 שבירתה ירושלים המזרחית, באופן שתואם את ההחלטות הבינלאומיות הרלוונטיות ואשר עולה בקנה אחד עם הקונסנזוס הערבי והבינלאומי.

אמנם חוזה השלום המפורט בין ישראל לבין האמירויות נמנע מלפרט בעניין זה, אך המבוא להסכם איזכר את חוזי השלום בין ישראל לבין מצרים וירדן בהקשר של התחייבות שני הצדדים "להגשים פתרון במו"מ של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני". כידוע, שני חוזי שלום אלה מושתתים על נוסחת "שלום תמורת שטחים", מה שתומך בגירסת שר החוץ של האמירויות בנאומו באו"ם, וסותר לחלוטין את גירסת נתניהו באו"ם. הרי בפתיח ל"מסגרת לשלום במזרח התיכון" (ספטמבר 1978) המהווה חלק חשוב מוחזה השלום עם מצרים, נקבע במסמרות כי "הבסיס המוסכם להסדר בדרכי שלום של הסכסוך בין ישראל לבין שכנותיה הוא החלטה 242, על כל חלקיה", וכי דגם יישומו עם מצרים צריך לחול על כל הגזרות האחרות. ולא בכדי התעקשה מצרים על הביטוי "בין ישראל לבין שכנותיה" ולא "בין ישראל לבין מדינות ערב", ללמדנו שהצד הפלסטיני כלול כאן, וכי יש ליישם את הדגם המצרי גם בזירה הפלסטינית.

מתעוררת, אפוא, תמיהה לגבי אפיון נתניהו את נוסחאות השלום בעבר המבוססות על "שטחים תמורת שלום" כ"נוסחות כושלות". אין דבר מצליח יותר מאשר ההצלחה, ועמידותם של הסכמי השלום עם מצרים וירדן, חרף המבחנים הקשים, היא עדות חותכת לכך. אם זו "נוסחה כושלת", למה התכוון נתניהו בחתימתו על חוזה השלום עם האמירויות, שבו אוזכרו במפורש לחיוב חוזי השלום עם מצרים ועם ירדן המושתתים על "שטחים תמורת שלום"?

גישת האמירויות בעניין זה תואמת לחלוטין את גישות סעודיה, מצרים וירדן כמדינות מפתח, וכן את החלטות הכינוס האחרון של שרי החוץ של מדינות ערב בליגה הערבית, כמו גם את החלטת ארגון מדינות האסלאם ("הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי"). בנאומו בכנס האו"ם האחרון הדגיש מלך סעודיה סלמאן את מרכזיותה של יוזמת השלום הערבית כ"פתרון הכולל והצודק לסכסוך הערבי-ישראלי", שבראשו ניצב הצורך "לכונן מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית". עמדה זו חזרה ונשנתה בפי שר החוץ הסעודי, האמיר פרחן בן עבדאללה, תוך הדגשה כי היוזמה הערבית עולה בקנה אחד עם ההחלטות הבינלאומיות ועם הלגיטימיות הבינלאומית. הוא הדין בהצהרות הרבות של מלך ירדן עבדאללה ושל שר החוץ הירדני אימן אל-צפדי שציינו את "ההכרח לסיים את הסכסוך הפלסטיני-הישראלי" על יסוד פתרון שתי המדינות, הכולל מדינה פלסטינית עצמאית, בעלת ריבונות ובת-קיימא, על קווי ה-4 ביוני 1967, שבירתה ירושלים המזרחית" (אתר "אמד", 24.09.2020). החלטות הקונסנזוס הערבי והאסלאמי (הליגה הערבית ומדינות האסלאם) היו גם הן מפורשות בעניין זה, ולהחלטות הליגה הערבית אף נוספה דחייה מוחלטת של תוכנית טראמפ.

הבדל מהותי בין גירסת האמירויות לבין הגירסה הישראלית ניכר גם באשר לסוגיית הסיפוח. בעוד שהגירסה הישראלית תרגמה את המונח suspension כ"השעיה", הרי הגירסה הרשמית של האמירויות בערבית תרגמה את המונח כ"וקף" ("הפסקה מוחלטת") ולחילופין – "תג'מיד" ("הקפאה"), ובשום מקום לא כ"תעליק" (המונח הערבי ל"השעיה"). כך, למשל, ציין שר החוץ האמירותי בנאומו באו"ם כי בעקבות חוזה השלום עם ישראל "הוקפאה החלטת הסיפוח". דוברי האמירויות כולם הקפידו לציין כי ההקפאה (או ההפסקה) חלות גם על הסיפוח המעשי, הזוחל והשקט. האם זו הסיבה לכך שנציגי מדינת ישראל דרשו לאחרונה בבית המשפט העליון לדחות שוב את יישום ההחלטה לפנות את ריכוז הבדואים בח'אן אל-אחמר?

גירסת נתניהו בעניין "שלום תמורת שלום" מעוררת תמיהה נוספת. לאורך כל שנותיו כראש ממשלה הוא דרש מן הצד הפלסטיני להיענות לתנאי ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. הוא ראה בתנאי זה, שאינו נדרש בחוק הבינלאומי ולכן נעדר כליל מחוזי השלום עם מצרים וירדן, כעין נייר לקמוס הבוחן כליות ולב. והנה ראו זה פלא – בחוזה הנורמליזציה הראשון עם מדינה ערבית, שנועד לשמש תקדים לבאות, "נשכח" תנאי הכרחי זה כלא היה.  אם סבור נתניהו כי החוזה עם האמירויות צריך להוות אות ומופת מעתה והלאה, במקום הנוסחאות המיושנות כדבריו של "שטחים תמורת שלום", כלום צריך להסיק מכך שתנאי זה בטל ומבוטל? ואם כך הוא – מדוע ברוב שנות שלטונו הציג תנאי זה כבל-יעבור? ניתן מכאן להגיע למסקנה, כי תנאי זה שריר וקיים לדידו כל עוד יש צורך להכשיל מו"מ על בסיס "שטחים תמורת שלום". אולם במו ידיו הוא יוצר תקדים המאפשר לצד השני לדרוש את הסרת התנאי הזה משולחן הדיונים בעתיד.

יוצא מכאן שגם בהקשר של החוזה עם האמירויות אין לגירסת ה"השלום תמורת שלום" על מה לסמוך. בתמורה לנורמליזציה עם האמירויות הקפיאה ישראל את הסיפוח החל, מטבע הווייתו, על שטחים – כלומר, גם כאן מדובר ב"שלום תמורת שטחים" ולא ב"שלום תמורת שלום". יתר על כן, כלל מדינות ערב והאסלאם, לרבות איחוד האמירויות, איננו זונח, כלל ועיקר, את הסוגיה הפלסטינית וחותר לישבה על בסיס יוזמת השלום הערבית. כאן טמון ההבדל המהותי בין גישת הכלל הערבי והאסלאמי לבין גישת הרשות הפלסטינית: הכלל הערבי והאסלאמי סבור כי ההסכמים עם האמירויות ובחריין צריכים לסלול את הדרך ולשמש כמנוף, תוך ניצולה של הקפאת הסיפוח, לפתרון שתי המדינות על בסיס היוזמה הערבית. בתגובה לכך יצא קצפה של הרשות הפלסטינית על כך שמדינות ערב והאסלאם נמנעו מלהוקיע ולגנות את הסכמי הנורמליזציה (כתביעתה), אף שהם חורגים מכללי היוזמה הערבית הקובעים שהנורמליזציה צריכה לבוא בעקבות ההסדר המדיני, ולא כמבוא אליו.

חרף פער גישות זה בין הצד הפלסטיני לבין הכלל הערבי והאסלאמי, מתקיים עדיין מכנה משותף ביניהם בדבר הכורח בפתרון הסוגיה הפלסטינית בהקשר של היוזמה הערבית. אין זה משום שלפלסטינים יש כוח וטו בעניין זה. מעולם לא היה להם כוח וטו במובן זה שמדינות ערב והאסלאם סרו למרותם. הקונסנזוס הערבי לאחר מלחמת 1973 השפיע עליהם לקבל את חלוקתה של פלסטין, ומצרים של סאדאת הלכה לדרכה בחוזה עם ישראל, כשם שגם הפלסטינים הלכו לדרכם הנפרדת במסגרת הסכם אוסלו. כדבר האימרה הערבית – "כל אחד אוכל מן הצלחת שלו". גם בחולשתם הרבה, כוחם של הפלסטינים הוא על דרך השלילה – אף לא אחד בעולם הערבי רוצה או יכול לבוא במקומם, והדברים אמורים גם לגבי ירדן. קיצורו של דבר, כשם שלפלסטינים אין ככלל כוח וטו ביחס לעולם הערבי, כך גם לעולם הערבי אין כוח וטו עליהם.

כאן מזדקר לעין ההבדל בין הגישה הערבית והאסלאמית לבין גישת נתניהו וארה"ב בראשות הנשיא טראמפ. הגישה הערבית והאסלאמית חותרת להפוך את הסכמי הנורמליזציה לקרש קפיצה להסדר מדיני על בסיס היוזמה הערבית, ואילו נתניהו חותר להשתמש בהם כקרש קפיצה ל"תוכנית טראמפ" הכוללת את סיפוחם של רוב שטחי C. נתניהו הצהיר על כך בפה מלא: בנאומו באו"ם הוא הדגיש כי הרחבת מעגל השלום עם מדינות ערביות תביא לכך ש"אני אהיה נכון ומוכן לשאת ולתת על בסיס תוכנית טראמפ כדי לשים קץ לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים אחת ולתמיד".

במחלוקת זו – ידו של מי תהיה על העליונה? – הולך ומסתמן כי הגורם המשפיע העיקרי תהיינה תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב. זו פרשת הדרכים המכרעת. חילופי נשיאים בארה"ב יניעו מחדש את סוגיית ההסדר המדיני על בסיס חלוקה לשתי מדינות. אם לא כן – ישתלט קיפאון מדיני, אף כי קרוב לוודאי שהקפאת הסיפוח תופשר ותביא לקריסת הסכמי הנורמליזציה שנחתמו.

מיטב השיר – אמיתו. מן הראוי, לענייננו, לעיין בבית החותם של שירו ההיתולי של דן פגיס, "תרגילים בעברית שימושית" (סימן קריאה, מס' 9, 1979):

                        "ועכשיו עוד תרגיל קטן לסיום.

                        שתי מילים בו. הבחן יפה

                        בהבדל בין שתי המילים:

                        שלום, שלום."