"שלום עכשיו", "שלום אחר כך" ו"שלום אף פעם": כיצד ויתר השמאל על הוויכוח המדיני־ביטחוני - וסלל את הדרך לעליית הפופוליזם בישראל

לקריאת המאמר, לחצו כאן

המאמר מתחקה אחר תהליך ההאחדה האידיאולוגית, שבמהלכו עבר השמאל בין שלוש פרדיגמות מדיניות-ביטחוניות שונות: "שלום עכשיו" (התפיסה האסטרטגית של רבין וברק שלפיה הסכמים מדיניים הם הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל); "שלום אחר כך" (תפיסת הביטחון של שרון ואולמרט שלפיה, בהיעדר פרטנר פלסטיני, האינטרס הלאומי מחייב נקיטת מהלכים מדיניים חד-צדדיים) ו"שלום אף פעם" (התפיסה הביטחונית של נתניהו והמתנחלים, לפיה לעולם לא ייכון שלום בין ישראל לשכנותיה).

ניתוח הרטוריקה והצעות המדיניות ששימשו את המרכז-שמאל בעשור האחרון מעלה כי המחנה הגיב להתפתחויות הפוליטיות והביטחוניות במזה"ת באחת משתי דרכים. מיעוטו בחר לנטוש לגמרי את הוויכוח הביטחוני מול הימין ולקדם את פתרון שתי המדינות בטיעונים מוסריים-משפטיים בלבד (רבים מארגוני החברה האזרחית ומפלגת מרצ). רוב המחנה, לעומת זאת, בחר לאמץ את השקפת העולם הימנית – מהיעדר פרטנר פלסטיני, דרך הנחיצות הביטחונית של ההתנחלויות וכלה בהתנגדות להסכם הגרעין (העבודה, יש עתיד וכחול לבן).

מגמות אלו באו לידי ביטוי ברור גם במהלך המבצע האחרון בעזה: רוב הביקורת שהמרכז-שמאל השמיע על מדיניות הממשלה הייתה ביקורת פרסונלית על נתניהו, שנגעה לשיקוליו הפוליטיים וליכולותיו הניהוליות. מעטים בלבד העזו לאתגר את הנחות היסוד של מדיניות "ניהול הסכסוך" הכושלת שהוא מוביל בעשור האחרון. 

כתוצאה מהוויתור של המרכז-שמאל על הוויכוח הביטחוני, הסכסוך בין ישראל לשכנותיה החל להיתפס על-ידי חלקים גדלים והולכים בציבור כגזירה משמיים – אסון טבע שאי-אפשר לעשות לגביו דבר. באמצעות מקרי מבחן מארה"ב ואירופה, המאמר מראה כיצד האחדה אידיאולוגית משמשת כר פורה לצמיחת תנועות פופוליסטיות, מהסוג שמאפיין את ישראל בעשור האחרון, ומקלה על נדידת רעיונות קיצוניים משולי הפוליטיקה למרכזה.