מלאכתו של מי שחפץ להפריך את טיעוניו של א.ב. יהושע בזכות פתרון "המדינה האחת" (מוסף "הארץ", 20-13.4.2018. מחרה-מחזיק אחריו ניר ברעם באותו מוסף, 4.5.2018) נעשית על ידי המחבר עצמו. בסוף מאמרו נוטל א.ב. יהושע, כדבריו, את "נפשו בכפו" ומציע "קווי מחשבה" עקרוניים. עיון נטול פניות בהצעה זו מלמד שמתי מעט יצדדו בה הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. אם היא תתממש ככתבה וכלשונה, ישלוט בה הצד הפלסטיני, ולכן לא יימצא לה שותף ישראלי משמעותי. ואם היא תרוקן מתוכנה ותהפוך לאות מתה בעטיה של העליונות הכוחנית הדורסנית של ישראל, נידונים הפלסטינים לשעבוד תחת שלטון אפרטהייד. מהתפתחות כזאת הם חרדים, ולכן ידחוה על הסף.
א.ב. יהושע מציע כי השלטון במדינה האחת יהיה נשיאותי וייבחר בבחירות כלליות. יצירת מקשה אחת של ערביי ארץ-ישראל (שתכלול את ערביי מדינת ישראל לשעבר) מבטיחה למעשה את בחירתו של מועמד ערבי, שסמכויותיו, על פי יהושע, יהיו כסמכויות נשיא ארה"ב. ירושלים המאוחדת עתידה לזכות בראש עיר ערבי. במקרה כזה, מה ערך יהיה לקביעות כי "הגבול המזרחי יישאר בשליטה מלאה של ישראל", וכי חוק השבות יישאר בעינו, בעוד שיבת הפליטים תיאסר לכל תחום המדינה האחת. עליונות הרשות המבצעת, כדרישת א.ב. יהושע, תבטל מגבלות אלה לאחר שתיכון המדינה האחת. אולם דווקא מגבלות אלה מחשידות בעיני הפלסטינים את התוכנית כמסווה ליישומו של משטר האפרטהייד.
נראה שיהושע מכיר בכך שאם הצעתו תתממש, תישמט העליונות מידי הצד היהודי-הישראלי, ועל כן הוא מדגיש פעמיים כי "לא לזהות היהודית או הציונית אני דואג, אלא למשהו שהינו חשוב מכך – לאנושיותנו ולאנושיותם של הפלסטינים בתוכנו". האם הותרת חוק השבות על כנו למען אזרוח כל יהודי בן התפוצות בד בבד עם איסור מוחלט על כל מכסה, ולו סמלית, של שיבת פליטים פלסטינים, אפילו למחוזות המדינה האחת שצביונם הדמוגרפי הוא פלסטיני מובהק, מקיימת את "אנושיותנו ואת אנושיותם של הפלסטינים"? סביר יותר מכל כי בפועל הכוח יכתיב את דברו ויגזור על הפלסטינים אפלייה תחת משטר אפרטהייד. בהצעתו המעשית ממוטט, אפוא, יהושע את כל המבנה שהקים. ברצונו העז למנוע אפרטהייד, ולו במחיר של מדינה אחת, יוביל לאפרטהייד במרחב אחד במשנה חומרה. די להתבונן על הטלטלות במדינות הערביות הרב-עדתיות והרב-אתניות שמסביבנו. אם כך נוהגים מוסלמים במוסלמים, נקל להעריך מה יקרה בסכסוך כה רווי משקעים כסכסוך הישראלי-הפלסטיני.
מסקנות הצעתו של יהושע בנויות על קרקע רופסת מבחינה עובדתית ומחשבתית. הוא לוקה בראייה מהותנית (אסנציאליסטית) הן לגבי הפלסטינים והן לגבי היהודים, כאילו הם לכודים מקדמת דנא בתפיסות יסוד מאובנות לעד. להקשרים היסטוריים פורמטיביים משתנים אין חשיבות בעיניו, ומה שהיה הוא שהווה ויהיה. לגרסתו, זיקתם של הפלסטינים היא לתחום מושבם הצר בבית, בחמולה ובכפר. זהותם הצרה היא חד-ממדית, והם מתקשים לאמץ ראייה רחבה לאומית. מבחינה זו לא נשתנה, לדעתו, דבר מאז למעלה ממאה שנות הסכסוך. הפלסטינים אחרי ה"נכבה" כמוהם כפלסטינים לפניה. ההקשרים ההיסטוריים הגדולים אינם מעלים ואינם מורידים – הכפר, הבית והחמולה הם עדיין חזות הכל בעיניהם. בראייה מהותנית כזאת, המתעלה מעל כל הקשר היסטורי, אין תימה שא.ב. יהושע מתעלם מן השינויים הגדולים במחשבה הלאומית הפלסטינית המלווים במחלוקות עקרוניות פנימיות עד כדי שפיכות דמים. הוא פוסח על המעבר הטראומטי אצלם מדבקות במולדת כולה לאימוץ עקרון המדינה הפלסטינית בחלקה הקטן (22%). יוזמת השלום הערבית, שהזרם המרכזי הפלסטיני תומך בה עד עצם הימים האלה (למרות שש עשרה השנים שחלפו מאז השקתה), אינה זוכה אצלו לכל איזכור. קביעותיה של היוזמה בעניין סיום הסכסוך עם ישראל, נורמליזציה של היחסים עימה, גניזת האופציה הצבאית ופתרון מוסכם (קרי, מוסכם גם על ישראל) של בעיית הפליטים חשובות בעיניו, כנראה, כקליפת השום. הוא מדגיש את ההבדל בין הסכמי השלום עם מצרים וירדן לבין סוגיית הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, אך אינו מעלה על דעתו שיוזמת השלום הערבית, שהפלסטינים, כאמור, קיבלוה, איננה אלא הרחבה של שני הסכמי שלום אלה. בהסכמים אלה נסוגה ישראל ללא כחל ושרק ל"קו הירוק" (תוך חילופי שטחים בהקשר הירדני), ולא תבעה מן הצדדים הערביים להכיר באופיה היהודי של מדינת ישראל. לו הייתה מחילה נכונות זו לגבי הסוגיה הפלסטינית, הייתה הדרך סלולה זה מכבר להסכם עם הפלסטינים, כדוגמת מצרים וירדן.
גם בהקשר הישראלי-יהודי לוקה א.ב. יהושע במהותנות שגויה. הוא מציין את חולשת "מרכיב המולדת בזהות הלאומית היהודית-הישראלית", ויוצר הבחנה מדומה בינו לבין "המרכיב הדתי-אלוהי". יקצר המצע מלדון בהרחבה במופרכות הבחנה זו, אך כיצד טחו עיניו מראות כי המרכיב הטריטוריאלי של "ארץ ישראל" הפך להיות מרכז הכובד של ההשקפה התיאולוגית בציונות הדתית שלאחר שנת 1967, עד כדי כך שהדבקות ב"ארץ ישראל" דוחקת לשוליים את "מדינת ישראל" בחלקה של "ארץ ישראל" ומתעלה עליה?
וכאן, לאמיתו של דבר, נעוצה סיבת השורש לקשיי יישובו של הסכסוך עם הפלסטינים מאז שנת 1967 וכתוצאה ממלחמת ששת הימים. נוצרה אי-התאמה משוועת ואף טראגית בין התפתחות העמדות בשני הצדדים: בעוד שעד שנת 1967 השתרשה הנכונות בצד הישראלי (מכוח מנהיגותו של דוד בן גוריון) להבחין בין המולדת כולה לבין מדינת ישראל בחלקה, הרי שבעקבות מלחמת ששת הימים הלכה והתגברה המגמה לזהות בין השתיים, וההבחנה ביניהן הלכה והיטשטשה. בצד הפלסטיני נוצרה בהדרגה, מתוקף המציאות שלאחר שנת 1967, מגמה הפוכה: שם התפתחה ההבחנה בין מולדת על כל פלסטין לבין מדינה פלסטינית בחלקה הקטן, וחילחלה ההכרה (למרות כל חילוקי הדעות) כי ההגדרה העצמית הלאומית במתכונת מדינתית תיתכן רק בחלקה של המולדת הפלסטינית. אמנם, ככל שהבחנה זו מתגלה כמקח טעות אסטרטגי עקב הגישה הישראלית (בחלוף 25 שנים עקרות להסכם אוסלו ו-16 שנים עקרות ליוזמה הערבית), כן נמחקת הבחנה זו בגישה הפלסטינית. תהליך זה של הקצנה נובע מחוסר התוחלת של גישה פרגמטית הנתקלת בסרבנות. היעדר התיזמון ההיסטורי הזה הוא טראגי, וכולנו חווים על בשרנו את השלכותיו. וכך, כדבריו של המשורר ויליאם בטלר ייטס: "...ציר הדברים נשמט, התוהו משתלט בעולם ... אנשי סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים כולם עוצמה לוהטת" ("ההתגלות השניה", בתרגום שמעון זנדבנק).