הציונים הגבוהים של ישראל במדד האושר הם בלוף אחד גדול

ביולי 2011 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 65/309, שקראה למדינות החברות למדוד את אושרם של אזרחיהן ולהשתמש בנתונים כדי להכווין מדיניות ציבורית. דוח האושר השנתי יצא לדרך בהשראת בהוטן, המדינה הקטנטנה בהרי ההימלאיה שהחליטה לאמץ מדד חלופי של אושר לאומי גולמי כתחליף למדדי המקרו הסטנדרטיים — מעין הונאה שנועדה למתג אותה כשנגרילה מודרנית ולהסתיר את המצב הבעייתי במדינה. המימרה המפורסמת בהכרזת העצמאות האמריקאית שלפיה המדינה תבטיח את החירות לצאת ל"מרדף אחר האושר" נזנחה. כעת, המדינה צריכה לספק את האושר בעצמו.

המיזם הזה נשען על המשגה פסיכולוגיסטית לאושר, שמעתה הפך ליעד מדיד. גישה זו התקבעה במחשבה הכלכלית והחברתית המודרנית, והחיבור בין פסיכולוגיזם לטכנוקרטיה היה טבעי: אם ניתן לטפח את האושר האישי על סמך ממצאים מדעיים, ניתן לעקוף את הספירה הפוליטית. בגישה זו, גם הפוליטיקה נתפסת כדבר מכוער, זירה של התגוששות ותחושות לא נעימות.

הדוגמה הבוטה ביותר לתעשייה זו היא הפסיכולוגיה החיובית — המדע שחוקר אושר ושגשוג. ב–2022 הקדיש מוסף "הארץ" כתבה לפרופ' לורי סנטוס, מרצה פופולרית מאוניברסיטת ייל שעוסקת בפסיכולוגיה חיובית. סנטוס, נכתב שם, "מבקשת מהסטודנטים שלה להפנות את תשומת הלב שלהם לאבני הדרך הקטנות בחיים — שם טמון הפוטנציאל להיות מאושרים". לדברי סנטוס, הכלים לעשות זאת הם, "בין היתר, להכיר תודה, לנהוג בנדיבות, לישון מספיק שעות מדי לילה, להקדיש זמן לפנאי, לקיים פעילות גופנית, לשמור על יחסים טובים עם אנשים ועל מסגרת חברתית בריאה".

* * *

* * *

באחד ממשלי איזופוס מסופר על שועל שניסה ללא הצלחה לקטוף ענבים בשלים מצמרת גפן. כשהסתלק מהמקום אמר בזעם: "הענבים האלו בכלל חמוצים". לשועל במשל היה מה שנקרא בימינו העדפות אדפטיביות — מה שהוא רוצה תלוי במה שהוא יכול להשיג. בניגוד לשועלים, אנחנו גם חווים את מה שמכונה אדפטציה הדונית: לאחר אירוע חיובי או שלילי, רמת תחושת האושר הסובייקטיבי שלנו שבה במהירות לנורמה. תופעה זו נחקרת במיוחד במעקב אחרי בני אדם שחיים תחת דיכוי ממושך. חיים נטולי תקווה גורמים לנו להנמיך את הציפיות שלנו באופן הדרגתי. אנחנו לומדים להסתפק במועט, ולא לדרוש לעצמנו טוב יותר. גרוע מכך, אנו הופכים להיות מרוצים ממצבנו.

פרדריק דאגלס, לוחם זכויות אדם מהמאה ה–19, נולד כעבד. בגיל 20 הוא ברח מ"בעליו" ובהמשך הפך לאחד הכותבים הרהוטים בארה"ב כנגד העבדות. באוטוביוגרפיה שלו, דאגלס היטיב לתאר מדוע עבדים אינם שונים מ"אנשים חופשיים": "עבדים... תמיד יחשבו את שלהם לטוב יותר משל אחרים... לא דבר נדיר הוא שעבדים יתקוטטו ביניהם על טובם היחסי של אדוניהם, וכל אחד טוען שאדונו טוב מאלה של חבריו". המשועבד מפנים את השעבוד, הופך אותו לחלק מאישיותו. הוא מסוגל לשאוב ממנו סיפוק ואושר.

* * *

האושר הישראלי מגלם התבטלות פוליטית. חוסר אמונה ביכולת שלנו לשנות את מצבנו, ומיסגור של כל הרעות החולות שתוקפות את ישראל כדבר־מה טבעי, הכרחי אפילו, ובלתי נמנע. התבטלות זו פשטה במרכז הפוליטי שצמח על חורבות השמאל הישראלי לאחר שכשל בניסיונו לשנות את תמונת המצב הפוליטית־מדינית ולצאת ממעגל הדמים. מצביעי המרכז רצו שיעזבו אותם מ"פוליטיקה גדולה" — רק תנו להם את החיים הטובים, טיסות לחו"ל ושגשוג כלכלי. הם לא דרשו מהפוליטיקאים פתרונות גדולים, אלא טיפולים קוסמטיים ליוקר המחיה. המרכז הפוליטי התאים את עצמו להעדפות האדפטיביות של הציבור הישראלי, והציע לו פחות מהפוליטיקה, ופחות מהחיים.

לשם כך גויסו גם טיעונים תיאורטיים. ההוגה החשוב ביותר של תנועת האנטי־פוליטיות ושימור המצב הקיים הוא ד"ר מיכה גודמן. בספריו הרבים, שהפכו לאורים ותומים של המרכז הפוליטי, הוא ניסה להסביר למה בעצם אי אפשר לעשות כלום — מדוע אי אפשר לפתור את הסכסוך שתקוע ב"מלכוד 67'", או לערוך שינויים מבניים במדינה. מה שאנחנו יכולים לעשות זה רק "לצמצם" את הסכסוך, ולעסוק בשינויים קטנים בסביבה ובנו.

גודמן, מתנחל שחי בכפר אדומים, עסק בנטרול החלופה הפוליטית לאידיאולוגיית המלחמה הנצחית של הימין הישראלי. הוא מצא אוזן קשבת אצל ציבור רחב שרק רצה לשמוע מדוע הוא צריך להיות בעצם מאושר. הוא סיפר להם שאין בינינו פערים גדולים בתוכן העמדות, ושמה שגורם לקיטוב זה הרשתות החברתיות ומהפכת הקשב. אין כיבוש, אין מחלוקת על אופיה הליברלי של המדינה, אין מדינת חסות חרדית מוכת בערות במימון ציבורי, אין חוסר צדק בחלוקת משאבים לציבור הערבי.

אבל הבלוף הזה התגלה. ההפיכה המשטרית הגיעה, ואחריה טבח בדרום, חטיפת מאות אזרחים לעזה ומלחמה שמתמשכת כבר תשעה חודשים בצורה כושלת. מצביעי המרכז למדו על בשרם את הלקח החשוב שהמצב הקיים לא יכול להימשך.

אנחנו לא יכולים לנהל את הסכסוך מבלי לצפות לכך שיהיו לו השלכות ממשיות על חיינו. השאלה העיקרית שעוסקים בה כעת במחנה הליברלי היא "מה הלאה?" תשובה אחת חייבת להיות שעלינו לנתץ את תחושת האושר של ישראלים ולהפוך אותה לזעם. מותר לרצות שיהיה כאן טוב יותר. לשם כך על הציבור להבין שהשאיפה לחברה מתוקנת שחיה בשלום עם שכנותיה היא לא "חמיצות" של שמאלנים — הענבים החמוצים הם האושר שלנו.