הציונות היא האידיאולוגיה הפוליטית השלטת בישראל. אולם בשיח הציבורי בישראל אין כמעט כל דיון במאפייניה הרעיוניים של הציונות. ספרו של חיים גנז "ציונות שוויונית" מציע ניתוח שיטתי ראשון מסוגו של עקרונות היסוד של הציונות ושל מעמדה המוסרי כתנועה רעיונית ומעשית בראי ההיסטוריה. ספרו של גנז הוא כתב הגנה על זכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל תוך ביקורת מהותית על אופן מימושה של זכות זו בפועל.

פרקים א' ו-ב' של הספר מוקדשים לבחינת עקרונות היסוד של הציונות: לאחר סקירה היסטורית קצרה של הרקע לעליית הציונות, מבסס גנז את מובחנותם של היהודים כקבוצה לאומית אתנו-תרבותית, את זכותם להגדרה עצמית מדינית ואת תקפות דרישתם לממש הגדרה זו בארץ ישראל דווקא. כפי שמראה גנז בפרקים אלה, הפרשנות הליברלית של הלאומיות מספקת תמיכה ועיגון לעקרונות אלה, בה בשעה שהיא דוחה כמה מההצדקות והפרשנויות הניתנות להן בישראל של ימינו. פרק ג' מתמקד בפירוש ההגמוני של זכות ההגדרה העצמית היהודית הרווח בישראל כיום ומראה שבסיסו המוסרי צר ומוגבל: הוא תקף באופן זמני וגם זאת, רק בתחום הדמוגרפי והביטחוני. החלה גורפת יותר שלו עלולה להפוך את הפלסטינים אזרחי ישראל לנוכרים במולדתם, ולכן סותרת את העקרונות השוויוניים שעליהם מושתתת תפיסת הציונות הצודקת לפי גנז. פרק ד' עוסק בשאלת חלוקת הארץ בין היהודים לפלסטינים, ובכלל זה, שאלת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. לטענתו של גנז, צדקת הציונות תלויה בהכרתה בזכותם של הפלסטינים למדינת לאום משלהם, והדרך הטובה ביותר לממש זכות זו היא על בסיס קווי 67'. ישראל צריכה להכיר בחלקה ביצירת בעיית הפליטים הפלסטינים ולקחת חלק בתיקונה, אולם לפליטים לא שמורה זכות השיבה לתחומי מדינת ישראל. פרק ה' מפרט את השלכות תפיסת הציונות השוויונית  ביחס לאזרחי ישראל הלא-יהודים בכלל ולמדיניות ההגירה שראוי למדינת ישראל לאמץ בפרט. גנז מגן על זכותה של ישראל להקנות ליהודים יתרון בכניסה לארץ ובהתאזרחות בה, אך דוחה את הגישה הבאה לידי ביטוי בחוק השבות הקיים כיום, שלפיה ההתאזרחות בישראל שמורה לכל היהודים ורק ליהודים. 

אם מדינת ישראל לא תשכיל לאמץ את התפיסה השוויונית של הציונות ולפעול לפיה, טוען גנז, יעורער הבסיס המוסרי האיתן עליו היא מבוססת ויעורער גם עתידה.