הנטל הביטחוני של ההתנחלויות
להורדת המחקר המלא לחצו כאן
לצפייה בסרטון המבוסס על המחקר לחצו כאן
הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא האתגר הביטחוני המרכזי של מדינת ישראל, והמרכיב הטריטוריאלי בו אינו ניתן להפרדה משאלת ההתנחלויות. עם זאת, מזה שנים רבות שלא מתקיים בישראל דיון אחראי בשאלת השפעתן של ההתנחלויות על הביטחון הלאומי. המחקר שלפניכם מבקש לספק הערכה מקיפה, על בסיס נתונים ועובדות ותוך התייעצות עם גורמי מקצוע, לגבי ההשלכות הביטחוניות של ההתנחלויות.
המיתוס לפיו ההתנחלויות משמשות בתור "השכפ"ץ של גוש דן" רווח מאוד בציבור הרחב, ויותר ממחצית מהישראלים סבורים כי להתיישבות מעבר לקו הירוק יש ערך ביטחוני. התדמית הזו נובעת מהתמזגותם בדמיון הפוליטי הישראלי של שני מרכיבים נפרדים של הנוכחות הישראלית בשטחים: הנוכחות הצבאית והנוכחות האזרחית. מהמחקר עולה כי לא זאת בלבד שהנוכחות האזרחית בשטחים אינה תורמת לביטחון בשום צורה, אלא שהיא מהווה נטל ביטחוני כבד על מדינת ישראל.
בקרב בכירי מערכת הביטחון ישנו קונצנזוס כמעט מוחלט: גם אם הרעיון שההתנחלויות תורמות לביטחון הלאומי החזיק מים בעבר, הרי שהיום רעיון זה חסר כל תוקף. הנוכחות האזרחית הפזורה ברחבי הגדה המערבית אינה תורמת להגנה על מדינת ישראל, אלא מכבידה על כוחות הביטחון, שואבת חלק ניכר ממשאבי מערכת הביטחון, מוסיפה אינספור נקודות חיכוך ומאריכה את קווי ההגנה. ההגנה על אזרחים ישראלים בלב השטח הפלסטיני מעצימה באופן ניכר את האתגר הביטחוני עמו צה"ל צריך להתמודד ובכך היא פוגעת ביכולתה של מערכת הביטחון לספק לאזרחי ישראל הגנה מפני איום הטרור הפלסטיני.
הציבור הישראלי יכול, כמובן, לבחור לשאת בנטל הביטחוני של ההתנחלויות. אבל החלטה כזו חייבת להיות מושכלת, והדיון עליה צריך להיות מבוסס על ניתוח רציני ועל הצגת העובדות כמות שהן.
עיקרי הממצאים:
- יש לבצע הבחנה ברורה בין הנוכחות האזרחית של ישראל בשטחים (התנחלויות) לבין הנוכחות הביטחונית של ישראל בשטחים (צה"ל ושב"כ). הלובי המתנחלי שואף ליצור בלבול בין שני סוגי הנוכחות האלו. כך נוצר מצג־שווא כאילו קיים קשר הכרחי בין פעולות האבטחה והסיכול של זרועות הביטחון בשטחים לבין התיישבות אזרחית מעבר לקו הירוק. בפועל, הקשר הוא הפוך: ההתנחלויות לא פועלות בשירות הביטחון אלא הביטחון בשירות ההתנחלויות.
- כל הנחות היסוד שבבסיס "תוכנית אלון" (1967) איבדו רלוונטיות אסטרטגית לפני 15 שנה לכל הפחות. גם אם בשלהי שנות ה־60 היה ממש בהיגיון הביטחוני שעליו נשענה התוכנית, הרי שהיום, נוכח התמורות הגיאו־פוליטיות במזרח התיכון, התעצמות צה"ל והשינוי שחל בתפקיד של יישובים אזרחיים בזמן לחימה – רציונל זה איבד כל תוקף.
- ההתנחלויות פוגעות ביכולת של מערכת הביטחון לספק לאזרחי ישראל הגנה מפני הטרור הפלסטיני:
- היקף הכוחות שהצבא נדרש להחזיק בגדה המערבית עומד על יותר ממחצית – ולעתים אפילו כשני שלישים – מהכוח הלוחם של צה"ל. כלומר, כוח גדול יותר מזה שמוקדש להגנה על שאר החזיתות גם יחד (לבנון, סוריה, רצועת עזה והערבה). היקף הכוחות הנדרשים כדי להגן באופן אפקטיבי על ההתנחלויות גדול במיוחד הודות לאופי הייחודי של המשימה: אבטחה של אזרחים החיים בלב־לבו של שטח עוין.
- הרוב המכריע של הכוחות המוצבים בגדה לא עוסקים בסיכול פעולות טרור המכוונות כלפי אזרחים בתוך ישראל אלא בהגנה על ההתנחלויות. על פי ההערכות, כ־80% מכוחות צה"ל בשטחים עוסקים באבטחת התנחלויות, בעוד שה־20% הנותרים מתמקדים בהגנה על מדינת ישראל של גבולות 67'.
- למרות התועלת הביטחונית המוכחת של גדר ההפרדה, הנהגת המתנחלים מונעת את השלמתה ממניעים פוליטיים. כך קרה ש־15 שנה אחרי שהחלה בנייתה, 40% מהגדר טרם הושלמו.
- נוסף על כך, ההתנחלויות פוגעות במוכנות של צה"ל לשעת חירום; מכבידות על משאבי מערכת הביטחון; יוצרות התנגשות מתמדת בין האינטרסים של הנהגת המתנחלים לעמדת הדרג המקצועי; מאלצות את צה"ל להתמודד עם ניסיונות חבלה מצד גורמי טרור יהודיים; ופוגעות בלכידות החברתית.
ראשיתו של המסמך בעבודת מחקר של אבישי בן ששון-גורדיס, רב סרן (מיל.) בחיל המודיעין, תלמיד המחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד ועמית מחקר במכון מולד. בבואנו לנתח תוכן מקצועי הנוגע לסוגיות ביטחוניות הסתמכנו, בין היתר, על שיחות וראיונות עם מומחי ביטחון ואסטרטגיה, ביניהם אלוף (מיל.) עמוס מלכא, אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, אלוף (מיל.) גדי שמני, אלוף (מיל.) נעם תיבון ותא"ל (מיל.) ברוך שפיגל.
להורדת המחקר המלא לחצו כאן
לצפייה בסרטון המבוסס על המחקר לחצו כאן
