חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי
"חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי" הוא חוק רע ומסוכן. הוא רע משום שמנסחיו ומקדמיו מבקשים לקבע בחקיקה את מה שחוק אינו יכול וגם אינו אמור לעסוק בו - קרי, ענייני זהות, תרבות וחברה ששנויים במחלוקת עמוקה ורחבה. הוא מסוכן משום שהוא מחטף: ניסיון לעקוף את הדיון הציבורי הדמוקרטי בסוגיות הליבה של מדינת ישראל ולקבוע עובדות שייאלצו כל חוקה שתנוסח בעתיד.
מנסחי החוק ומקדמיו מציגים אותו כאילו הוא המשך טבעי של מגילת העצמאות. אולם, כפי שמראה הניתוח שלהלן, כוונתו הפוכה בתכלית: הוא מבקש לשנות את הגדרתה המהותית של מדינת ישראל, ממדינה שהיא ביתו הלאומי של העם היהודי ובה בעת גם ביתם של שאר אזרחיה, למדינה שיהודי כל העולם הם אזרחיה בכוח ואילו אזרחיה-שלה שאינם יהודים מופלים בה לרעה. מטרת החוק היא לדחוק את חזונם האזרחי של מקימי המדינה לטובתו של חזון אחר, סקטוריאלי במובהק, והוא חותר הלכה למעשה תחת ערכי הציונות ומטרותיה המקוריות.
חוקים, ובכלל זה חוקי יסוד, לא אמורים לעסוק בעניינים של זהות ומהות מלכתחילה: תפקידם להתוות את כללי המשחק שבאמצעותם ייערך הדיון בעניינים אלה ותו לא. החוק המוצע לא רק שאינו משקף הבנה זו של החוק ושל טבעו אלא אף חותר לשנות את כללי המשחק עצמם. בעשותו כך, הוא מתפקד כחוקה מבלי שנערך דיון רציני ומעמיק כלשהו בהתאמתו לתפקיד זה וללא התחשבות בתנאים הדרושים לאימוצה של חוקה.
עצם הניסיון להכריע בשאלות הנוגעות לזהות, תרבות, דת ומורשת השנויות במחלוקת עמוקה בקרב אזרחים וקהילות שונות באמצעות חקיקה - על אחת כמה וכמה, באמצעות חקיקתו של חוק יסוד משוריין - אינו הוגן ולכן גם אינו ראוי. הוא משקף ניסיון של קבוצה הנהנית מיתרון כוח פוליטי בנקודת זמן מסויימת לכפות את רצונה ואת תפיסותיה הצרות על החברה כולה. בהינתן המחלוקות הרבות השוררות בחברה הישראלית בנוגע לתפיסת היהדות והאזרחות, וכן בהינתן אופייה המורכב של חברה זו עצמה, מובן מאליו שחוק מהסוג המוצע אינו יכול להתבסס על הסכמה אזרחית רחבה. אלא שהסכמה כזו היא תנאי-מפתח לכינונה של חוקה ובלעדיה אסור שיחוקק, יהיו שינויי הנוסח כאלה או אחרים. כל מי שתומך בשלטון החוק בישראל ובצורך להגיע לחוקה בהסכמה רחבה חייב לכן לפעול לגניזתו של חוק זה.
לקריאת נייר העמדה המלא
